מוזיקה דרך שורות השירה

נדמה כי לספרות ישנה עוד תכונה, ביחס לאמנויות אחרות. פעמים רבות היא מסוגלת להסביר אותן, לברר כיצד הן פועלות ולסמן את כוחן וחשיבותן לחיינו. המוזיקה היא, ללא ספק, אלמנט מרכזי אצל האדם. היא מעניקה נחמה וחום, מעוררת התפעלות ומעירה בנו עליצות ושמחה לצד הרהור ועצב. בשירה יש הרבה מן המוזיקה: הקצב, הריתמוס, הטון. אך יש בשירה גם ניסיון להבין את המוזיקה, את פעולתה על האדם ואת חשיבותה ויכולתה להפוך לתיאור המדויק ביותר למצבנו הפנימי. הנה כמה מסעות שירה במוזיקה.

• באושר ובעוני: משוררים בדרך אל הבנק
• צפו: יונה וולך בשישה סלילים
• כל אחד עם הלבנון שלו: הלם קרב בשירה
  

נתן זך פותח את אחד משיריו הנודעים, "תיאור מדויק של המוזיקה ששמע שאול בתנ''ך" מתוך ספרו המכונן " שירים שונים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד.) "שאול שומע מוזיקה/ שאול שומע/ איזו מוזיקה שומע שאול?". שאלה זו מהדהדת ומתפרקת לאורך השיר כולו אך מציבה קדימה כבר בפתיחה, את ההבנה כי המוזיקה מעידה על אותו "דיוק" שיש בשם השיר, כלומר, מדברת על מצבו הנפשי ומקומו של שאול. המשך כותרת השיר הופך את אותו מצב לכולל. המוזיקה ששמע שאול בתנ''ך, לא באפיזודה, לא ברגע, אלא כדבר המשקף את מהותו כולה.

נתן זך. איזה מוזיקה שומע שאול?(צילום: שרה אביטל)

זך אינו מצמצם בכוונה. המוזיקה הזו מגדירה את חיי שאול לכל אורכם, כפי שהם מתוארים בתנ''ך: מאבק תמידי במרה שחורה, בעצב ובתחושת רדיפה. אותה מוזיקה הופכת לתיאור של מצב נפשי-קיומי ושל התמודדות עמו. זך ממשיך בשיר "שאול שומע מוזיקה אשר נותנת לו רפאות/ שאול שומע מוזיקה/ מוזיקה שומע שאול/ והאנשים סביבו אינם/ כאילו/ נעלמו/ נאלם כל העם/ כי שאול שומע מוזיקה". זך מצביע, כמובן, על נגינת דוד לפני שאול, נגינה שהיתה תמצית דרמתית של היחסים ביניהם. התלות והקנאה, הקירבה והדיכאון - וידיעת שאול כי זמנו אוזל והולך.

אבל זך גם מצביע על המוזיקה כאותו מרחב שבו שאול משהה את כל אותם דברים, ומצליח לחוש את עצמו ללא התואר. ללא מאבק הירושה והאיומים על הממלכה, ללא העם הנושא אליו עיניים והצורך להיות דרוך ומוכן. העם נאלם ונעלם, ואתו החובות. כך שאול מוצא שלווה. המוזיקה מאפשרת לו לשוב אל עצמו, אל אותו מקום פרטי שנגזל על ידי התואר והמלוכה. אבל זך ממשיך, ובסוף השיר, בחוכמה שירית ואנושית, מעמת שוב את המוזיקה עם העולם שמוביל את שאול למותו בגלבוע, שעה שהמרה השחורה סוגרת עליו: "האם זאת היא המוזיקה / ששאול צריך היה לשמוע/ לעת כזאת?/ כן/ זאת היא המוזיקה ששאול / צריך היה לשמוע לעת כזאת/ כי אין אחרת עכשיו/ ואולי לא תהיה/ עד הגלבוע".

מוזיקה שאי אפשר להכיל

זך מעמיד את המוזיקה לא רק כדבר המעניק הפוגה, אלא גם כמבשרת של מוות, של סיום. המוזיקה שמלווה את שאול בתחילת ההידרדרות הנפשית, ועד אותו רגע נמהר לצד נערו ההמום. כך הופכת המוזיקה בשיר לדבר דו-כיווני, בעל איכויות כמעט מנוגדות: כזו המעניקה שלווה אך גם נביאה של התגברות האפלה הנפשית, עד לחוסר יכולת להכיל אותה.

אמיר גלבוע. נהר כסוף וחרישי שנע בנפש(עטיפת הספר)

המשורר הנפלא אמיר גלבוע צועד בשיריו כמעט תמיד בין הקטבים הללו, בין העונג והרפאות שיש במוזיקה ובקצב, לבין אותו נהר כסוף וחרישי שנע בנפש, מתפרץ ומאכל. גלבוע הוא אחד הידידים העמוקים ביותר לשפה העברית. היא מתמסרת אליו ברצון ובקלות. הנה בשירו "על נהרות בבל" ( מתוך "כל השירים, כרך א", הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא משתמש במוזיקה בכדי לתאר את היחיד וההמון. את הגלות שבתוכה היעדר השיר והחופש ואת הסובבים שלבם, פעמים רבות, גס במהגרים, והם רודפים אותם ואינם מעניקים להם פתחון פה.

"על ערבים תלינו כינורותינו/ והכוונה לגדולים/ אני/ כינור קטן היה לי והחבאתיו מתחת לכנף-הבגד/ בעבר הנהר העלו המנצחים מדורות ופראים משמחה היו מתהוללים". הנה עוד צד של המוזיקה. שכרון החושים וההתבהמות שיש בה, על ידי השימוש השגוי והגס שלה, שפעמים רבות נמצא באזורי אבדן הערכים וההמוניות. וודאי רבים היו פעם במסיבה או חגיגה בה המוזיקה הפכה לאלמנט משלהב ומסיר עכבות, כזה - כפי שמתאר השיר, כסימן לדבר פרוץ ולמסוכן. גלבוע ממשיך בבית הבא:

"שמעו הגדולים והביטו בכינורותם/ והנהרות מלאו דמע/ ואני מן הצער העזתי וצעקתי:/ מי כאן נלעג/ פריצי החיות/ ואיך תלהגו אתמה/ הלא אין כלשוננו עוד לצבע ולקול/ לעומק ולמרחק". גלבוע מעמיד מול המוזיקה הפרועה, ההוללת, של אנשי המקום, את הכינור - הכלי העדין בעל הקונוטציה היהודית ויותר מכך, מצייר את הקטלוג החכם של איכויות המוזיקה: צבע וקול, עומק ומרחק. כמה מדויק.

גלבוע מעמיד זה מול זה את אותם צמד תנועות מוזיקליות המתוארות בשיר ומוביל אותם לבית האחרון. בבית זה, מלבד האזור הראשוני של השיר, הגלות והסביבה הזרה המובלטים על ידי הכותרת הלקוחה מתוך מזמור קל''ז בתהלים: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו". כך מעמיד גלבוע בנוסף גם את עמדתו של המשורר, של המנגן, של האמן.

המנגן עומד בלב המהומה, מול הרעש, מול אותה הילולה שכעת, בימינו, היא חגיגת החפצים וסמלי הסטטוס, מכוניות מנופחות ותאוות רכוש: "והם פרעו צחוקם ופערו עלי בפיות/ ואחרי החלו מרדפים ומסתבכים בחושך/ הייתי אני עומד לנוח רגע קט ומעט קט עלי-כינור לפרוט/ והם היו מתחמתים כשאת ומתלהטים כנחושת". גלבוע ששירתו אחוזה בקצב ובצליל שהופכים אצלו לתיאור של הלך רוח ומצבים נפשיים, בונה משפט בו, בזה אחר זה, מופיעות מילים חרישיות ועדינות כ"לנוח" "קט", "מעט", "רגע" ו"לפרוט". כוחה של שורה זו טמון בהפניית האור אל היכולת של המוזיקה והנגינה לבודד את האדם מן הסביבה החשוכה, הרדופה והלוהטת, ולאפשר לו מנוחה ההופכת ל"צבע וקול, עומק ומרחק".

שירים על מין ונדודים

ומי יותר מלאונרד כהן יכול לספר לנו על כוחה של המוזיקה? כהן שהחל את דרכו כמשורר צעיר בקנדה, ואחר כך הפך לכוכב מוזיקה בינלאומי , המשיך כל העת לכתוב שירה לא מולחנת. קובי מידן תרגם אסופה נכבדת של שיריו המצטרפת לספר בשם "ספר הכמיהה" (הוצאת כנרת- זמורה ביתן). הספר גדוש בתכנים שונים ומממש את המחשבה על כהן כאדם חוקר, רענן, המוצא עניין בתחומים מגוונים ובתפיסות רוחניות (חלק הארי מן הספר מתכתב עם התקופה בה היה נזיר זן, וכתב שירים רבים לרושי, ראש המנזר). לצד שירים אלו נמצאים גם שירים רבים על מין ונדודים, ילדות ונעורים וכמובן: על מוזיקה.

לאונרד כהן על הבמה. חיפוש אחרי זמן אבוד(צילום: ירון ברנר)

העיסוק במוזיקה מופיע באופן מסוים מאוד. כהן מצייר את היכולת של המוזיקה להשיב אותנו לרגע בחיים, לתמונה קונקרטית החשובה לנו או קרובה אלינו, כזו המבשרת רגע של שינוי או על רגע של השלמה ומלאות. לדוגמא, זמן שחשנו שהדברים במקום או שמישהו חשוב לנו עמד לצדנו. בשיר "הרבה אחרי" הצלילים של ריי צ'רלס, מוזיקאי הג'ז והבלוז, הופכים לפסקול דרכו כהן חוזר לנעורים, לאהבה המוקדמת:

"ריי צרלס שר 'את מנצחת שוב' / באור השמש/ לפני עשרים שנה/ ריי צ'רלס הזמר

שלא אהיה לעולם/ ואשתי הצעירה/ אשת נעוריי/ מחייכים אלי מהחדר למעלה/ בבית הישן/ ריי צ'רלס ומריאן/ רוחות יקרות מחיי היווניים". כהן התגורר בצעירותו באי היווני הידרה. השיר ממשיך ומחבר את המוזיקה של ריי צ'רלס עם האקלים היווני, ועד למונולוג על המרחק מאותה תמימות צעירה: "עכשיו באור השמש של כל קיץ חדש/ יורדת מריאן במדרגות/ 'גבירת הבית' / ריי צ'רלס מגן בלהט/ על האנושות הבתולית שלנו/ לפני עשרים שנה/ ושוב בקיץ הוליוודי זה/ בני לוויה דוממים של הלב/ כשאני בוחן את עצמי פעם נוספת/ מול אמות המידה הגבוהות המתוקות/ של נעוריי".

דרך דימוי אחד, מדויק והדוק: "קיץ הוליוודי זה", מצליח כהן לתאר את ההווה המלא בהעמדת פנים שהיא מציאות של גינונים ותהילה, ואולי גם באמצעות המבט בחבריו השוקעים יותר ויותר לתוך שלטון הסמים והבריחה מעצמם. מול הקיץ הזה מעמיד כהן את אותו קיץ יווני בבית הישן עם אשת נעוריו, וכל זה מגיע אליו באמצעות ריי צ'רלס. זאת אולי התכונה החשובה ביותר הטמונה במוזיקה. העובדה כי היא משחזרת בעבורנו באופן מרוכז רגעים בחיים. היא הופכת לפסקול שדרכו אנו יכולים לבוא שוב במגע עם רגעים מכוננים, עם הנקודות שבהן השתנה משהו קריטי בחיינו או בתפיסת עולמנו. למקומות בהם התקרבנו לאדם אחר או נפרדנו ממישהו. כל אותם מופעים חד-פעמיים של היותנו בני אנוש.