שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ימות החמה": אוטוביוגרפיה מהזן הצנוע
    אם אוטוביוגרפיות נכתבות כדי להלל ולהצדיק את קיומם של מחבריהם, בחלק האחרון של טרילוגיית חייו, ג'. מ. קוטזי נוקט בתהליך הפוך: מראש מקטין את עצמו ואת סיפורו, ונותן מקום לחוות דעתם של אחרים לגביו - כדי להדגיש שהבדיון יותר רלוונטי

    אוטוביוגרפיות הן ישויות חמקמקות. הן יכולות להגיח בכל מיני נסיבות ותצורות. הן יכולות להיות סיפור חיים מאלף, טלנובלי, מלא מוסר השכל מכובס, שכתוב בצורה יבשה ולא ספרותית, כמו למשל אוטוביוגרפיות של כוכבני ספורט או פרסונות בידוריות ופוליטיות. יצירות מהסוג הזה, על פי רוב, יוצאות מתוך אקסיומה אגוטריפית של הכותב, כי יש בחייו ובסיפור שלו ערך מוסף - משהו ששווה לספר אותו, וגם שעוזר לו למצב את עצמו באופן טוב יותר מבחינה קרייריסטית, תודעתית.

     

     

    עניין מעט שונה הוא כשסופר מחליט לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. בלי שום קשר לקלישאה, שהרי זה בעצם כל מה שסופר כותב החל מהמילה הראשונה שלו, והוא פשוט מסווה אותה מצוין - מתלוות להחלטה ציפיות אחרות, ולא מעט חשד בריא. הרי סופר הוא אמן הבדיון והוא תמיד אוטוביוגרפי, אז האם כשהוא מצהיר על אוטוביוגרפיה בצורה חד-משמעית, האם באמת אין בה בדיון? האם היא באמת אובייקטיבית? הרי אין סיכוי שכתיבה, כל כתיבה, תהיה לעולם אובייקטיבית.

     

    "ימות החמה". החלק השלישי בסיפורו של קוטזי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "ימות החמה". החלק השלישי בסיפורו של קוטזי (עטיפת הספר)

     

    ראש קטן

    על כל פנים, החלק השלישי באוטוביוגרפיה של הסופר הדרום אפריקני זוכה פרס הנובל, ג'. מ. קוטזי ,"ימות החמה", מחזק את התחושה כי מדובר בצורה מתוחכמת של בדיון, אבל ראשית, אי אפשר לא להתפעם מנקודת המוצא של הסופר עצמו: אם כמעט כל כותבי האוטוביוגרפיות עושים זאת כדי להלל את עצמם בצורה זו או אחרת, להוכיח כי אכן חייהם ראויים שיסופרו, הר קוטזי נקט בתהליך הפוך לגמרי - הוא מראש בא להקטין את עצמו, כאילו הוא כותב את חייו כדי לכווץ אותם. כדי להפוך אותם, ובעיקר אותו עצמו, לחסרי חשיבות, ואולי בכך להוכיח שהחיים עצמם הם פחותי חשיבות, ורק הבדיון הוא רלוונטי.

     

    "ימות החמה" הוא המשך ל"נערות" ו"עלומים", שתיארו תקופות מוקדמות יותר בחייו. הפעם קוטזי בחר לספר על תקופה מאוחרת יותר (אמצע שנות ה-70) באמצעות מראיין נטול נוכחות, חוקר אקדמי, לכאורה, הבא לכתוב את הביוגרפיה של קוטזי לאחר מותו, ולצורך כך הוא מראיין כמה נשים דומיננטיות בחייו ועוד עמית הוראה אקראי, הדבר הקרוב ביותר לחבר זכרי שהיה לו בחייו. הוא מגיע כדי לקחת מהן עדויות נפשיות ונרטיביות, כדי שיעזרו לו להבין משהו בנוגע לחייו ואופיו של האיש, ולאו דווקא לכתביו.

     

    התמונה המתקבלת מעדויות הנשים על הסופר, היא תמונה של אדם המצוי על הספקטרום האוטיסטי. אדם ששריון של צב מכסה את לבו. אדם שאולי מנסה לפרוץ מבעד לשריון הזה, אבל אין ביכולתו לעשות זאת. אדם שבוחר לטפל באביו הזקן והדועך, לא מתוך תחושה ודאית טבעית, אלא כמובן מתוך קודקס מוסרי אינטלקטואלי. אדם שחי בבדידות לא מזהרת, שאם לא היה כותב, אולי לא היה קיים בכלל.

     

    תמהוני אך מחודד

    אז מה המראיין מצליח ללמוד עליו? הוא התפרנס מהוראה, הוא תמיד נראה מוזנח, עכברי, אף פעם כמעט אין לו משהו מעניין לומר או לעשות, הוא לא מלהיב לרגע, אם כי בהחלט מדובר באדם בעל יכולת אינטלקטואלית מרשימה, שבאה לידי ביטוי בניתוח מקורי של יצירות של שוברט, ג'ון קיטס, ענייני פילוסופיה ותחיית המתים. וכמובן, איך אפשר שלא - ההיסטוריה השותתת של דרום אפריקה חיה בו - אבל הוא מסרב לתפוס צד, מסרב להיות מקובע, מסרב להיות אופטימי, אך תמיד נשאר מבקר חריף:

     

    "היה היו ימים שחשב כי מי שהגו את הגרסה הדרום אפריקנית של המושג סדר ציבורי, שהביאו לעולם את המערכת הענקית של שמורות פועלים ודרכונים פנימיים ועיירות לוויין, ביססו את חזונם על טעויות הבנה טרגיות של ההיסטוריה. ואולם האמירה כי טעו בהבנת ההיסטוריה היא עצמה מטעה. מפני שלא למדו כלל היסטוריה. אדרבה, הם פנו לה עורף, דחו אותה כמסכת השמצות שחיברו זרים שבזו לאפריקנים והיו מעלימים עין, אילו טבחו אותם השחורים עד אחרוני הנשם והטף".

     

    למעשה, גם כשקוטזי הוא הכי אישי שאפשר להעלות על הדעת (הרי לכאורה אין דבר "אישי" יותר מאוטוביוגרפיה), הוא גם הכי לאומי. זאת חוויה יצירתית שהוא לא יכול להשתחרר ממנה, והיא ניכרת בכל חלקי הטרילוגיה הזו - המצב חסר התוחלת של האפריקני הלבן נוכח השינויים הדרמטיים, המואצים, המדממים, הרצחניים והחשובים בהיסטוריה של ארצו.

     

    גם הנשים שמפיהן נלקחות עדויות על חייו, הן נשים שגורלן היה כרוך בצורה זו

    או אחרת בשינויים הגדולים הללו. מצד שני, ישנה נטייה טבעית בנפשו לברוח מהארץ שלו מבחינה נפשית. לא להיות חלק, להיות אינדיבידואל נובל. קוטזי מסביר לקוראיו כי הארץ הזו שהוא חי בה, אולי גומרת אותך מבחינה רוחנית ונפשית, אבל מחדדת אותך מבחינה אינטלקטואלית.

     

    בסופו של דבר, "ימות החמה" לא נקרא כאוטוביוגרפיה מסודרת וזה גם כוחו המתעתע והכובש של הספר. הוא נקרא לחלוטין כפרוזה בדיונית שבמרכזה דמות של סופר תימהוני ומנוכר. אבל בדיוק בגלל הגישה הזו נטולת האגו, הסופר עצמו לא משתלט לרגע על המרחב, הוא רק נקודת הציר. סיפורן של הנשים עצמן לא פחות מעניין, ומהווה ממד בפני עצמו. מעין שייט נרטיבי שמתרחק ומתקרב מקוטזי עצמו - הלוא הוא הרציף. העדויות שלהן הן מונולוגים הכתובים בדייקנות וברגישות.

     

    במיוחד סיפוריהן של ג'וליה ואדריאנה, שאולי מוכיחים תמה מכוונת יותר או פחות, הגורסת כי לעתים יש לסופר יש תכונת ביטול עצמי, שנועד להאדיר ולרומם - וגם לספר ולכתוב, את הדמויות האחרות בחייו. אך דווקא באמצעות הביטול הזה, קוטזי מעצים את כוחו כסופר. כי בו ברגע שהוא מכריז על עצמו כמרכז העניינים, הוא למעשה הופך לצינור דרכו זורמים מי החיים מהצד האחד, והביוב האנושי מהצד השני.

     

    "ימות החמה", מאת ג'. מ. קוטזי. מאנגלית: אברהם יבין. הוצאת עם עובד. 279 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים