שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה גברים מפחדים כל כך מפמיניסטיות?
    אנשים שכחו שהקריאה הראשית של הפמיניזם אינה לצאת נגד גברים ו"גבריות", או לצורך העניין - "נשיות" שהגבריות הגדירה מלכתחילה, אלא בצורך לחדול מיצירת תבניות עבור מהו "נשי" ומהו "גברי". כתבה ראשונה בסדרה

    "אני נגד פמיניזם", הצהיר בפניי הדייט שישב מולי. לא האמנתי למשמע אוזניי. להגיד "אני נגד פמיניזם", זה להגיד שאתה נגד נשים. לא יכולתי שלא לתהות האם היה מעלה על דעתו לומר נחרצות שהנו נגד שחורים? רוסים? מרוקאים? ערבים? יהודים? כמובן שלא, כי זו כבר הייתה גזענות, וגזענות זה ממש לא אופנתי. אבל אתם יודעים מה כן טרנדי? לצאת נגד פמיניזם.

     

    עוד בנושא:

    האם ג'נטלמניות ופמיניזם יכולים ללכת ביחד?

    סקס אחר: האם פורנו יכול להיות פמיניסטי?

     

    אני לא מדברת על הפרטים המתבקשים להיות אנטי פמיניסטיים, כמו גורמים דתיים קיצוניים שיוצאים בהצהרות נגד נשים, או כמו סלבס עטורי רייטינג שעלו ארצה ממדינות שבהם עיקרון דיכוי האשה חרוט על דגלם. אני מדברת על התחושה שהשיח האנטי-פמיניסטי יצא מן המטבח אל הסלון, כפי שהדגימו זאת היטב, דבריה של חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה).

     

    בשבוע שעבר, במסגרת תכנית הרדיו של גבי גזית, התבטאה חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ' בגנות ה"ג'יהאד הפמיניסטי". לטענתה, הפמיניזם מנסה לחסל את המשפחה, להפוך אשה לגבר וגבר לאשה. "ג'יהאד פמיניסטי"?! האם שמיעתי תקינה? חברת כנסת יוצאת נגד זכויותיה שלה, עצמה?

     

    מעניין לציין בהקשר זה את הערתה של מיכל רוז'ין (מספר 4 ברשימת מרצ), אשר מולה התנהל הדיון, שללא הפעילות הפמיניסטית הענפה אשר התחוללה במשך 150 השנים האחרונות, שמאלוב-ברקוביץ' לא הייתה יכולה לכהן כחברת כנסת.

     

    המאבק התדיר להכפשת הפמיניזם

    אם ברצוני לשתף פעולה עם החיבור של השיח הפמיניסטי אל השיח המיליטריסטי כפי שעושה שמאלוב-ברקוביץ', עליי להתריע שאכן חלה הסלמה בתפיסת התנועה הפמיניסטית בעיני הציבור. שימוש במילה "פמיניסטית" הפך לכינוי גנאי, כאשר הכוונה ברורה לכל: מדובר באשה לא מטופחת, שעירה, דעתנית ויותר מכל "חסרת חוש הומור".

     

    מה גם, כפי שהדגישה הנזכרת למעלה, קיימת תפיסה מוטעית מהיסוד, לפיה מטרת הפמיניסטיות היא "להשתלט על הגברים ולסרסם", אם תרצו. לטענתי, תקשורת ההמונים משווקת את הפמיניזם כשיטת מחשבה נלעגת ולא רצינית, ומשייכת אליה תכונות ואמות מידה חזותיים שאנו כחברה סקסיסטית ביסודה, מוקיעים.

     

    במאבקה על הכפשת הפמיניזם, משתמשת התקשורת בדימויים פופוליסטיים שמנסים להציג פמיניסטיות כנשים אשר מסרבות לגלח את בית השחי, או נחשבות ל'צקצקניות' (דמותה של מרסי מהסדרה האמריקאית "נישואים פלוס"). עוד דבר ששמתי לב אליו, הוא ההתעקשות המיושנת להאדיר ולשייך אל הפמיניזם פעולות מחאה צעקניות, כמו זו של שריפת החזיות המפורסמת, שהתרחשה מחוץ לתחרות היופי של מיס אמריקה בסתיו של שנת 68.

     

    שריפת החזיות, אגב, הייתה רק פעולת מחאה אחת מתוך שורה ארוכה של אובייקטים, אותם שרפו הפעילות בטענה שאלו מסמלים דיכוי נשי. בשלב זה, עליי להודות שגם הניסיון של מותגי אופנה דוגמת "קום איל פו" להתנער מהתדמית המהפכנית שדבקה לפמיניסטית, אינו נכון בעיניי. הניסיון לצייר את הפמיניזם באור אחד וחד משמעי, הנו העוולה הראשית שנגדה הפמיניזם מתפלמס.

     

    המטרה: להפסיק את הניגודיות

    במסגרת מחשבה זו, הדעה הרווחת היא שפמיניזם מכוון נגד גברים. גם אם היה זה נכון, הרי שמאבק מסוג זה היה פשוט בהשוואה לאויב האמתי של הפמיניזם: החשיבה הבינארית והדו-ממדית שמאפיינת את החברה הפטריארכאלית. תחת פרדיגמה מחשבתית כזו, לא ניתן להשיג שוויון וחופש מלא לא לנשים ולא לגברים, ואני אסביר.

     

    מראשית הדתות המונותאיסטיות מוטבעים בראשינו שני ארכיטיפים נשיים אפשריים: האם והזונה (מריה הקדושה ומגדלנה הזונה). הזונה כמובן, היא כל מה שהאם היא לא - היא מייצגת את הצד המיני והגופני, את הפן הנשי אליו הגבר עורג. לנשים אלו גם מיוחסים מאפיינים של תככנות ומסתורין. מנגד, עומדת דמות האם, השקולה והנאמנה, היא האשה הטובה - אם תרצו.

     

    דפדוף קצר בדימויים הנשיים המוצעים בדת, באמנות ובתקשורת, ימחיש לכם במהרה את שתי הקטגוריות שהצעתי. רק תחשבו על הניגודיות שקיימת בין מלכת היופי אל מול הפוליטיקאית המכוערת, הפמיניסטית, המוזנחת, והאקדמאית הממושקפת. הניסיון להגדיר פמיניסטיות על דרך האנטיתזה לדמות האשה היפה והזוהרת שהפטריארכיה מאמצאת אל חיקה, היא בעייתית מעצם הגדרתה, משום שלנו, הפמיניסטיות, פנים רבות ומגוונות.

     

    כפי שאנו כפמיניסטיות מקבלות או לחילופין מבקרות, זרמים בתוך התנועה הפמיניסטית, אנו עדיין מכילות אותם בתוך השיח הפמיניסטי, מתוך דפוס מחשבה שאין שחור ולבן, ולתפיסה העצמית והחברתית של פמיניזם צורות רבות ולעיתים אף סותרות.

     

     

    באופן גורף, תורת המיון והסיווג הופכת את מלאכת ההבנה לפשוטה יותר. בעוד אמת זו מתקיימת בכל רובדי החיים, יש להציב גבולות כאשר אנו ממיינים את האחר.

     

    הקריאה הראשית של הפמיניזם אינה נגד גברים ו"גבריות", או לצורך העניין - "נשיות" שהגבריות הגדירה מלכתחילה - אלא הצורך לחדול מיצירת תבניות עבור מהו נשי ומהו גברי, וההפסקה של התפיסה של העולם והמציאות סביבנו באופן בינארי.

     

    דפוס המחשבה הדו קוטבי אשר נגדו הפמיניזם יוצא חוצץ, מתבטא לא רק במחוזות המגדריים, והוא תקף בהתרחשויות נוספות בחיינו כמו הגדרת הפרטי והציבורי, וההבנה שהאחד מזין את השני ולא עומד מנגד אליו.

     

    לדעתי, הפנמה של הלך רוח זה הנו חיוני בימים קשים אלו, בפרט כאשר אנו עדים לקריאות גנאי של הימין את השמאל, השמאל את הימין, הישראלי את הפלסטיני והפלסטיני את הישראלי. כל אלו ממחישים לנו בשנית את הסכנות של החשיבה התבניתית. לא קיים טוב אל מול רע. שיח שכזה הנו מוטעה מיסודו. 

     

    כתבה ראשונה בסדרה.

     

    לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    מה מפחיד אותך, גבר? שוויון?
    צילום: סי די בנק
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים