שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מיוחד לסוכות: משוררים מתארחים ומארחים
    הכנסת האורחים בחג הסוכות מסמלת את הפעילות הרוחנית האותנטית ביותר שמתנהלת בין אנשים לעולם שסביבם. יונתן ברג קיבל את מסר האושפיזין ויצא אל עולם השירה, שם גילה מדוע חשוב לארח משוררים נוספים ביצירתך לשם התפתחות

    חג הסוכות מביא עמו את היציאה החוצה, אך לא רק מן הבית אל החצר ומן ההרגלים השגורים אל תחושת הנדודים והשינוי, אלא גם מן ההסתגרות בד' אמות, אל קבלה של האחר. השכן, החבר הרחוק, האב הקדום. מנהג האושפיזין, שבו אנו מארחים בסוכה בכל ערב דמות מרכזית בעיצוב זהותנו, מסמל את הרצון לפתוח את המקום הפרטי ולהכניס לתוכו מבקרים שונים. מבקרים אלו מחברים בין הכאן והעכשיו החדש - דוגמת השכנים, לבין המסורת והעבר - דוגמת האבות. שני אלו גם יחד יוצרים את החיבור שסיכומו הוא המרחב האנושי והתודעתי שלנו.

     

    עוד על שירה בערוץ הספרים :

     

    ישנו משפט האומר "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה". בגרעין האמירה הזאת טמונה ההכרה שהפעילות הרוחנית האותנטית, מצויה בדיאלוג עם העולם עצמו. עם המציאות המתגלמת באדם שמולך, עוד בטרם הפנייה והשיחה עם האל המופשט. הדרך לפגוש באותה תחושת התעלות וחיות מגיעה מתוך נדיבות ופתיחות לאחר. פתיחות זו מתגלמת בהכנסת אורחים. הכנסת אורחים יכולה להתבטא בהתכנסות אל השולחן, אבל גם בהזמנה לאזור מטפורי, אמנותי. כך הדבר שאמן מכניס אל יצירתו דמות אחרת ומעניק לה מקום, בין אם בפרשנות לחייה, בין אם בהדגשת התכנים המרכזיים באישיותה ופועלה - או בתיאור החשיבות והעוצמה במפגש עם דמותה.

     

    אושפיזין בשירה. כתיבה על עוצמת המפגש  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אושפיזין בשירה. כתיבה על עוצמת המפגש (צילום: shutterstock)

     

    המשורר ישראל אלירז הקדיש ספר שלם לדמותו של המשורר הגרמני הגדול פרידריך הלדרלין, ספר שנקרא, כמובן, "הלדרלין". הלדרלין הוא משורר מופלא. שירתו שנכתבה לפני מאות שנים מצליחה להישאר רעננה ומתפרצת, כמעט ללא פגעי הזמן, ומוסיפה לספר דמות מסוכסכת ושלווה, קלאסית וחדשנית בו זמנית, שהטירוף והבהירות דרים בה בכפיפה אחת.

     

    שירת הנגר

    הנה למשל שירו "מחצית החיים" בתרגום שמעון זנדבנק, (מתוך "מבחר השירים", הוצאת חרגול,2005): "צהובת אגסים גוהרת/ ובשלל ורדי-בר/ הארץ על האגם/ הו ברבורים מתוקים/ ושכורי נשיקות/ תטבלו ראשיכם/ במים קדושים צלולים/ אללי, מנין אקח, עם בוא/ החורף, את הפרחים, ומנין/ את אור החמה/ וצללי האדמה/ אלמות וקרות ניצבות/ החומות, ברוח/ חורקות שבשבות". 

     

    בשנות ה-30 לחייו, התפרצה אצל הלדרלין מחלת נפש קשה, ומאז התגורר אצל נגר בשם ארנסט צימר. נקודת המוצא הדרמתית הזאת, מכילה בתוכה סיפור אנושי ויצירתי מרתק. מה התרחש באותן שנים שבהן התכנס הלדרלין בבית מארחו וחדל משירתו הגדולה? (כפי שמציין זנדבנק, הוא המשיך לכתוב אך באיכות פחותה בהרבה). שאלה זו היא נקודת המוצא של אלירז בספרו, הבוחן את אותו מרחב נפשי מטושטש שבו דרים שיגעון ושפיות, התמסרות לחומר עצמו ועזיבת העולם המופשט של השירה. נדמה שאין מתאים משירתו של אלירז - שעשויה מתח תמידי בין ההווה, חומרי היש הקונקרטיים, לבין חשיבה מופשטת, רליגיוזית וחידתית - בכדי לתת ביטוי למצבו של הלדרלין המתגורר אצל הנגר.

     

    אלירז מתאר את ההשתקעות בעבודה בעץ, ומצייר את הנוף הנפשי של השתקעות זו: "לא מסמר, לא דבק, יתד עץ/ בכתף עץ. צלעות עץ/ בעץ, מתוק בטהור/ כל שינוי בשליבת הקו, בכליבת הקפל/ מביא מהומה, כאב/ הלדרלין אורב לכיסא הפראי/ ההולך ונוצר מתוך תבניתו/ הוא יודע פצעי צלעיו, חולשותיו/ ערמתו הסבלנית, בגידותיו/ פתאום, שרירי, הכסא עומד שלם, בהיר/ מיומן, נכון להפלגה/ שולחן לשבוע, כיסא ליום. שולחן/ כיסא. תה, טבק. בכי./ ארציות שאינה מרפה" .

     

    הספר מנסה להעביר את אותה המרה של המגע עם העולם דרך היצירה, הכתיבה והחשיבה המופשטת אל עבר ארציות ומגע ממשי, בחפצים, בגוף ובלכלוך. "מתחת לציפורניים המלוכלכות/ דחוקה האמונה כולה/ כמו שערה בנחירי האף/ כמו הקו המאגי המקיף את החוץ/ אנחנו, ילדי ההתרחקות/ שואלים לשם האדון/ לאן הלך". הנה לכם הפרדוקס האלירזי - בכדי לתאר את הממשי יש צורך לשוב כל הזמן למופשט.

     

    בין מתח לפיוס

    המשורר המצוין ישראל נטע, שאינו מוכר מספיק לקוראי השירה, מארח בספרו "השיר על הארץ" (הוצאת כרמל, 2011) דמויות רבות בסוכה הפואטית. מאצן הג'מייקני לצד ואן גוך, באך, הפרשן רש''י, הסופר ג'ונתן ליטל וספרו "נוטות החסד" - ועד לנוסעי אוטובוס בקו שמונה-עשרה העמוס. כל אלו מעמידים ספר גדוש ומרתק, ומסייעים לתחושת הדחיפות שממילא נוכחת בשירתו של נטע. מקום נכבד בספר מוקדש לדמויות מן התנ''ך. בכך ממשיך נטע מסורת ארוכה ורחבה בשירה העברית, שמקבלת ביטוי מכובד באנתולוגיה "לנצח אנגנך" בעריכת מלכה שקד, המאגדת עשרות משוררים הכותבים על דמויות התנ''ך החל מאורחי האושפיזין המוכרים, ועד לנביאים האחרונים.

     

    באחד השירים שב נטע לימיו האחרונים של דוד המלך, האושפזין השביעי והאחרון שאנו מארחים בסוכת החג - תמונה שקיבלה ביטוי לא מועט בשירה ובאמנות במשך השנים. אולם נטע מצליח להאיר מחדש את דמותו של דוד הזקן, הנשען על חום הנערה, כאשר בתוכו סכסוך עתיק - הסכסוך בין המשורר שבו, זה הקם בחצות לנגן בנבל ולהלל את האל, לבין המצביא ואיש המלחמה שידיו מגואלות בדם עד שאינו ראוי לבנות את בית המקדש.

     

    "מערכה שנייה. רוח מיללת, על הקיר תלוי כינור, נגן לי כינור/ זיכרונות רעים מבעתים אותי, נגן לי שאקון עתיק/ קול דממה , חבלי מות אפפוני, דם בכל:/ קצץ ידיו, קצץ בהונות רגליו, מלוא החבל להמית/ ורוח אלוהים רעה/ ודם בכל". קצב השורות ותיאורי האימה בבית הזה, הופכים בבית הבא, בשעת חצות, לאזור מפויס יותר שבו ממתין דוד למה שמתקדם אליו: אור הבוקר או אולי שעת מותו.

     

    "לילה, שקט מקראי כבד יורד על הארמון, עוד מעט חצות/ בטנה רכה, אזני כרויה לרחשיה, צללי גווה מרצדים בקיר/ נגן לי תפילת אשכבה/ אני רואה הכל, עיני לא כהתה זה רק כוחי איננו עוד/ על פניה מתרחבת הסלידה אולי נשימתי ספוגה בזיכרונות רעים/ אולי חיתולי צואים. נגן לי כינור, רקויאם עתיק, דממה דקה/ היעלה עוד אור השחר על מגדל צווארה".

     

    כך עובר נטע בשיר בין תיאורי האלימות שדוד מוקף בהם - הסכסוך עם בנו, חטאי ההרג והמין - לבין רצונו לעבור לעולם של מוזיקה וריקוד, ובו מנוחה באהבה אחרונה ושכחה של אירועי הדם. מתח זה, בזעיר אנפין, מצוי גם באישיותו של נטע עצמו ובשיריו: עובד אדמה ששעות השמש הקשוחה בשדה מותירות בו פנים מחוספסות וידיים מיובלות, ומצד שני מצויות בו העדינות והליריות הגואות בשעות השירה.

     

    והנה רבי נחמן מברסלב - דמות מרכזית ומכריעה בהתפתחות היהדות בכל הנוגע להכרה בחשיבות עבודת היחיד הרוחנית, לצד חיי הקהילה הרוחניים - מוצא עצמו מתארח אצל המשורר הפולני הגדול זביגנייב הרברט בשיר "מר קוגיטו מבקש עצה" (מתוך הספר "דו''ח מעיר נצורה", הוצאת ספרית הפועלים, 1990, בתרגומו של דוד וינפלד). הרברט משתמש בדמות שאותה יצר בשירתו "מר קוגיטו": דמות אדם הנאלץ להתמודד עם עולם מודרני-כאוטי, מבולבל ומהיר, תוך חיפוש של הסבר ופשר אותם הוא איננו מצליח למצוא במערכות "הגדולות" של האנושות: לא הדת, לא השלטון ולא הפילוסופיה והמדע. מר קוגיטו מיואש:

     

    "כל כך הרבה ספרים מילונים/ אנציקלופדיות עבות כרס/ אבל אין מי שיעוץ עצה/ חקרו את השמש/ הירח הכוכבים/ אותי איבדו/ נפשי/ דוחה את נחמות/ המדע". מתוך הייאוש המודרני יוצא מר קוגיטו, כמו יוצרו הרברט, לחפש מזור במפגש אנושי, בשיחה, בקרבה. וכאן, בין השאר, הוא מגיע לרבי נחמן: "אזי בלילה היא נודדת/ בדרכי האבות/ והנה/ העיירה ברצלב/ בשדה חמניות שחור/ זה המקום שנטשנו/ זה המקום שצועק".

    מפה הרברט ממשיך ומתאר בו-זמנית את רבי נחמן וכוחו הרוחני, באמצעות סמלים של קדושה והתעלות רוחנית ונפשית לצד הסימנים לאירופה המקוללת והרצחנית.

     

    כך מצליח הרברט לשלב, כמו ברבים משיריו, את האסון האנושי, המוות השרירותי, הכוחות העצומים שגוהרים על האדם עם הנחמה והיופי שמצויים באמנות, באמונה ובקרבה האנושית (לשם כך יש לקרוא - שוב קריאת חובה - את ספרו "ברברי בגן", המתאר מסע בעקבות האמנות באירופה).

     

    "שבת עכשיו/ וכתמיד בשבת/ רקיע חדש נגלה/ אני מחפש אותך רבי/ -הוא לא כאן-/ אומרים החסידים/ הוא בעולם השאול/ - מוות יפה היה לו/ אומרים החסידים/ יפה עד מאוד/ כמו עבר/ מפינה אחת/ אל פינה אחרת/ שחור כולו/ אחז בידיו/ ספר תורה בוער/ - אני מחפש אותך רבי/ -מאחורי איזה רקיע/ הסתרת אזן חכמה/ -כואב לי הלב רבי/- יש לי צרות/ אולי היה יועץ לי/ רבי נחמן/ אבל כיצד אמצאנו/ בערמות האפר". וזהו שיר שאינו מפחד מן המילה שלמות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ישראל נטע. "על הקיר תלוי כינור, נגן לי כינור". כותב על המלך דוד
    הטבות למנויים
    מומלצים