שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא יאמן - יש מירוצי אופנועים בישראל
    גיל רוכב מתחיל, עם לא יותר משנתיים ניסיון ברכיבה. זה לא הפריע לו להבין שמה שבאמת מעניין אותו, הוא מירוצי אנדורו. קבלו מונולוג מתרגש, עם המון אופטימיות

    יום חמישי בערב. דודי ואני בעיצומן של הכנות אחרונות במוסך של ווילי, לקראת סוף השבוע הקרוב. משמנים פה, מנקים שם, מחזקים את הבורג הזה וההוא. יש אווירה של הרפתקה באוויר. את האופנועים נעמיס מאוחר יותר על עגלה רתומה לרכב. דרך מאוד ארוכה צפויה לנו הערב - דרומה, עד לרמת הנגב, לקראת הסבב השלישי והרביעי בליגת האנדורו הישראלית.

     

     (צילום: בר ג'וזפין דדון) (צילום: בר ג'וזפין דדון)
    (צילום: בר ג'וזפין דדון)

     

    בכל העולם, במשך עשרות שנים ובעצם משחר לידתו של האופנוע, מדובר בפעילות מוכרת לכל חובב רכיבת ספורט. אצלנו, כאן בישראל הנאורה, מדובר -

    ואני לא מגזים כאן - בסוג של פלא שבקושי נתפס.

     

    רגע, כמה שנים לאחור

    הרבה גלגולים עברה תרבות הספורט המוטורי הישראלית - כן, אני יודע, יש שיאמרו שלא הייתה כאן מעולם. אני לא אחד מהם - משנות ה-80 העליזות עם האבות המייסדים, אביב קדשאי, דני אוחנה, מולי גולן, רז היימן ועוד רבים וטובים. אני חושב שבמידה רבה, בזכות הנחישות והדבקות של האנשים האלה יש לנו משהו שיכול כבר להיקרא "ספורט מוטורי", ולא להתבייש.

     

    אני יודע, רבים עדיים פסימיים, אבל זה הזמן להזכיר להם שעד לפני שנים ספורות, קשה היה להשיג פה אופנוע אנדורו ראוי לשמו. קשה אם רציתם במשהו חוקי. שכן בעבר הגיעו לכאן אופנועי שטח במזוודות, ואני ממש לא מגזים. יבואן מסודר, כפי שיש כיום? הצחקתם אותי. היום המצב שונה ובאופן קיצוני. כל ילד חסר ניסיון אבל עם כסף, יכול להיכנס לסוכנות ולצאת משם עם ק.ט.מ, גאס-גאס, הוסקווארנה או הוסאברג מקצועיים וחדשים מהניילון. אופנועי השורה הראשונה בכל העולם.

     

    שוב, חמישי שלפני

    הנסיעה דרומה הסתיימה סוף סוף, ואנחנו באשלים. יום חמישי בערב, בביתו של חבר שהסכים לארח אותנו בסוף השבוע הארוך. עכשיו מתחילים לעבור על הציוד האישי. מים בשלוקרים, קצת חטיפי אנרגיה בתיק, ולישון. יומיים מטורפים לפנינו, ואנחנו רוצים לצבור כמה שיותר אנרגיה.

     

     (צילום: בר ג'וזפין דדון) (צילום: בר ג'וזפין דדון)
    (צילום: בר ג'וזפין דדון)

     

    בבוקר שישי אנחנו כבר מוכנים, מלאי מרץ והמון התרגשות. קיבוץ משאבי שדה הסכים - בשיתוף עם המועצה האזורית - לארח את האירוע שלנו, שנקרא בפשטות מירוץ אנדורו. הקרקע מוכנה, אוהלים של מיטב היבואנים עומדים זקופים וגאים, ועשרות מתחרים עסוקים בלבוש והכנות אחרונות.

     

    אני מביט סביב, מנסה לסגור עם עצמי איזה מן טיפוס הוא רוכב האנדורו השכיח. לא מוצא תשובה. בציבור הרוכבים, יש איזו סטיגמה המייחסת למתחרי הקטגוריה הזו סוג מסוים של חוליגניזם. אולי, אם ככה בוחרים להתייחס לעורכי דין, חיילים, אנשי עסקים מצליחים ואפילו תיכוניסטים שקדנים. כולם אנשים טובים, כולם ספורטאים. כולם רוכבי אנדורו.

     

    לא קלה היא הדרך

    לא קל להיות רוכב תחרותי מן המניין כיום. הבלגאן של פעם נגמר, ואישור חוק הספורט המוטורי (2005, מישהו עוד זוכר?) הכניס אלמנטים של מורכבות לעניין. אם פעם היו נאספים כמה רוכבים, מארגנים איזה רישום מזורז ויוצאים לדרך (היי, חוליגנים!), היום זה לא קורה. לא יכול לקרות באירוע מסודר.

     

    על-מנת להתחרות באירוע ספורט מוטורי ישראלי כשר וחוקי, על כל מתחרה לעבור קורס עיוני בקטגוריה שלו, המזכה אותו ברישיון נהיגה תחרותי. בנוסף, כל אופנוע מתחרה צריך רישיון כלי תחרותי, המתקבל דרך הרשות לנהיגה ספורטיבית, ורק לאחר שבוחן מטעמה בודק את הכלי ומאשר את תקינותו.

     

    מיותר לציין שהתהליך כרוך בעלויות בלתי מבוטלות - כן, מישהו צריך אפילו להרוויח כאן - ובטרחה לא מעטה. אבל לעניות דעתי זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי לסלול את הדרך, ולהפוך למקובלים וחלק מהחברה. בהתאם, אם עד לא מזמן מידע על מירוצים היה עובר מפה לאוזן בין משוגעים לדבר בלבד, היום זה כבר אחרת.

     

    גז, גז, ועוד גז

    ב-11:00 מוזנק המתחרה הראשון להקפת היכרות. בדרך כלל, המתחרה הזה הוא יוני לוי, המחזיק בצורה עקבית ונחושה בתואר אלוף הקטגוריה המקצועית. לא במקרה, שכן מדובר באמת בפנומן לכל דבר ועניין. אחר כך מוזנקים המקצועיים, הקטגוריה העממית מגיעה מיד אחר כך, ולבסוף המתחילים. אני, ועוד שישה.

     

     (צילום: בר ג'וזפין דדון) (צילום: בר ג'וזפין דדון)
    (צילום: בר ג'וזפין דדון)

     

    מכיוון שזהו המירוץ הראשון שלי, ויש לי רק שנתיים קצרות יחסית של ניסיון רכיבה, אני מתחיל. אגב, מבחינת המסלול אין הבדל בין הקטגוריות, אלא במספר ההקפות המדודות. המתחילים מקיפים ארבע פעמים את המסלול, הקטגוריה העממית חמש, המקצועית שש. אורך המסלול - ארבעה ק"מ להקפה מדודה, ועוד כ-10 ק"מ להקפת התשה, הנהוגה בסגנון זה של תחרויות נגד השעון, בה כל רוכב מבצע קטע מדוד וקטע נוסף שאינו מדוד בזמנים.

     

    הקפה אחת בלבד עוברת, ושרירי הידיים והמפרקים זועקים. הזדמנות מצוינת להזמין את כל חברי המתחכמים לרכיבה של 10 דקות בלבד על אופנוע אנדורו בשטח, במהירות של תחרות. אני מניח שאם יעשו זאת, לא אשמע יותר את השאלה המטופשת "מה כבר קשה בלרכוב על אופנוע?".

     

    אני מרגיש טוב, הידיים כואבות, הרגליים גם, אבל אני נהנה מכל רגע. יש מירוץ, והוא חוקי, והוא כשר, מאורגן ומסודר למהדרין, ואני ממש משתתף בו. תחושת העליצות וההתרגשות לא מרפות ממני, מה שמאפשר לי לא להילחץ מזמני הקפה לא מדהימים. פה ושם אני עוקף מישהו, מדי פעם מישהו עוקף אותי. יש נפילות (לא נורא, חלק מהעניין), אבל עם כל רגע שחולף אני קולט כמה אני מאוהב בזה. במירוץ, בתחרות, באופנוע, וגם במשפחה והחברה שהגיעו לתמוך ולעודד.

     

    אחרי כשעתיים וחצי זה הסתיים מבחינתי. שתי הקטגוריות הבכירות עוד מתרוצצות על המסלול, אך עבורי זה הסתיים. סיימתי שישי מתוך שבעה רוכבים בקטגוריה, בתוצאה רחוקה מלהיות מרשימה, אבל זה באמת לא משנה לי. באתי ליהנות, וזהו. הרוכבים המקצועיים נלחמו עד הרגע האחרון וכן, יוני לוי שוב ניצח.

     

    כל הכבוד לו, וכל הכבוד לאנשי באחה ישראל והעמותה הישראלית למירוצי אנדורו, על הפקה מפוארת ומקצועית. בלי אנשים שמרימים את הכפפה, התחום הזה לעולם לא היה מתרומם. אז תודה, ונתראה במירוץ הבא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כן, מירוץ אופנועים
    צילום: בר ג'וזפין דדון
    ממש כאן בישראל
    צילום: בר ג'וזפין דדון
    אפילו המשטרה נכחה וצפתה
    צילום: בר ג'וזפין דדון
    עידן חדש לספורט המוטורי המקומי
    צילום: בר ג'וזפין דדון
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים