משמעותה של היסטוריה, חשיבותה של מסורת

לאנשים מן הישוב, שאינם אוהדי ספורט מושבעים, קשה להבין את משמעותה של ההיסטוריה וחשיבותה של המסורת, המתוארות בפרוטרוט לפני משחקים בין יריבות ותיקות.

היכנסו לעמודי התקצירים של ynet ספורט:

• הספתח של מכבי ת"א, צסק"א בשיניים / תקצירי היורוליג
• השואו של ארנשואו, הספתח של עטר / תקצירי ליגת העל
• הוולה של איבנוביץ', הבומבה של קסורלה / תקצירי הליגה האנגלית
• ואל תחמיצו את השער המצחיק של המחזור בבלגיה
  

מה זה משנה אם מכבי תמיד ניצחה את סיינה במשחקי הבית, ולרוב חזרה מפיגור גדול בדרך לניצחון? מה זה חשוב שמכבי לא הפסידה במשחק פתיחה ביתי מאז 1998? זה לא אותם שחקנים, זה לא אותם מאמנים, מה זה שייך? מה הקשר למשחק שהיה אתמול? ואנחנו, חולי הספורט ומכורי הסטטיסטיקה, מחייכים בבוז ולוחשים לעצמנו כאילו היינו יואבי במערכון "משחק השבוע" של חבורת לול: "מה היא מבינה?"...

אז קודם כל, להיסטוריה יש משמעות חשובה בפני עצמה. היא מייצרת הקשר, היא משחזרת רגש, היא מאפשרת לספר סיפורים, היא נותנת לאהדה תכולה

ונפח. אבל מי שלא מבין את עוצמתה של מסורת, חזה בה אמש בנוקיה במלוא תפארתה.

זה מתחיל בקווים המקשרים. בהנהלה שהיתה שם עידן ועידנים. במנהל קבוצה ועוזר מאמן שחוו את כל המשחקים האלה מבפנים וחולקים את הסיפורים. בתמונות על הקיר במסדרון שדרכו עולים למגרש. גם כשחקן חדש, בחוויה הזו יש גורם מדרבן ומחייב.

אוהדי מכבי ת"א מול סיינה. הם השושלת(צילום: עוז מועלם)

מלקולם תומאס מטביע בכל הכח. מוגבל במשחק הפנים שלו(צילום: עוז מועלם)

אבל ההשפעה העיקרית של מסורת היא על האוהדים. ואצל אוהדי מכבי זה מאוד רלוונטי, כי רובם היו שם וראו את זה בעיניהם. את שאראס תופר סלים מכריעים על הראש של סיינה בימי השושלת הגדולה. את המהפך הגדול של 

וויל ביינום וצביקה שרף בפיינל פור במדריד. ורובם מילאו את נוקיה שנתיים אחר כך וראו את פישר, לאזמה ואנדרסון של פיני ממטירים על האיטלקים 43 נקודות ברבע האחרון המדהים.

הם זוכרים, הם יודעים, הם השושלת, וגם אם אף אחד מהשחקנים לא היה שם, זה משהו שנוכח באווירה. כדי לנתק שושלת כזו צריך יותר מקבוצה אתלטית ומוכשרת (כמו סיינה של העונה הנוכחית). ולשמר מסורת חזקה כזו מספיק גם ריקי אחד קטן.

יוגב אוחיון. בלעדיו זו מכבי אחרת(צילום: ראובן שוורץ)

ריקי היקמן. מספיק בשביל לשמר מסורת חזקה כזו(צילום: עוז מועלם)

מה שמתברר מהמשחק אמש, הוא שמכבי תהיה תלויה השנה באופן מוחלט בכושרו של יוגב אוחיון. דייויד בלאט נלחם עבורו כל הקיץ, וידע למה. אבל הוא כנראה לא חשב שיהיה תלוי בו כל כך. בהיעדרם של כוכבים, מכבי חייבת

לנצח דרך משחק קבוצתי, ואת זה בלאט ישיג רק כשאוחיון יהיה על המגרש. וייתכן שבלאט יהיה חייב להשתמש בו גם כשהוא בכושר רע כמו אתמול. בלעדיו, זו כבר מכבי אחרת, מפוזרת, מבוססת על משחק סוליסטי, לא יורדת להגנה מול מתפרצות.

יוגב ייאלץ ללמוד להתאים עצמו לכושרו מדי ערב, ואם הוא לא טוב התקפית, להתרכז בהגנה ובמשימת הריכוז הקבוצתי. ואם לא יוגב, בלאט יצטרך להשתמש יותר במורן רוט, שלפחות מודע למגבלותיו ולא פוגע בשטף הקבוצתי, ובעיקר מפעיל הכי טוב את תומאס, המוגבל במשחק הפנים שלו.

דייויד בלאט. שחקני חיזוק מנטליים(צילום: ראובן שוורץ)

בשנתיים האחרונות דייויד בלאט הוכיח שהוא יודע למצות את מקסימום הכישרון המפוזר בין שחקני הקבוצות שלו. אף אחד לא דמיין גמר יורוליג לפני שנתיים, למרות שפארגו-פרקינס-אידסון נראים פתאום קבוצת על. אף אחד לא הימר שמכבי תגיע למרחק של סל מהפיינל פור בעונה שעברה, למרות שכולנו היינו שמחים לקבל איזה פרמאר-סופו-הנדריקס השנה.

נראה שכמות הכישרון ירדה, אבל הראש של בלאט כבר עובד שוב, איך להפעיל את ידי האלכימאי שלו ולייצר כאן קבוצה מנצחת. הקלף המנצח שלו יהיה המשחק הקבוצתי, והשוליה שלו יהיה יוגב אוחיון, בכל כושר שהוא. אבל אתמול ניצחו בשבילו המסורת, ההיסטוריה, השושלת. יופי של שחקני חיזוק.

לתגובות: eshed.basket@gmail.com