ואלה המנצחים של "אגדתא 5"

"גאות " הוא הסיפור המנצח בתחרות "אגדתא 5 " של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון. מאות גולשים בחרו בסיפור של ליטל אלקלעי כמנצח הגדול של תחרות הסיפורים הקצרים, ואם לא הספקתם לקרוא אותו, הנה לכם הזדמנות חוזרת. במקום השני זכה "שניצל ופירה", ו"סוד הצמצום" ניצב במקום השלישי.

קראו את סיפורי הגמר:

• גאות/ ליטל אלקלעי
• שניצל ופירה/ נעם פלג
• סוד הצמצום/ פנינה גפן
• וָחֲרָמֵי/ משה דביר
  
• אליהו/ גל סלע
  

למעלה מ-1,500 סיפורים נשלחו ל"אגדתא" בחמש השנים האחרונות, והיום מצטרפים שלושה כותבים לרשימת הזוכים, שכבר סימנה סופרים בתחילת דרכם.

מקום ראשון: "גאות"

כתבה: ליטל אלקלעי (פרס בסך: 2,500)

היא בת 36, נשואה ואם לשבעה(!) ומתגוררת ביישוב נריה שבבנימין. את הסיפור כתבה בלילה האחרון שלפני סגירת התחרות, מחצות ועד ארבע לפנות בוקר. בימים אלה מסיימת אלקלעי את לימודי הספרות באוניברסיטה הפתוחה, ובנוסף לומדת הנחיית הורים.

"זה בעיניי הסיפור של ההורים בדור הזה". ליטל אלקלעי על "גאות"

ואם אתם חושבים שיש קשר בין מנחת ההורים שבדרך, לתיאור הרגיש של הילד הבודד, אתם צודקים. "הסיפור אינו מבוסס על מקרה ספציפי, אבל בהחלט שואב מהמציאות", היא אומר. "ההורים בסיפור נמצאים באמצע בין הילד לבין החברה שמסביב, והרבה פעמים מאבדים את עצמם. זה בעיניי סיפורם של הורים בכלל בדור הזה. הילדים של ימינו מציבים אתגרים שהורים בדורות הקודמים לא התמודדו איתם. הסיפור אמנם מסופר מנקודת מבטו של ילד, אבל בעיניי ההורים בסיפור לא פחות מסכנים".

אלקלעי רואה בכתיבה חלק משמעותי מחייה, ומודה שהיא כותבת מאז ומתמיד. "החלק של החשיפה היה מאוד מביך עבורי לאורך השנים. היה לי קושי רב להראות משהו שכתבתי למישהו אחר. כשהיה לי קורס חובה שהייתי צריכה להגיש בו סיפור, הבנתי שיש לי בעיה, והתחלתי לעבוד על זה דרך סדנת כתיבה.

"אני מאוד רוצה להמשיך עם הכתיבה, אבל כרגע זה בשלב הרצון בלבד. אולי הזכייה בתחרות תיתן לי את הדחיפה לעשות עם זה משהו. הלוואי".

במקום השני ניצב הסיפור "שניצל ופירה " של נעם פלג (פרס בסך: 1,500 שקל), ובמקום השלישי: "סוד הצמצום " של פנינה גפן (פרס בסך: 750 שקל).

ומה חשבו השופטים?

אמיר גוטפרוינד על "שניצל ופירה": בגלל הרגש

נהניתי לקרוא רבים מהסיפורים שנשלחו לתחרות, אבל בסתר לבי גם חשתי לא-פעם אכזבה קלה, כי רובם, גם הטובים ביותר, נראו לי מעֵין תרגילי כתיבה מיומנים. והנה, דווקא אחד הסיפורים שנראה לי זקוק מאוד ליד עורכת, לכד את לבי בגלל הרגש החזק הבוקע מכל שורה שבו.

"לחץ דם גבוה' פועם בין השורות - וזו, בעיניי, הספרות במיטבה". אמיר גוטפרוינד (צילום: מוטי קיקיון)

קולו של הדובר ב"שניצל ופירה" הוא קול בהוּל, החפץ להגיד דבר מה, משתוקק לתאר את הרגש שלו כלפי בת זוגו. "לחץ דם גבוה" פועם בין השורות, וזו, בעיניי, הספרות במיטבה - רצון עז לספר, וניסיון לתאר במילים דבר מה שאי אפשר להביעו במילים.

מצאה חן בעיניי גם הנקודה היהודית בסיפור. הרי "אגדתא" היא תחרות בסימן יהדות, וזו, לכאורה, נעדרת כליל מ"שניצל ופירה". שורה אחת, עם זאת, "מכניסה" את הסיפור אל חיק היהדות. הדובר מזכיר לזוגתו כי יום ההולדת אינו כה חשוב, וכי המושג "יום הולדת" מופיע במקרא רק פעם אחת, וזהו יום הולדתו של פרעה, שאינו יהודי. אני יכול לשער שבסערת הנפש בה נתון הדובר, עובדה זו תצוץ ותֵּחלץ אך ורק מלבו של יהודי דתי, מלבו של מי שהתנ"ך הוא חלק אינטגרלי מעולמו. הנה כך, כמעט בהיסח דעת, מקבל הסיפור גם את הגוון ה"יהודי" שלו.

"שניצל ופירה" הוא בעיניי הסיפור הטוב ביותר שנשלח לתחרות השנה.

מירה קדר על "סוד הצמצום": מקוריות, עוצמה ועדינות

"סוד הצמצום" הוא הסיפור המקורי ביותר, לטעמי, מתוך חמישה-עשר הסיפורים שעברו את הסינון הראשון ונבחרו להגיע לידי השופטים. זה הוא סיפור ארספואטי על כתיבה, על יצירה בכלל, המבוסס על הרעיון הקבלי הידוע שכדי ליצור דבר חדש, צריך לצמצם את הקיים ולפַנות בתוכו מקום.

"מידה של כובד ראש משולבת בהומור מעודן ושובבי". מירה קדר(צילום: רועי לוי)

הסיפור נטווה בזהירות אך בנחישות, בשילוב נכון של עוצמה עם עדינות, ואינו חושש להגיע בסופו של דבר, בדרכו המאופקת, עד לקצה. יש בו מידה מסוימת של כובד ראש משולבת בהומור מעודן ושובבי, המסוגל לנצל מטבעות לשון קיימות כדי לצקת אל קִרבן משמעות המתייחדת רק לו ולעולם המושגים שיצר (הכל בראש, חלל הבטן).

זהו סיפור סוריאליסטי השומר על מסגרת מציאותית של חיי יומיום רגילים: בית, ילדים, סיפור לפני השינה, מרפאה, תור לרופא; ודווקא על הרקע הכמו-בנאלי הזה, מצליח ליצור שונוּת מפתיעה ומרעננת.

אף שֶׁלִּבי מטבעו לא נוטה אחרי סיפורי פנטזיה, ואף שבדרך כלל אני מעדיפה ריאליזם מהימן וצרוף, בִּדְיוֹן אמין, מאופק, מדוד ושקול - מצאתי עצמי בוחרת בסיפור הזה בגלל מקוריותו ובגלל איכויות הכתיבה שלו.

• שני ספריה האחרונים של מירה קדר, "אחד מאֶלף" ו"אהבה שמיים וריח הדרים", יצאו לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
  

ד"ר עדן הכהן על "סוד הצמצום": איכויות מיוחדות

בעיניי "סוד הצמצום" הוא הבשל והשלם שבכל הסיפורים שנשלחו השנה לתחרות "אגדתא". האמת חייבת להיאמר – אני מנחש כי היוצר הנו מספר פעיל ומיומן במלאכת הכתיבה.

הסיפור מפליא לעצב עולם דמיוני, חלומי ומוזר בעל חוקים משלו. המציאות המתגלה בסיפור דומה לכאורה להפליא לעולמנו. הוא מציג משפחה צעירה ונורמלית לחלוטין: אם, אב ושני ילדים. האם בראשית שנות השלושים לחייה שוב עומדת ללדת, והריונה נמצא במעקב רפואי צמוד. אבל החריגה מכללי המציאות מתחוורת כבר מתחילתו של הסיפור – כאן מדובר בהריון מסוג שונה לחלוטין, בהולדתו של רעיון. לאימתו מגלה הקורא כי אפשר שהולדתו של רעיון כרוכה בהיעלמותה של ההוגה אותו, ובדחיקתה מן המציאות החלומית.

איכותו המיוחדת של הסיפור נובעת גם מן האיפוק וההומור המתלווים במפתיע להתגבשותה של התמונה הקפקאית, ומן הנגיעות הקבליות העדינות הנרמזות במהלכו – "סוד הצמצום", שמות ילדי המשפחה ("תפארת" ו"הוד", ספירות קבליות) והרופאים, ועוד כהנה וכהנה.

חשתי כי בדרכו העדינה מממש הסיפור את מצוקתה של האישה בעידן הפוסט-מודרני, אישה ששוב איננה מסתפקת בהריונות תקניים ומבקשת להטביע את חותמה על המציאות הרוחנית שבסביבתה. המחיר שאותו עתידה לשלם מי שאיננה נאותה להתפשר ולהרפות מן השאיפה לפרוץ דרכים חדשות, עלול להתגלות בסופו של דבר כקשה מנשוא. בסופו של דבר, היא עלולה לאבד כליל את זהותה ואת נוכחותה, ולהמיט אומללות גם על היקרים לה מכל.

סביון ליברכט על "וָחֲרָמֵי": שריטת השכול - ביד אמן

"וָחֲרָמֵי" הוא סיפור בשל המתמודד בשפה מדוייקת עם נושא טעון שלא הואר דיו: עומק שריטת השכול בחייהם של אחים שכולים, נושא שנדחק לאחור מפאת כובד משקלם של שכול ההורים ויתמות הילדים. כיוון שמדובר באיש דתי, חובר לכאב השכול, כאב האכזבה מן הסמכות העליונה, החורצת גורלות.

"לכאב השכול חובר כאב האכזבה מן הסמכות העליונה, החורצת גורלות". סביון ליברכט(צילום: מיקי קורן באדיבות קרן אמריקה ישראל)

בפרטים דקים המצטרפים לתמונה גדולה ויוצרים רישום רב-גוונים, נכתב הסיפור באופן חרישי, המגלה את

עומק הכאב השוכן בקרקעית. ומסמן באופן מרשים את מי שלא מצא את מקומו, כי את העולם שהכיר כבר עזב - ולעולמו החדש עדיין לא הסתגל בעיקר מכיוון שהביא אתו אליו את שאריות עולמו הישן.

נקודת החיבור שבין הפרטי והכללי מטעינה את כל אחד מהם בנפרד במטען כפול. וכאן משורטט ביד אמן האופן שבו מהדהד האבל הפרטי על האח שנפל, והאבל שהתווסף עם אובדן האמונה, בתוך האבל הלאומי של יום כיפור.

• בנות ברק: שהרה בלאו וגילית חומסקי שבות הביתה לשיח סופרות בני-ברקיות