הדגל הכלכלי-חברתי כזרז לשלום

כיצד ניתן לטעון לערכים סוציאל-דמוקרטים, כאשר מדירים מהמצע הרעיוני דיכוי של מיליוני פלסטינים? זו ההאשמה שמוטחת ביו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', מצדה השמאלי של המפה הפוליטית. אני טוען שזו עשויה להיות דווקא גישה רעננה להפשרת הקיפאון המדיני.

ראשית, הבה נתעלם לצורך הדיון מהצהרותיה הנישנות של יחימוביץ' על כך שהיא מקבלת את מתווה קלינטון, התואם את יוזמת ז'נבה, נשכח לרגע גם את הצבעתה בעבר לחד"ש, לא פחות. למען הוויכוח, בואו נניח אפילו שהעובדה שאינה פוסלת חבירה לממשלת נתניהו סותרת מראש עמדות יוניות אלה. האם ייתכן אפוא, שדווקא הפיכת סדר העדיפויות בין שלום להוגנות כלכלית-חברתית תקרב את סיום הכיבוש?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

נתניהו, איזה תקציב הסתרת? / אלון-לי גרין

תהיו הרבה יותר כחלונים / ברק הרשקוביץ

רבים טוענים שרווחה כלכלית מקדמת נאורות תרבותית. הדוגמאות לכך רבות: שיעור הילודה מצטמצם, החברה האזרחית מתבססת, שיעור ההשכלה עולה, ועוד. רבים גם יסכימו בוודאי שאנשים שבעים ומלאי תחושת ערך נוטים להרוג ולהיהרג פחות מאשר רעבים ואכולי תחושת נישול. לפיכך, ככל שיצומצמו פערי ההכנסה בישראל, יותר אזרחים יזכו ברווחה כלכלית, ותמיכתם בהמשך "המצב" תגווע בהתאמה.

מצבו של המשק כולו ישתפר עם התגברות כוח הקנייה של מוחלשים, למשל. ככל שנטפס בדירוג העושר הבינלאומי, כן יובלט הפסד התוצר מהכיבוש מחד, ויתעורר מאידך הפיתוי לקטוף את דיבידנד השלום - כי הרי כלכלה נמדדת במונחי צמיחה יחסיים, ולא במונחים מוחלטים. ככל שישראל תיאלץ להתחרות במדינות מפותחות יותר, כך יגבר האינטרס הלאומי-כלכלי להשיל מעלינו משקולות מאיטות צמיחה.

אידיאולוגים ימנים-כלכלית יטענו, כהרגלם, שהגברת השוויוניות תפגע במשק ובפרטיו, אך אין הדבר רלוונטי לטיעון המועלה כאן: סוציאל-דמוקרטיה מהווה אלטרנטיבה - הן לאמונה הכמעט דתית של הימין הכלכלי בשוק בלתי מרוסן ואכזרי, והן לכישלון תהליך השלום תחת ממשלות ניאו-ליברליות קודמות, שמאלניות כביכול. אפשר להתווכח על חשיבות העבודה המאורגנת, או על שיעור מס החברות המיטבי - אך אי אפשר להתעלם מכך שמדובר באלטרנטיבה, שלא נוסתה מאז נבקעה חזית הסירוב הערבית בשנות השבעים.

שגשוג וצמצום הקנאות

בשנים האחרונות מתבהר שהמרכיב הדתי בסכסוך היהודי-ערבי הוא דומיננטי. סוציאל-דמוקרטים אינם עויינים בדרך-כלל את הדת, אך ממסדים אורתודוקסים תמיד עוינים את רעיון השוויון או את הסולידריות בין "מיעוטים" חברתיים. לכן, כפי שהתרחש פעמים רבות בהיסטוריה, מדובר במשחק סכום אפס: יותר סוציאל-דמוקרטיה משמעה פחות קנאות דתית. פחות קנאות דתית תביא ליותר סובלנות כלפי בני דתות אחרות.

לגבי הפלסטינים, גם בין שכנים אויבים מתקיים היזון-חוזר תרבותי. אין כנראה מקריות בגלישת המחאה ממצרים לישראל, או בשיעור הילודה הנמוך של מוסלמים מערבית לירדן, לעומת שאר מדינות ערב. לכן אפשר להניח שפריחה סוציאל-דמוקרטית בישראל, תתפשט גם מעבר לקו הירוק. ההמשך כבר ברור לקוראים: נאורות, השכלה, סובלנות, תמריץ כלכלי לפיוס, וצמצום הקנאות. בין כה וכה, אם תוך התקרבות לשלום, או אם בהמשך יחסי האיבה - הצמיחה בתוצר הישראלי תחלחל לפלסטינים.

הטחת האשמה ששלי יחימוביץ' נושאת את דגל ההוגנות הכלכלית-חברתית, לפני, או על פני, דגל השלום אולי נכונה עובדתית, אך לא בהכרח מהותית. מהיכרות אישית התרשמתי שלא זו בלבד שבכוונתה להושיט יד לשלום באופן כן ואמיץ - עצם הנפת הדגל הכלכלי-חברתי, לראשונה זה עשרות שנים, מהווה דווקא אלטרנטיבה יצירתית לפריצת הקיפאון המדיני.

הכותב הוא כלכלן סוציאל דמוקרטי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il