שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תנועה בין שניים על הסכין
    בספרים רבים עומד זוג כלשהו: בעל ואישה או זוג חברים. דרור בורשטיין בחר חמישה סיפורים שבהם יש קשר זוגי, בעל תנועה ושינוי הדדי. מבניו של יצחק ועד למסע של אידה פינק

    יש ספרים רבים כאלה, שבמרכזם עומד זוג: אישה ובעל, אב ובנו, זוג חברים, אדם וחיה. הסיפור מזיז אותם זה ביחס לזה, במעט או בהרבה. לפעמים הם חוזרים למצבם שבתחילת הסיפור, ולפעמים השינוי כל כך עמוק, ששמש הופכת לירח וירח לשמש. יש בסיפורים כאלה משהו טעון כמעט בהגדרה, מפני שמי שאוחז בספר וקורא בו מקיים עם הסיפור מערכת יחסים זוגית דומה.

     

     

    במילים אחרות, סיפור זוגי או דיאלוגי כזה, משקף כמעט בהגדרתו את מעשה הקריאה, את הדיאלוג שבין סופר וקורא. מה שיקרה בסיפור כזה ישליך, אולי יותר מאשר בדרך כלל, על מצבו ועל תגובתו של הקורא. כל חמשת הספרים והסיפורים שאציג כאן הם יצירות מופת שעוסקות בקשר זוגי כזה, שיש בו תנועה של שינוי הדדי בין צמד, תנועה שלפעמים הופכת את אחד הצדדים, ובמקרה אחד לפחות את שניהם, לקורבן של זולתו.

     

    "הכוח האחר", מאת יהודית הנדל

    יצירתה הגדולה של הנדל היא סיפור חייה לצד בעלה, הצייר צבי מאירוביץ', ובלעדיו, אחרי מותו משבץ בגיל 63. "התמונה שאינה מרפה ממני היא אחרת", כותבת הנדל, "שני אנשים זרים לקחו אותו על הכיסא בלילה, אחר כך החזירו את הכיסא". כמה מצמררת הפעולה הפשוטה הזו: זו חזרה-למקום, אבל זו חזרה ריקה. אוויר יושב על הכיסא.

     

    "הכוח האחר". סיפור של ניסיון  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "הכוח האחר". סיפור של ניסיון (עטיפת הספר)

     

    כמו הד לסיפורי חזרה מן המתים, רק בלי הגוף החוזר. דמו את הנקישה בדלת, את הדלת הנפתחת, את התגלות הכיסא. הבהלה, המהולה בהגינות הפשוטה של אנשים שלא רצו לגזול כיסא. ואולי כי ידעו כי זהו כיסא של מוות. עכשיו הסופרת, שנותרה לבד, צריכה לשבת בכיסא שהוחזר לה. "הכוח האחר" הוא סיפור הניסיון הזה לשֶבֶת.

     

    "בינותיים", מאת אורי ניסן גנסין

    זה סיפור על זוג חברים, נפתלי ברגר ודוד רטנר, שמסתובבים, די משועממים, מסביב לבחורה אחת בשם מינה, ששניהם אוהבים. "ושוב מטילים ארס איש בחברו, ושוב הולכים דוּמם, ודוּמם עוברים על פני המסגד, ופונים אל הרחוב הרחבה, העולה ימינה, ובאים עד הבית והעלייה, המתבודדים בשלווה יפה בטבור האווירה הירוקה, אשר במעלה הרחוב, לנוכח גדרות הגנים הנמוכות, ההולכות ונמשכות הרחק-הרחק אל מחוץ לעיירה", ("מסגד" בלשון התקופה היא כנסייה).

     

    אורי ניסן גנסין. סיפור על זוג חברים ()
    אורי ניסן גנסין. סיפור על זוג חברים

     

    השיממון הזה יכול היה להמשיך לתמיד, אלמלא "פעם אחת בבוקר מצאו את רטנר מוטל מת בחדרו". המערכת הזוגית מתפרקת בבת אחת ובלי סיבה כשצד אחד למשוואה "מתבטל". עכשיו נותר רק ברגר לצד האהובה. אבל גנסין לא מאפשר לדבר הצפוי לקרות: לקראת סיום הסיפור, אחרי ההתאבדות, מלווה נפתלי את מינה לביתה. ואז, "בהיותם עומדים לפני ביתה, ונפתלי הביט אל הדלת הלבנה הפתוחה במעקה ואחר-כך אליה ושוב אל הדלת ונהם 'נו', לחצה לו מינה את ידו והביטה אל עיניו רגע (...), ופניו קדרו משהו, והוא מיהר ופטפט לה דבר-מה (...)".

     

    "אחר-כך קשקשה יד-ברזל וצלילה נספג בדומייה, ונפתלי היה עומד ומביט אל הריבוע הלבן, אשר בטבורו של אותו פשפָּש כחול". הדלת נסגרת ופני האהובה מתחלפים בריבוע לבן ואטוּם, וידה הרכה שהוא אוחז מומרת ב"יד ברזל", כלומר נקשן הברזל שעל הדלת: הקורבן שהקריב רטנר (את עצמו) אינו מעלה ואינו מוריד.

     

    "נלך בלילות נישן בימים", מאת אידה פינק 

    הרומן של אידה פינק, הסופרת הדגולה שהלכה לעולמה לפני מעט יותר משנה, מתאר הימלטות של זוג - שתי אחיות - מפולין הנכבשת בידי הנאצים. בניגוד לתנועה ההיסטורית הגדולה, שהביאה רבבות יהודים לנוס מזרחה לברית המועצות, בורחות אידה פינק ואחותה מערבה, לכיוון גרמניה. הבריחה מסוכנת במיוחד מפני שלאידה יש מראה "ארי" בהיר, ואילו אחותה נראית "כמו יהודייה". אידה יכולה להעלות את סיכויי הצלתה אם תברח לבד; אבל היא לא עושה זאת.

     

     

    אידה פינק. זוג שהוא אחד (צילום: מיכאל קרמר) (צילום: מיכאל קרמר)
    אידה פינק. זוג שהוא אחד(צילום: מיכאל קרמר)

     

    בסופו של הסיפור, שהוא אחד הסופים המרגשים ביותר שקראתי מעודי, מזדהה הגיבורה בפני מישהו (לא אגלה מי כדי לא לקלקל את הקריאה). הוא שואל אותה מעבר לדלת מי היא, והיא אומרת, לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, "זה אנחנו". לא "זאת אני". כי היחידה הבסיסית היא הזוג, שהיה יכול להיות זוג שמכיל קורבן, ולא הסכים לחלוקת התפקידים הזאת. הן "אנחנו" לאורך כל הרומן, עד לסוף. "ותוך כדי ריצה קרא בשמן", כך מסתיים הרומן. "בשמן", כאילו היה זה שֵם אחד.

     

    "ברטה", בתוך הקובץ "עשן", מאת אהרן אפלפלד

    השנה חלפה בדיוק חצי מאה מצאת הספר המעולה הזה - הזדמנות להדפיסו מחדש שהוחמצה. התנועה של שני גיבורי הסיפור, מקס וברטה, דומה לתנועת ירח סביב פלנטה. "בחורף היה שב", כך נפתח הסיפור, ולתנועתו של מקס, מכוח שלוש מילים פשוטות אלו, מוקנה כוח של תופעת טבע, של מחזור עונות, של עוף נודד. לעומת זאת, "בפנים, בחדר הקטן, היו החיים נשמרים בקיפאונם הדוהה. ברטה הייתה יושבת על הרצפה וסורגת". כביכול הסוודר שלה שהיא סורגת מכוּון תמיד, מצפה תמיד, לחורף הקר שיביא עמו את מקס.

     

    תדירות המפגשים אינה "הגיונית", אבל זה בדיוק מה שמקנה לסיפור של אפלפלד כוח מיתולוגי, כמו מחזור אודיסיאות בלתי נגמר של שני אנשים פשוטים בירושלים. בסופו של דבר יכניס מקס את ברטה למוסד: הוא, שהיה קורבנה, מקריב אותה כדי לפדות את חייו. אבל ברגע ההקרבה משתנה גם בו משהו עמוק: "לפתע ראה כי הבגדים של ברטה מונחים בידיו. לפתוח לא העז, או שמא לא היו אלה כבר ידיו אלא חישוקי ברזל". מחזור החורפים שהסיפור נפתח בו קופא, הופך מתנועה מעגלית לחישוק מוצק של מתכת קרה.

     

    יצחק וישמעאל, ספר בראשית

    יש בתנ"ך כמה זוגות כאלה, שאחד מהם משלם מחיר כבד והשני, באופן כמעט בלתי נמנע,

    נבנה מזה ונפגע מזה גם יחד. קין והבל, יעקב ועשו. יצחק וישמעאל הם זוג כזה. כל אחד מהם הוקרב על ידי אביו. ישמעאל גורש ראשון: את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר" רבים זוכרים בהקשר של עקדת יצחק (בראשית כב, ג), אבל הוא מופיע עוד לפני העקדה (בראשית כא, יד) ביחס לישמעאל. ניסיון עקדת יצחק מוזר, גם מפני שאברהם כבר הוכיח את נאמנותו בגירוש הגר וישמעאל (אלוהים מצווה על אברהם לשמוע בקול שרה ולגרש את הגר ובנם). והרי זה היה ניסיון קשה לא פחות מן העקדה; העקדה היא כבר בימוי שני של אותה הדרמה ששלחה את הגר והילד למוות בטוח במדבר.

     

    אבל הדבר היפה בסיפור שני האחים הללו הוא רגע אחד, שזוכרים אותו פחות, רגע של איחוד. ישמעאל גדל ויושב במדבר פארן ונעלם לכמה פרקים מעין הקורא ב"בראשית". ואז, בפרק כה', הוא שב ומופיע פתאום. לצד יצחק. אברהם מת, ושני האחים קוברים אותו ביחד. זה מסופר כבדרך אגב, אבל הרקע מעצים את הפסוק הזה לממדי ענק: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (כה, ח). שני הקורבנות, אולי בפעם היחידה בספר, עושים משהו ביחד. אנו יכולים רק לדמיין אותם חופרים בשתיקה, באפלת המערה, יודעים שזאת כנראה הפעם האחרונה שהם רואים זה את זה.

     

    ספרו של דרור בורשטיין, "אחות שמש", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דרור בורשטיין. מערכת יחסים זוגית בספרים
    לאתר ההטבות
    מומלצים