שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עולם הדייטינג פשט את הרגל. לוותר על בן זוג?

    אנחנו חיים בעידן שהמינים נלחמים אחד בשני במקום להיות מאוחדים. גברים מתלוננים על נשים ונשים מתלוננות על גברים, ובאמצע מתים לנו החלומות שלנו לזכות באהבה, בזוגיות ובהקמת משפחה

    "צריך קודם להתאבל על חלום הזוגיות והמשפחה הרגילה", כתבה לי חברתי, בשעה ששוחחנו על הרצון להביא ילד לעולם בלי גבר. ואז זה הכה בי: מצד אחד, אני רוצה להיות אמא. זה רצון שקיים בי והוא רק הולך ומתגבר. מצד שני, יש את החלום להקים משפחה עם בן זוג. בעוד הגיל רץ אחרי הזמן, זאת החלטה לא קלה, ואני תוהה באיזה בית עלמין עלי לקבור את החלום, לפני שאלך לבחור את הזרע של הגבר הווירטואלי עימו אביא ילד לעולם הזה.

     

    חברתי, כמו רבות אחרות שעברו את הגשר של אמצע שנות השלושים, הביאה ילד לעולם בלי בן זוג. מאז שהרצון והחלום להיות אמא ממלא לי את היום, עשיתי מחקרים ושאלתי המון נשים על התהליך הזה, על ההחלטה להביא ילד שלא במסגרת נישואים או זוגיות, וכולן ענו לי את אותה התשובה: "זה תהליך שקל לעשות ברגע שאת שלמה עם ההחלטה".

     

     

    שיקולים כלכליים מול שיקולים של הלב

    אבל זאת החלטה שלא קל לקבל. על אף שיש לי תמיכה מלאה ממשפחתי ומהחברים, יש פה שיקולים של ההיגיון שאומר שזה קשה. אין לי כסף וחסכונות שיקלו עלי, ואם נשים את הקלפים על השולחן - משפחה לא יכולה לעזור בכל דבר. ולהיות להם לנטל, זה לא משהו שהוא מובן מאליו. כמובן שאני יודעת בוודאות מלאה שאני אזכה לתמיכה מלאה, אך זה עדין לא הופך את ההחלטה לקלה יותר.

     

    ויש כמובן, גם את השיקולים של הלב: יש חלומות שטרם הגשמתי, השעון הביולוגי מתקתק, את הכוחות שהיו לי בגיל עשרים - אין לי היום, ואת החלום למצוא בן זוג, אני יכולה להמשיל לציור - זה קנבס ריק שבכל דייט אני צובעת אותו מחדש. נושא הדייטינג - הוא כבר מזמן הפך לגומי מאוס ומעוך שיש לזרוק אותו לפח.

     

    אנחנו חיים בעידן שהמינים נלחמים אחד בשני במקום להיות מאוחדים. גברים מתלוננים על נשים ונשים מתלוננות על גברים, ובאמצע מתים לנו החלומות שלנו לזכות באהבה, בזוגיות ובהקמת משפחה. אנחנו דורכים על השלדים של הרצונות שלנו ולא שמים לב לריקבון ולצחנה של התלונות שלנו. בפייסבוק למשל, יש דפים ואפליקציות שבהם כבר כולם יצאו עם כולם, או קיבלו הודעות מכולם או שמעו על כולם ברכילות היומית.

     

    כולם נותנים עצות, שופכים את התסכולים ואת הכאב במדורים השונים, ובאתרים אחרים עושים על הרצונות שלנו כסף ומפתים אותנו למצוא אהבה בקליק. אנחנו מדינה קטנה עם אחוזי רווקים וגרושים כמו של מדינות ענק, וזה רק הולך ומחמיר. אז מה נותר? אולי להביא ילד לבד, ובכך להגשים לפחות חלום אחד.

     

    עיסוק: דייטולוג מושבע

    הכרויות הפכו לעבודה שנייה. אנחנו חוזרים מהעבודה הראשית אל הישיבה מול המחשב. אנחנו קוראים הודעות, מסננים, שולחים תשובות ועושים לעצמנו יחסי ציבור והסברה, בתקווה שאולי תוך כדי עבודה, גם נקבע כמה פגישות ואולי נצליח לחתום על עסקה. כשכבר קבענו פגישה, אנחנו קובעים תנאים ומקום מפגש. מתלבשים במיטב ומקווים שהאדם שאוטוטו מגיע, יהיה האחד שאיתו הכול יזרום.

     

    אין ספק שדייטים הפכו לסוג של ראיון עבודה. אנחנו נמדדים ונבדקים לפי המראה, השיחה והאיכויות השונות שבהם ניחנו. בין לבין אנחנו מקווים שהאדם שיושב מולנו ייתן לנו הזדמנות להוכיח לו שאנחנו שווים, שאולי אין לנו את כל החבילה - אבל עם הזדמנות ראשונה ולב גדול, הם יגלו שבעצם יש בנו את הכול.

     

    יש את ברי המזל שזוכים לאותם רגעים מופלאים בהם אנחנו פוגשים את האדם שבאמת רואה בנו את מה שלעיתים אנחנו מתקשים לראות בעצמנו, ואז הקסם קורה. אך ברוב המקרים אנשים שופטים אותנו עוד לפני שהוצאנו מילה. אם המראה החיצוני לא נראה להם, שום איכות ושום קסם לא ישנו, ואנחנו רואים את זה ב "דייט בחשכה". אם כבר עברנו את השלב הזה (ראיון עבודה, זוכרים?), אז לעיתים השיחה עצמה לא זורמת.

     

    ההתרגשות גוברת, אנחנו שוכחים מילים, ולעיתים מרוב מסכות, אנחנו שוכחים לנשום. ואז אנחנו נפסלים על זה. ומפה, יש את שאר השלבים של הדייט השלישי והרביעי ואת שלב הסקס, ואם עברנו את כל המבחנים אז הגיע הרגע המאושר. אנחנו במערכת יחסים.

     

     

     

    אין זמן לנשום

    בשנות העשרים זה עובד יותר טוב. נראה שיש לנו זמן לצאת להרבה דייטים. לחוות חוויות, לטייל ולהנות. נראה כי שום דבר לא יעמוד בדרכנו אל האושר. בשנות השלושים, זה כבר לוחץ. בהתחלה קצת, אח"כ זה חונק. אם זה לא בא בגלל הסערות בראש שלנו, זה בא מהלחץ של הסביבה. המשפחה וההורים שרוצים נחת ונכדים. החברים הנשואים שכבר מתים שנתחתן כדי שהם לא ירגישו שמשהו לא בסדר אצלנו.

     

    ובתוך כל הכאוס הזה, יש אותנו ויש את ההתמודדות, המחשבות, הבדידות, החלומות שטרם התגשמו ואת החיים עצמם. וכולם עומדים בתור, מחכים שנגשים אותם. אז נשים היום מביאות ילדים בלי גבר. אין לנו זמן לחכות. בעולם הדתי לעומת זאת, גבר מכיר אישה, השניים מתחתנים ורק אח"כ מתאהבים. זה קיים גם בעדות אחרות.

     

    ההבנה של מהי זוגיות והמטרה של חיי נישואים איבדה את דרכה בעולם החילוני. אנחנו הופכים יותר ויותר לעבדים של העולם המודרני. נותנים חשיבות עצומה למה שאנשים אחרים חושבים עלינו ולא מהמקום הנכון. אנחנו פוסלים אנשים על דעות שברוב הפעמים הם לא שלנו באמת, והצרה היא שאנחנו עיוורים לכמה שהקדמה הטכנולוגית משפיעה עלינו.

     

     

    ומה בסה"כ אנחנו רוצים? מישהו ומישהי לאהוב. אנחנו רוצים שיאהבו אותנו בחזרה, שנחזור לבית מחבק ואוהב, שנזכה להביא ילדים ולהיות הורים גאים וטובים. אנחנו רוצים לזכות בכבוד ובהערכה של האנשים שמסביבנו.

     

    אנחנו רוצים אהבה. אין זו קלישאה לומר זאת. זה הטבע האמיתי של האדם. לא סתם נאמר שלא טוב היות האדם לבדו. אנחנו לא מרשים לעצמנו לאהוב, ליהנות מהחיים, אנחנו מפחדים שנפגע והזמן עובר.

     

    אז אתם יכולים לומר שהכל שטויות. שאתם יודעים מה נכון ומה לא נכון. מה עובד ומה לא עובד. אני אישית לא יודעת הרבה דברים. אבל אני כן יודעת שעצוב לי לראות גברים ונשים שנשארים רווקים כשיש לנו כל כך הרבה אנשים מדהימים במדינה שלנו. לא יודעת אם אני מוכנה לוותר על החלום של מציאת בן זוג. אני כן יודעת שלא משנה מה אעשה, תמיד אאמין בכוח המרפא של אהבה.

     

     

    בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    מה יגיע קודם: חבר או תרומת זרע?
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים