שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    חינוך מוזיקלי
    אהוד אטון אסיר תודה למורים שלו בישראל שעיצבו אותו כמוזיקאי וכאדם. הוא חולם יום אחד להקים בית ספר למוזיקה בנגב בו בני נוער יוכלו להגשים את עצמם

    לפני כמה שבועות, בתום הופעה בבוסטון, ניגשה אל הקונטרבסיסט והמלחין אהוד אטון אחת המאזינות שנכחו בקונצרט ודמעות בעיניה. “היא אמרה לי, 'אני לא יודעת איך תקבל את זה, אבל אתה נורא טוב בלבטא עצב'”, מספר אטון. 

     

    ואיך קיבלת את זה?

    “אני חושב שיש משהו נורא משחרר בלהוציא את העצב. היא גרמה לי להרגיש טוב, להרגיש את הקתרזיס הזה של להגיע למקום עמוק".

     

    כבר לפני כמה שנים אהוד הבין שעצב הוא הדרך שלו להגיע לביטוי עצמי במוזיקה. היה זה כשהוא התגורר עדיין בישראל ועבד על פרויקט ביחד עם חברו

    המוזיקאי, אוריאל הרמן: אלבום של שירי רחל המשוררת בלחנים חדשים. “זה היה חלק חשוב בעיצוב האני המוזיקלי שלי", הוא מספר, “הבנתי דרך זה שאני בחיים לא אוכל לכתוב מילים כל כך טובות וששירי משוררים הם פלטפורמה ממש טובה לכתוב את המוזיקה שלי, כי אני מאוד מתחבר למילים ושואף לעשות מוזיקה שהכי מתאימה להן. אני חושב שיש משהו בשירי משוררים שהוא כמעט תמיד נורא עצוב וגם המוזיקה שאני בוחר לעשות יש בה משהו נורא עצוב”. עם זאת, הוא מוסיף, “בעתיד אני מקווה גם לעשות פרויקטים פחות עצובים, אבל באמת יש משהו משחרר בלבטא עצב דרך המוזיקה”. אהוד ואוריאל, שהיו אז רק בני 21, קיבלו ביקורות מצויינות על אלבום שירי רחל שיצרו: "פנינה מוזיקלית... המפגש בינם לבין שירי רחל הוביל למפץ יצירתי... אל תשאירו את הדיסק הזה על המדף", כך כתב המבקר בן שלו בעיתון "הארץ". 

     

    "יש משהו נורא משחרר בלהוציא את העצב" ()
    "יש משהו נורא משחרר בלהוציא את העצב"

     

    השניים חברים מילדות ומנגים ביחד מאז כתה ה', אותה עשו בבית הספר קשת בירושלים, אז התחיל אהוד לנגן בגיטרה: “יום אחד הגיע לחנך את הכיתה שלנו בחור אמריקאי עם גיטרה בשם ג'וש לאופר. הוא היה מורה אדיר, שהפך את כל השיעורים לשיעורי מוזיקה. הוא היה מגיע עם גיטרה וכולנו היינו שרים וכותבים שירים בכל שיעור. בעצם הוא היה המורה הראשון שנתן לנו כלים רלוונטים לחשיבה. הייתי מסמן את ג'וש לאופר כדמות מאוד משמעותית, והראיה היא שהמון ילדים מהמחזור הזה של כיתה ה' הפכו למוזיקאים: אוריאל הרמן, חיים פסקוף (המתגורר גם הוא בניו-יורק), ענבל ג'משיד ואחרים. כולם ניגנו בגיטרה, כולם שרו, כולם רצו לעשות מוזיקה. בכל פעם שהיינו יכולים היינו כותבים מוזיקה ושרים”. מורים נוספים עיצבו את האישיות המוזיקליות שלו בבית הספר התיכון למדעים ואמנויות: הראשון שבהם הוא מיכאל קלינגהופר, שהיה גם המורה של המוזיקאים אבישי כהן ועומר אביטל, שהפכו לקונטרבסיסטים מהבולטים בזירה הבינלאומית. “בשיעור הראשון הוא אמר, 'אני לא אלמד אותך ג'אז, אני אלמד אותך את הכלי'. הוא לימד אותי מוזיקה קלאסית ולימד אותי לחשוב. בסביבה שבה כולם מתאמנים עשר שעות ביום, הוא היה המורה הראשון שלימד אותי להיות אפקטיבי. הוא גם נתן לי את כל העניין של חשיבה על פילוסופיה וחינוך. אם יש סיבה שאני רוצה להתעסק בפילוסופיה וחינוך זה מיכאל”. המורה השני הוא המלחין הנודע והסנסציוני, אנדרה היידו: “אנדרה היידו היה מורה שלי לקומפוזיציה ולאלתור, ולמרות כל שנותיו הראש שלו רענן כמו של ילד בן 18. הוא היה נכנס לשיעור ואומר 'היום אנחנו נאלתר בשריקות'. היינו עושים אלתור בתנועה, אלתור בתיפוף על שולחנות, ועוד”. הצלע השלישית הייתה המורה לפיתוח שמיעה, בת שבע רובינשטיין: “היינו קמים שלוש פעמים בשבוע לשיר קורלים של באך בשבע בבוקר. היא לימדה אותי איך לשמוע וזו היכולת הכי חשובה שיש לי היום בתור בסיסט. גם אחרי שלמדתי בארה"ב, אני חושב שהיא המורה הכי טובה בעולם לנושא הזה”.

     

    היה נוהג לקום בבוקר לצלילים של באך ()
    היה נוהג לקום בבוקר לצלילים של באך

     

    בית הספר למדעים ואמנויות, שפועל כפנימיה תיכונית, היווה סביבה מלאת השראה לאהוד בצעירותו: “היינו יכולים, למשל, ללכת ב-12 בלילה לאלתר. העניין של להיות מוקף בסביבה מוזיקלית 24 שעות ביממה היה מדהים והיה לזה אפקט אדיר על זה שבחרתי בקריירה של מוזיקה". גם כשהתחיל ללמוד לתואר ראשון במוזיקה, באקדמיה למוזיקה בירושלים, במקביל לשירותו בצבא, הוא למד מוזיקה קלאסית. "רק מחוץ לבית ספר ניגנתי ג'אז", הוא אומר, “ובאותה התקופה החלטתי שאני רוצה לנגן ג'אז, אבל בכל זאת, גם היום, אני לא מגדיר את עצמי רק כבסיסט ג'אז". אטון התחיל ללמוד ג'אז באופן רשמי רק כשעבר לארצות הברית לפני כשנתיים, על מנת ללמוד לתואר שני בניו אינגלנד קונסרבטורי שבבוסטון, מבתי הספר למוזיקה המובילים בעולם. בזמן לימודיו פגש אהוד מוזיקאים גדולים אותם הוא תמיד העריץ ואף זכה לנגן לצידם. אחד מהם הוא הסקסופוניסט ג'ורג' גרסון, אותו מגדיר אהוד, ובצדק, כ"אגדה". “ערב אחד היה לי קונצרט ב'ליליפד', מועדון קטן בבוסטון. כמעט לא היה קהל במקום. לא ידעתי איך גרסון נראה, וכשהוא נכנס, עם כובע וסוודר של הבוסטון רד סוקס, חשבתי לעצמי, אה, הנה עוד אמריקאי ממוצע. אבל אחרי ההופעה הוא ניגש אלי בהתלהבות והזמין אותי אליו הביתה לנגן איתו, ומאז אנחנו מופיעים ביחד" (ההופעה המשותפת הבאה תהיה ב-7 בדצמבר באותו מועדון, “לילפד” שבבוסטון). שיתוף פעולה נוסף, שהוא בגדר הישג עצום למוזיקאי צעיר בתחילת הקריירה, נרקם בין אהוד לפסנתרן פרד הרש, הנחשב לדמות מובילה ואותוריטה בג'אז היום. אהוד הופיע עמו בג'ורדן הול בבוסטון, שם הם מילאו את האולם הענק עד אפס מקום, ערב שזכור לאהוד כאחד השיאים המוזיקלים שלו עד כה. 

     

    צפו בקטע מתוך Transparency של אהוד אטון

     

    כמו אצל צעירים רבים שבוחרים בקריירה אמנותית ללא ביטחון תעסוקתי, סיום הלימודים היה עבור אהוד רגע של משבר: “פתאום לא היה לי מושג מה אני יכול לעשות כבסיסט וכמלחין, האם זה משהו אפשרי בשבילי? אפילו שקלתי להפסיק להיות מוזיקאי. התלבטתי אם להישאר בבוסטון או לעבור לניו-יורק, בעיקר כי לא הייתה לי סיבה לעבור לניו-יורק, אבל אז הבנתי שניו-יורק אף פעם לא תצטרך מישהו מבחוץ. החוויה של להגיע לפה, לדירה ריקה, לעיר בלי כלום חוץ משני חברים ובת דודה (האמנית תמר אטון), הייתה לא פשוטה. העיר מסתדרת בלעדיך. רק אם אתה בא ליצור וליזום את הדברים שלך יש לך מקום פה". ואכן, בחודשים האחדים שעברו מאז שעבר אהוד לניו-יורק, הוא לקח את העניינים לידיים וכבר הספיק ליזום, ליצור ולנגן, ובין השאר רשם לזכותו את ההישג המרשים של הופעה במועדון בלו נואט, ביחד עם ההרכב של הגיטריסט אסף קהתי. בנוסף, אהוד עובד כעת על אלבום יחד עם מתן אסייג ודניאל שוורצולד, שיוקלט בניו-יורק וספרד, הוא אף קיבל עבורו חוזה הקלטות, והוא רק בן 25.

     

    אבל את ההישג הגדול ביותר שלו בניו-יורק עד כה הוא משייך להופעה שהייתה לאחרונה עם הרביעיה החדשה שלו: “הרבעיה החדשה מורכבת ממוזיקאים מדהימים: הפסנתרן קווין האריס מקנטקי, המתופף חורחה פרז אלבלה מפרו והסקסופוניסט הישראלי טל גור. הם מסוג המוזיקאים שחלמתי לעבוד איתם כשעברתי לארה"ב. מוזיקאים כאלה הם הסיבה שאני פה. כל אחד מנגן כל כך יפה ומביא את העולם שלו וזה פשוט מעורר השראה לנגן איתם. הקטעים שאני כותב לרביעייה הם בעצם פלטפורמה לאלתור של הנגנים, הם כתובים עבור הנגנים הספציפים”. במקביל לעיסוקיו הרבים בניו-יורק, אהוד מצליח לשמור על קריירה מרשימה גם בארץ, ובביקורו הקרוב בישראל הוא ינגן בבית אבי-חי בירושלים במופע מחווה לאלבום של יוני רכטר ואריק איינשטין של שירי אברהם חלפי, בתוספת מוזיקה מקורית. ההופעה תהיה עם השלישיה שלו, בה חברים המתופף מתן אסייג והפסנתרן דניאל שוורצולד, והם יארחו את הסקסופוניסט הישראלי המוביל אלי דג'יברי ואת הזמרת יעל דקלבאום. אהוד מרגיש שחלק מההצלחה שלו בארץ היא דווקא תוצאה של עזיבתו אותה: “יש תחושה שאתה צריך להוכיח את עצמך במקום אחר כדי שיקחו אותך ברצינות במקום שבאת ממנו". בכל אופן, הוא מתכוון להאריך את הביקור בארץ על מנת להצביע בבחירות הקרובות, ואת הסיבות לכך הוא מסביר: “אמנים אמריקאים נורא מעורבים בפוליטיקה ובאקטיביזם, ובישראל אני לא רואה את זה קורה. כאמנים יש לנו תפקיד להגיד במה אנחנו מאמינים ולנסות להשפיע. אני רוצה להצליח לחבר את העובדה שאני מרגיש ישראלי לאמונות שלי, ואני נורא מוטרד מזה שהמפה הפוליטית בישראל הולכת ימינה ואין לי מקום בתוכה". 

     

    לאהוד יש חלום גדול ומאוד ספציפי באשר לעתיד שלו ולשאיפה שלו להשפיע ולשנות, תוך כדי יצירה מוזיקלית: “בסופו של דבר אני רוצה להקים בית ספר למוזיקה בנגב, זה תמיד היה ברור לי. אני רוצה להצליח כמוזיקאי כדי שתהיה לי מספיק השפעה לבוא לארץ ולהקים בית ספר בנגב ולתת לתלמידים את כל מה שאני יכול כדי להפוך אותם לכל מה שהם רוצים להיות. הנגב הוא מקום שקט שאפשר ליצור בו והחלום שלי הוא להביא לשם אמנים מכל העולם. חשבתי על זה, בעוד עשר שנים מהיום הייתי רוצה לראות את זה קורה. ובינתיים אני בניו-יורק. הייתי רוצה להגיע למצב שגם כשאגור בנגב אוכל לנסוע ושהקריירה שלי תדרוש ממני להיות נוכח בניו-יורק”. 

     

    לקטעי וידאו ופרטים נוספים: www.ehudettun.com

     

    צילום: Eliseo Cardona
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים