מצביעים מהלב

בבחירות האחרונות למועצה לראשות עריית וולטון שבמדינת קנטקי בארה"ב הגיעו 699 בוחרים. בניקוי הקולות הפסולים קיבלו שני המועמדים בובי מקדונלד ואוליביה בלו בדיוק אותו מספר קולות. מספר שעות קודם לכן התקשרה אשת המועמד לראשות העירייה מקדונלד לבעלה לשאול האם היא חייבת להצביע. "תחסכי לעצמך את המאמץ", הציע הבעל המסור. זהותו של ראש עיריית וולטון תוכרע בקרוב בהטלת מטבע. האמת היא שהצעתו של מקדונלד לאשתו הייתה רציונלית מאוד. גם כאשר מדובר בעיר קטנה בקנטקי הסיכוי שקול בודד יכריע את הבחירות זעום ביותר.

הסיכוי של כל אחד מאיתנו להטות את הכף בבחירות הקרובות לראשות הממשלה קטן יותר מהסיכוי שנזכה בהגרלת הלוטו שוב ושוב, שבוע אחר שבוע, במשך שנה תמימה. כלומר, הוא אפסי! לעומת זאת, הטרחה הקשורה בהגעה לקלפי משמעותית, לכן ברמה האישית ההצבעה אינה רציונלית. זהו פרדוקס ההצבעה עליו נכתב רבות בספרות המחקרית בכלכלה פוליטית.

למזלנו הרב, רובנו מגיעים בכל זאת לקלפי לממש את זכות ההצבעה. מדוע? הסיבה לכך היא שאנו מפיקים תועלת נפשית מעצם ההצבעה ולפעמים אנחנו גם משלמים מחיר נפשי/מוסרי מהימנעות מהצבעה. מחקרים המבוססים על נתונים מהשטח וניסויי מעבדה מצביעים על כך שחוויית יום הבחירות שלנו דומה מאוד לחוויית אוהדי כדורגל במשחק הגמר. כאשר הסקרים מעידים על קרב צמוד יותר, בוחרים מגיעים אל הקלפי, לא משום שהם משלים את עצמם שיהיה זה בדיוק הקול שלהם שיכריע אלא פשוט בשל העובדה שכיף יותר להצביע כאשר הבחירות דרמטיות בהשוואה לבחירות שבהן התוצאה ידועה מראש. 

במצבים שבהם הסקרים צמודים, תומכי המפלגה הנמצאת ביתרון קל מגיעים לקלפי בשכיחות גבוהה משמעותית מזו של תומכי המפלגה היריבה. כמו במשחק כדורגל, גם כאן כיף יותר להשתתף כשהצד שלך צפוי לנצח.

למרות שתוצאות הבחירות משפיעות על רווחתו, כיסו ובריאותו של כל אחד מאיתנו, בהתנהגות הפוליטית שלנו מעורב הרבה רגש ובדרך כלל מעט שכל. למושג "הרגשות הקולקטיביים" מרכיב חשוב בהתנהגותנו הפוליטית. מה קובע את עמדתנו הפוליטית ואת השתייכותנו המפלגתית? האם השכל או הרגש? באו נתאר לעצמנו מצב שבו עמדותינו הפוליטיות היו נקבעות אך ורק על פי השכל. אז אמור היה לשרור קונצנזוס כמעט מוחלט לפחות בכל הקשור למדיניות חוץ ובטחון. כולנו הרי רוצים שלום וביטחון וכולנו חשופים לאותו מידע. ניתוח קר ושכלתני של הפעולות האפשריות (התקדמות מדינית, פעולה צבאית או סטטוס קוו) היה מביא את כולנו לאותן מסקנות, שהרי כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה. ברור שלא זה המצב. לציבור עמדות שונות ואף קוטביות בנושאי מדיניות.

להצביע פחות ברגש

ההתבצרות שלנו בעמדותינו הפוליטיות על פי החלוקה המסורתית של שמאל וימין היא תופעה רגשית. גם כאן אנו דבקים בלויאליות לעמדות אלו ומגינים עליהם ממש כפי שאוהדי כדורגל דבקים בקבוצתם. הסיבה לכך קשורה להתפתחותנו האבולוציונית כחברה משחר התרבות. אנו כמהים להשתייכות קבוצתית ואנו מייצרים אותה באמצאות רגשות קולקטיביים - סולידריות ואמפטיה כלפי חברי קבוצתנו, ולעיתים אף נכונות להקרבה, כעס ובוז כלפי הקבוצה היריבה.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית שהחלו כבר בשנות ה-70 גילו תופעה חברתית מדהימה הקשורה לרגשות קולקטיביים. נבדקים שהגיעו למעבדת הניסויים להשתתף במשחק כלשהו קיבלו בעת כניסתם תגית שצבעה כחול או ירוק. לתגיות אלה לא הייתה כל משמעות מבחינת כללי המשחק. אף על פי כן נטו המשתתפים לגלות שיתוף פעולה ואף נכונות הקרבה כלפי המשתתפים שקיבלו את אותו הצבע בעוד שהם גילו תחרותיות ועוינות כלפי המשתתפים שקיבלו את הצבע האחר. כך נוצרה סולידריות קבוצתית מחד ועוינות כלפי הקבוצה היריבה מאידך על בסיס שרירותי וחסר משמעות לחלוטין.

בניגוד אלינו הבוחרים, לרגשות הקולקטיביים יש תפקיד משני ביותר בהתנהגותם של הפוליטיקאים. אלו מסוגלים לקפוץ ממפלגה למפלגה ומעמדה פוליטית אחת לזו המנוגדת לה בקלות מדהימה, וזאת כדי להתאים את עצמם לשינויים בעמדות הציבור. יכולת זו היא כנראה אחת התכונות ההכרחיות לשרידות פוליטית. אילו ההתנהגות הפוליטית שלנו, הבוחרים, הייתה קצת פחות רגשית והתנהגות הפוליטיקאים הייתה קצת יותר רגשית, הפוליטיקה הישראלית הייתה נראית ודאי הרבה יותר טוב וכך גם חיינו.

פרופ' אייל וינטר ראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. מחבר רב המכר "רגשות רציונליים" בהוצאת זמורה ביתן