הצבעת מחאה

בין כל האישים, העקרונות, הליהוקים והפחדים, שיעמדו למבחן בבחירות המתקרבות אלינו בריצת אמוק, נראה שעם המבחן האמיתי תיאלץ להתמודד המחאה החברתית.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לישראל. אחרי 21 שנה באמריקה  / אסי ברמן-דייו

זקוקים למדינאים, לא לתעמולנים  / יוסי יונה

שנה אחרי שרעדה הארץ בקולות המחאה, דומה שדבר לא נפתר משפע הנושאים הבוערים שהיתמרו מעמוד האש שלה. מלבד הקולות, שרובם כבר נדמו, הביאו ההפגנות לשינוי השיח הישראלי, לכאורה. זו העת לתהות ובעיקר לבדוק: האמנם?

חשובות מדי היו הסיבות בגללן יצאו מאות אלפים לרחובות, כדי שיישארו מתויקות בישראליות כזיכרונות מחנה קיץ 2011 ותו לא. ההמון שצעד, וצעק, והפגין, והחרים, מוזמן רגע אחרי יום הכיפורים לערוך חשבון נפש ולברר אם הוא רציני. האם התכוון למה שזעק? זוהי בחינת בגרות לישראלי המודע, שרואה כי יומיומו לא שונה מאתמולו, ודאי לא לטובה. ואם הוא רוצה לירות, כמאמר המערבון, שיצביע. שלא ידבר.

אלא שלהחליט זה לא מספיק. כדי להצביע, כידוע, צריך שיהיה עבור מי. מעט מאוד מפלגות קיימות, והן בשמאל, חברים, מה לעשות - מציבות משנה כלכלית-חברתית במקום טוב על סדר היום. פנים חדשות, רעננות, כאלה שכל מערכת בחירות משוועת להן, לא נראות עדיין בשדה האלקטורלי הבתולי של הצדק החברתי.

האם יבשילו אותם מנהיגי המחאה הנערית?(צילום: אוהד צויגנברג)

ובדיוק בשדה הזה צריכים להבשיל סוף סוף מנהיגי המחאה הנערית. היה עליהם לעשות זאת מזמן, וייתכן שההיסטוריה עוד תלמד אותם שיעור מאלף בהחמצת מומנטום, אבל גם היום, גם עכשיו, עדיף מאוחר על פני אף פעם.

לעת בחירות, המועד בו מתקבלות ההכרעות, נבחרים הח"כים, מוקמת הממשלה ונקבעת המדיניות, חייבים האנשים שהניפו את הנס להתבגר, להיחלץ מארגז החול ולהתחיל לשחק במגרש של הגדולים.

דווקא נציגי הרחוב, המוחים האותנטיים, המהפכנים החוקיים, דווקא ה"פראים" האלה - מקומם בבית הנבחרים. אם יביטו לאחור, ישאבו השראה וביטחון. המונים הלכו אחריהם בחוצות. חלקם, בוודאי, יילכו אחריהם גם מעבר לפרגוד.

קל זה לא הולך להיות. האתגר של מפלגת הצדק החברתי יהיה מיקוד הדיון ושיקולי ההצבעה בענייניה, בתחום האזרחי, אל מול אימת הקסאמים והאיסלמים והאיראנים, המבושלת יפה כל כך ומוגשת חמה בידי ראש הממשלה (שיהיה גם, כנראה, ראש הממשלה הבא). אבל זו לא סיבה להימנע מהתמודדות. תנועות חוץ פרלמנטריות, ופעילות פנאי נוסח "הפגנת כבוד האזרח", הן פריבילגיה שהמחאה החברתית לא יכולה עוד להרשות לעצמה.

חובה על המחאה להוכיח שהיא מסוגלת לעשות משהו חוץ מלמחות. חובה על תומכיה להראות שהם יותר מסתם קוטרים ישראלים טיפוסיים. חובה על מנהיגיה לשכנע שהם אכן כאלה. מנהיגים. ואת הקולות שהשמיעה המחאה ברחובות חובה לתרגם לקולות בקלפי. אחרת, באמת הכול דיבורים.