שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כמעט פוליטיקאי
    בשבוע שעבר קיבלתי שתי פניות. "הזמן קצר, תחליט‭,"‬ אמרו לי. ביום ראשון התמלא הטלפון במסרונים, בימין הקיצוני הכפישו אותי, בעיתון דיווחו שאהיה שר החוץ - ואני בכלל לא החלטתי עדיין שאני הולך. בסוף ויתרתי, לא בלב שלם. למה?
    יומיים וחצי של כמעט פוליטיקאי. התלבטות קשה ומספר תובנות.

     

    ביום ראשון בבוקר התעוררתי לפרסומים על כך שאני שוקל להצטרף לפוליטיקה. הטלפון רטט ללא הפסקה. על פי כמות השיחות, במדינת ישראל יש אלפי תחקירנים ועיתונאים פוליטיים. ענף התקשורת בפריחה. גם חברות הטלפונים מרוויחות הרבה בימי בחירות. "אני מאמין שצריך לשים על השולחן את הרעיון הלאומי-ליברלי‭,"‬ עניתי בסבלנות לשאלות. "הוא חסר, אבל עדיין לא החלטתי אם זה כאן ועכשיו‭."‬

     

    עוד עדכוני בחירות - באתר הבחירות של ynet

    הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet

     

    "ומה לגבי ציפי לבני‭,"‬ שאלו חבריי (עד לפני רגע) מהתקשורת. "יש פרסומים ושמועות שהצטרפת. וגר זאב עם כבש‭"?‬

     

    "לא כבש ולא זאב, רק שמועות‭,"‬ ניסיתי להסביר. "לבני אישה הגונה וישרה, אבל יש בינינו פערים מדיניים. אני לא שם. אני מתלבט‭."‬

     

    אחרי שעתיים של שאלות על שמועות שאני עצמי לא הכרתי, הפסקתי לענות לטלפון. יש גבול לכמות הקרינה שאדם מסוגל לספוג למען לבטים פוליטיים. עצרתי ונשמתי עמוק.

     

    הכלל הראשון של מתלבט פוליטי הוא לגדל עור של פיל, שיננתי, ולמרות זאת נעלבתי מאחד שטען שאני מחפש כיסא ומשכורת שמנה. עוד לא החלטתי וכבר אני על המוקד.

     

    אבל אולי לפני ההמשך נדרשת הקדמה קצרה לענייני הפוליטיקה שלי.

     

    ויכוח מלאכותי  

    בשנה האחרונה אני כותב את דעותיי בעיתון ומנסה ליישם אותן במכון לאסטרטגיה ציונית. מי שקורא את הטורים האלה מכיר היטב את השקפת עולמי. אני כותב משוחד, מוטה, בעל אג'נדה ברורה. מעולם לא ביקשתי להצטייר אחרת. בעיתונות הישראלית יש את אלה שמספרים סיפור, מציגים זווית אובייקטיבית ככל שניתן על המתרחש, ויש את אלה שכותבים כדי להשפיע. אני שייך לסוג השני. מי שרוצה להשפיע חייב לחשוב על הפוליטיקה כאפשרות. המקום שבו מתקבלות החלטות, המקום שבו דוגמה אישית ורוח המפקד משפיעים על מיליוני אזרחים.

     

    הציונות נבנתה על מצע של אנשי רוח, כותבים ועיתונאים. הרצל חזה את המדינה בכתיבה כשהוא מתפרנס כעיתונאי, ז'בוטינסקי עשה זאת ולצידו עוד רבים וטובים. אני הקטן מנסה בכל כוחי דרך המקלדת והמעשה לשכנע את קוראיי לשמור על המדינה הזו. בגוף וברוח. לשמור על עמוד שדרה בג'ונגל שבו אנחנו נמצאים בכוח הזרוע. ולשמור על הנפש ועל החזון המקורי. מדינה עם צביון יהודי שפוי שלא כופה ומרחיק, עם דמוקרטיה שיודעת לכבד את הרוב, אבל בעיקר את זכויות המיעוטים. שיח של זכויות על הארץ הזו, ולצידו הרבה מאוד חובות מוסריות.

     

    בתוך עולם המושגים שלי, הוויכוח בין שמאל לימין הוא תירוץ לפלגנות. אמצעי למשיכת קולות. אין בו שום דבר אמיתי. מרבית המפלגות הציונות במדינה מקבלות את נאום בר-אילן של נתניהו. מרבית האזרחים הישראלים פסימיים לגבי היכולת לממש אותו. שאלת היישובים היהודיים - הפינוי או ההישארות, שאלת הגבול המדויק ושאר הפרטים הטכניים הם בגדר דיון תיאורטי, שגם אם אני לוקח בו חלק מפעם לפעם, הרלוונטיות שלו נמוכה.

     

    בינתיים הרי אנחנו לא מצליחים אפילו להחליט על מה שנמצא בקונצנזוס. הבנייה בגושי ההתיישבות מתבצעת כעונש לפלסטינים במקום כמדיניות ברורה. ממשלת ימין הקפיאה בנייה בישובים שעל קו התפר לעשרה חודשים. והפלסטינים רחוקים מלהסכים למשהו מרחק שנות אור.

     

    הוויכוח האמיתי בישראל הוא בין המחנה הציוני לבין המחנה הפוסט-ציוני - מימין ומשמאל. אין לאף אחד מונופול על הציונות ואין לאף אחד מונופול על זכויות אדם ומוסר. יש בימין אנשים שפועלים למען זכויות אדם בנחרצות, ויש בשמאל המדיני אנשי ציונות ומעשה מעוררי התפעלות. לצערי, במפה הפוליטית של היום נעלם הקול הזה ולא משנה מה הנסיבות. אין לאומיות ליברלית יותר. אנשים כמוני נותרו חסרי בית פוליטי.

     

    "הזמן קצר. תחליט"

    בחודשים האחרונים דיברו איתי מספר פעמים על הצטרפות לפוליטיקה. התלבטתי והתחבטתי, בסוף סירבתי. לא שיתפתי אתכם כי הדברים לא פורסמו. כמו אחרים שקיבלו הצעות, שמרתי זאת לעצמי. אני מאמין בהשפעה הפוליטית, מאמין שכאשר קוראים לך לעשות תפקיד ציבורי עליך להתייצב, לא משנה התפאורה. בכל זאת אני מהסס. למה? כי אולי אפשר להשפיע יותר מבחוץ.

     

    בשבוע שעבר קיבלתי שתי פניות. "הזמן קצר, תחליט‭,"‬ אמרו לי.

     

    אחת מהן הייתה של ציפי לבני. שוחחנו כמה פעמים בעבר והערכתי מאוד את היושרה והרצון שלה לשנות. התווכחנו על עניינים מדיניים, והסכמנו שאנחנו לא מסכימים על חלק מהדברים. ההצעה שלה קרעה אותי מבפנים. בקדמת הבמה, הכי משפיע שאפשר, עם התאמה לתפיסה הדמוקרטית שלי, אבל עם חוסר התאמה לתפיסתי המדינית. התלבטתי אם אפשר לשלב רעיונות, לשלב קבוצות של שתי גישות שונות. היא עם הדגל המדיני ואני לצד אחרים עם דגל לאומי ליברלי. לנצל את ההזדמנות להשפיע - לשנות. אני מודה, גם לאגו ולשיקולים אישיים היה חלק בשיקולים. בסוף נותר הפער.

     

    לא הצלחנו למצוא דרך, מכיוון שהיא ישרה בעקרונותיה. אני מקווה שגם אני כזה.

     

    וכך הגיע יום ראשון.

     

    הדיל שלא היה

    בשעות הצהריים הטלפון היה מלא במסרונים. בימין הקיצוני כבר הכפישו אותי, אף על פי שמעולם לא ידעתי שייצגתי אותם. באתר אינטרנט כבר קבעו שסגרתי "דיל" וציינו את המיקום שלי ברשימה. מהליכוד העבירו מסר טלפוני. בעיתון מסוים ייעדו אותי לתפקיד שר החוץ. ואני עדיין לא החלטתי שאני הולך.

     

    תיבת הדואר האלקטרוני שלי התמלאה בעצות להצטרף, להקים מפלגה משלי או סתם לפרוש. הפקס התמלא במכתבים מאנשים שרצו לעזור, כאלה שביקשו להפריע או סתם להפוך לעוזרים פרלמנטריים בבוא העת.

     

    שנתי נדדה באותו לילה. התהפכתי במיטה. בכל צד במיטה שלי יש תובנה אחרת, וכשהילדים מגיעים למיטה התובנות מתערבבות. מצד אחד יש בי יראת כבוד להצעה להיות מחוקק בכיר במדינת ישראל. מצד שני - הפערים האידיאולוגיים, המהירות והחשיבות הרבה שאני מייחס למה שאני עושה היום.

     

    למחרת בבוקר התקשר חבר. "ביקשו ממני למסור לך שאם לא תדחה את ההתמודדות יפרסמו עליך סיפורים מלוכלכים בערוץ ‭."2‬ השתתקתי. מדינה דמוקרטית, מערכת בחירות, התלבטות ואיומים.

     

    אין לי שלדים בארון. אולי איזו קטטה נשכחת בגיל צעיר. מחבוש על תנאי בצבא כי עשינו בטיפשות מנגל בחדר ליד החלון כשירד גשם לאחר סדרת ניווטים. זהו. מרוב כעס, במשך 30 דקות הודעתי לעצמי שאני הולך ואז התחרטתי. חזרתי להתלבט.

     

    בערב הכרעתי. הודעתי שאני מוותר. לא בלב שלם.

     

    אני עדיין מאמין שחשוב להיות שם, לעסוק בטכניקה של קבלת ההחלטות. לאחד ולא להפריד במדינה הזאת. למרות השמאלימין. אני שמח

    שאדם ראוי ורציני כמו האלוף אלעזר שטרן עשה זאת. אני שמח שהוא יהיה בכנסת. הלב שלי בחר אחרת. קשה לי לעשות פשרות.

     

    "ואיך יידעו הקוראים שאתה לא תעזוב אותם בעתיד‭"?‬ שאל אותי העורך. "הם לא יידעו‭,"‬ עניתי. אם יקראו לי אתלבט שוב. אהרהר, אתחבט. בסוף אחליט. אני רוצה להשפיע. זאת המדינה שלי ושלכם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יועז הנדל. "אם יקראו לי שוב, אתלבט שוב"
    צילום: עמית מגל
    ציפי לבני. "הסכמנו שאנחנו לא מסכימים"
    צילום: מוטי קמחי
    אלעזר שטרן. "שמח שיהיה בכנסת, הלב שלי בחר אחרת"
    צילום: ירון ברנר
    מומלצים