שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "שלטון החוק": אז אולי אין שופטים בירושלים?

    "לאחר שנפרץ לפלסטינים נתיב הצטרפות לבית הדין בהאג, לסיפור שבסרט יכולות להיות השלכות משפטיות" - אורי וייס צפה ב"שלטון החוק" ובהשראתו מזהיר: אם נמשיך לשפוט המתחולל בשטחים במעוות, מישהו עשוי להתערב במקומנו. טור אישי

    "שלטון החוק" - סרטו של הבמאי רענן אלכסנדרוביץ' והמפיק לירן עצמור - זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2011 ובפסטיבל סאנדנס השנה. בסוף השבוע שעבר נבחר על ידי פורום היוצרים הדוקומנטרים כיצירה התיעודית הטובה ביותר. אורי וייס, מרצה למשפטים, צפה בסרט, שעוסק בטיפול מערכת המשפט הישראלית בפלסטינים ובהכשרת ההתנחלויות בחסותה. על רקע ההכרה באו"ם ותגובתה של ממשלת ישראל הוא מזהיר בטור אישי: שיפוט העוול מצד השופטים הישראלים יכול להביא להתערבות מפצה מבחוץ.

     

    הסרט התיעודי המצוין "שלטון החוק" מגולל סיפור על תפקידה של "מערכת המשפט" במשטר הכיבוש ועוולותיו. מצלמת הסרט לא נשלחה לשוטט בעיקר סביב גופות, פציעות, הרס וירי - מה ששירת המחאה על הכיבוש מתמחה בו, אלא דווקא בראיונות אולפן. משם היא מצליחה לערער על הסדר בשטחים. הבמאי מצליח להוליך שופטים צבאיים למקם עצמם בקולם קודם כל כחלק מאותו הסדר, חלף כחלק ממערכת צדק. הוא מתחקה אחר עולמם הפנימי, רשות היחיד, של אנשי הרשות השופטת. הוא עוזר ללמוד, מה התחולל בראשם של שופטי הכיבוש.   

     

    הטריילר של "שלטון החוק"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    עיקר חשיבותו של הסרט בשיחות עם "שופטים" צבאיים ופרקליטים צבאיים בדימוס. המראיין שואל שאלות מיתממות, שמצליחות לדלות מהם הודאות. כשמציגים להם פסקי דין פרי עטם מלפני עשורים, הם מתפייטים: "זה מרגש", כאילו שהם בעוד "חיים שכאלה", אך חיש נתפסים ברשת הנטווית מפסיקתם. הם מתפתלים בגמלוניות ומנסים לנוס מאחריות למעשיהם, מה שמציגם באור רע מאוד.

     

     

    כך למשל במקרה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, שטוען שאין קשר בין הפסיקות שמכשירות את ההתנחלויות לתופעת ההתנחלויות עצמה. פעם אינו זוכר פסק דין שכתב, ופעם אינו יודע למה בג"ץ לא ראה בתופעת ההתנחלויות משהו שהוא צריך לעמוד בפניו? הוא מתרץ שזוהי שאלה שלאחר מעשה.

     

    השופט בדימוס מאיר שמגר. יש קשר, אין קשר? ()
    השופט בדימוס מאיר שמגר. יש קשר, אין קשר?

     

    לעומת זאת, על השאלה אם החברה הישראלית היתה משלימה עם מערכת משפטית כמו זו שהמדינה הטילה על הפלסטינים, הוא מסרב לענות, "כי היא תיאורטית". דרך התפתלות השופטים, רואים שהם מבינים שיש להם מה להסתיר, אבל שאין בהם עוז להתנצל. כמו בשיר שמתעצם ממה שנמצא ברווח שבין המילים, כך גם בסרט ובעדויות שהוא מגולל. זהו יתרונו של המבע הקולנועי על פני מאמר משפטי-אנליטי. כששומעים את השופטים רודפי הסדר, אפשר לחוש איך משהו לא מסתדר להם. רואים את הקריסה של ההגנה המשפטית שלהם על עצמם. רואים אותם על הפנים.

     

    שטחים כבושים ואפורים

    הצגת הניסיון של השופטים להתמודד עם חלקם בכיבוש היא הישג אדיר. השופט עודד פנסנזון ניאות להקריא פסק דינו נגד אדם, שלא הותר לו לעיין בראיותיו. לאט לאט אתה מבין, שלנידון, כמו לאזרח ק' של קפקא, לא סופר במה הוא נאשם, שלא היתה חקירה נגדית, ואף שהשופט עצמו לא חקר את העד, אלא רק נשען על עדות כתובה שנגבתה בידי השב"כ. פסנזון מודה,שלא פקפק באנשי השב"כ. כשנשאל אם הוא משוכנע שיום אחד הוא יגלה ש"הרבה מאוד אנשים ישבו...", הוא נחפז לקטוע: "לא, לא משוכנע". 

     

    מתוך "שלטון החוק"

     

    השופטים המסתבכים מתרצים שבית המשפט הצבאי בא קודם לעשות סדר, ולא צדק (משל נאמר: "סדר סדר תרדוף"). מהסרט עולה שגם לדעתם לא ייתכן משפט לא-עוול שם, או כפי שאומר השופט יונתן לבני על המערכת: "כשאתה שופט צבאי, אתה לא מייצג את הצדק, אלא את שלטונות הכיבוש", ותמה איך מערכת המשפט ששפט בה יכולה להיות צודקת? הם מסבירים שהם מנהלים משפט נגד האויב, נמצאים תחת סמלי הצבא ועוטים מדים.

     

    ברגע השיא של הסרט, השופט לבני מודה שידע שעצירים המובאים לפניו מעונים בחקירות השב"כ. זאת בניגוד לדו"ח לנדוי, שקבע שאנשי השב"כ שיקרו לשופטים שלא ידעו. הוא אומר שתיאורטית היה לו מה לעשות נגד עינוי הבא לפניו, אך מעשית לא, ומסביר: "מאד קשה להשתחרר מהתחושה שאתה משרת מערכת, שאתה במדים, שאתה מייצג את צה"ל, שאתה מייצג את החלק הנכבד בחברה הישראלית שיש לה דיעות מאוד מובנות שאנחנו זה אנחנו, והם זה הם".

     

    רענן אלכסנדרוביץ' והשופט בדימוס מאיר שמגר על הסט של "שלטון החוק" ()
    רענן אלכסנדרוביץ' והשופט בדימוס מאיר שמגר על הסט של "שלטון החוק"

     

    אני שומע אותו וחושב על שירו של מחמוד דרוויש "עדותו של ברטולד ברכט לפני בית הדין הצבאי" (1967):

     

    "זה תורי עכשיו לזעוק,

    ולהסיר מקולי את מסכות המילים:

    זה צינוק אדוני, לא בית דין,

    ואני העד והשופט.

     

    ואתה חבר הנאשמים,

    עזוב, איפוא, את מושבך

    ...".

     

    זאת ועוד, השופט אלכסנדר הרמתי מודה שחוק אחד חל על המתנחלים, ואילו על הפלשתינים חל חוק אחר, ומתרץ: "אתה לא יכולת להגיד סתם 'טוב נו יש חוק אחד, ואני מפעיל לגבי כולם אותו דבר, ולא מעניין אותי שום דבר'. אין, אתה מסתכל גם מבחינה מעשית. אתה לא יכול להגיד את זה. זה לא יהיה נכון לומר דבר כזה". מבחינתו, אלטרנטיבה לאפרטהייד היא ליפול מהירח. הרי זה ייגמר עוד בכך שתצטט מהתנ"ך: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר הגר איתכם".

     

    השופטים בסרט כאילו מודים בניגוד עניינים ובמשוא פנים. מבחינתם זהו דווקא תירוץ. אני חושב על האזהרה התלמודית מכך שאדם ישפוט את שונאו, ואפילו המשנה: "בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן, אין דנין בדייני אותה עיר".

     

    אברהם פכטר מתוך "שלטון החוק" (צילום: שרק דה מאיו) (צילום: שרק דה מאיו)
    אברהם פכטר מתוך "שלטון החוק"

     

    מתעורר בי לשאול: מי שמך, דווקא אותך, איש שופט ושוטר עליהם? האם נשמרו דרישות מינימליות להפחתת עוול שיפוטי? מדוע לא פסקתם, שהכיבוש הממושך - בית החרושת לעוולות ולעיוותי דין - אינו חוקי? מדוע הכשרתם עינויים? אני שואל וחושב על שירו של נתן אלתרמן בעקבות טבח כפר קאסם: "לא ייתכן, כי לא יעיר הפשע את החוק".

     

    שומעים אותם ונזכרים ברותחין ששפכו משפטנים הומניסטים, כמו רונן שמיר, על תפקוד מערכת המשפט בכיבוש. לפתע נדמה שהשמאלנים הללו מזמרים מגרון השופט אילן כ"ץ, שמסביר שהפסיקות המשפטיות אכן נותנות לגיטימציה לפעולות הצבא, וזה נוח לצבא. אלא שאותם שופטים צבאיים דווקא באים לצחצח עצמם בטיעונים אלה. גאווה.

     

    לאחר שנפרץ כעת לפלסטינים נתיב הצטרפות לבית הדין הפלילי בהאג, לסיפור שבסרט יכולות להיות השלכות משפטיות. הודאות השופטים יכולות לשחק נגד נתבעים ישראלים. הכלל הוא שסמכות השיפוט של בית הדין בהאג היא משלימה. כלומר לבית הדין סמכות לשפוט, רק אם מערכת המשפט המדינתית אינה יכולה או רוצה לשפוט כנדרש.

     

    אלכסנדר הרמתי ב"שלטון החוק". מי יעשה בשבילנו את העבודה? (צילום: שרק דה מאיו) (צילום: שרק דה מאיו)
    אלכסנדר הרמתי ב"שלטון החוק". מי יעשה בשבילנו את העבודה?

     

    הבמאי בסרט לכד אשנב זמן, שבו התירוץ המועדף על אנשי הממסד המשפטי הוא שבאופן מובנה אי-אפשר להגיע לצדק דרך מערכת המשפט של החברה הכובשת. השופטים, שאולי גם ניסו למלט עור עצמי ומערכתי מאחריות למשפט עוול, דווקא קלעו את אנשי הצבא והשלטון אל סבך האג. פתאום מסתבר, שסילופי דין, דוגמת אפשור ההתנחלויות, אולי יסבכו בהאג. והאג זה לא שמגר. שקרים מוסכמים שסעד לתיאבון כקוויאר, שופטים בהאג יקיאו כבר מצחנת רקבונם.

     

    עושים בהם שפטים, לא משפטים

    אחד הדברים המעניינים ב"שלטון החוק" הוא הצהרת הבמאי שהסרט מוצג וערוך מנקודת מבטו הסובייקטיבית. הסיפור מוצג מנקודת מבט הבמאי, אך פונה לקהל רחב, ומשנה את חוקי המשחק של החשיבה: הוא מתייחס לרוע של בתי המשפט הצבאיים של כיבוש 1967 מנקודת מבט פוסט-מודרניסטית, כסיפור יחסי.

     

    ככלל, האינטלקטואלים השמאלנים היו רגילים להתייחס לכיבוש 1967 כסיפור עוול מנקודת מבט אובייקטיבית, בעוד למלחמת 1948 ולנכבה כמסופרים מנקודת מבט יחסית. הנה, כדי לשפוט את שופטיה על חלקם בכיבוש 1967, החברה הישראלית זקוקה תחילה להתייחס אל מעשי השופטים כסיפור יחסי, כתלוי נקודת מבט.

     

    הסרט "שלטון החוק" נסך בי אופטימיות להרף: לאחר שאנשים יצפו בו, הם יתפכחו ויתנגדו לכיבוש, והמשפטנים יחדלו מלתמוך במערכת ה"משפט" הזו. אלא שבחלוף זמן מועט אני מבין שהמעטתי במנגנוני ההדחקה כשמדובר בעוול הנעשה ל"אחר". כה קל להסתגל אליו.

     

    אני מתנחם בכך שהסרט סייע לי להבין שיר של דרוויש:

     

    "את הדברים האלה שהיה ברצוננו

    לומר לו, היה שומע היטב

    היטב,

    ומחביא אותם בשיעול מהיר,

    ומשליך הצידה,

    מתנוצצים כפתורי מעילו כשהוא מתרחק...".

     

    ואכן המסופר בסרט יוכמן מתחת השיעול, אבל גם משם יפרום את גלימת השופט המזוייפת, ואיתה את קווי הכיבוש הנמתחים בגרון.

     

    הכותב הוא מרצה למשפטים ומשורר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים