שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הילדים עושים לכם בית ספר? מצוין!

    הורים רבים מתלוננים שהילדים "עושים להם בית ספר". שהם מחליטים עבורם, אפילו משפיטים אותם, על פי רצונותיהם. אבל האם מדובר במשהו שלילי או שאולי אפשר באמת ללמוד מהילדים שלנו? אלי זוהר ניב מציעה לכם ללמוד שיעור - דווקא על עצמכם

    "תשמעי, אני לא יכולה יותר, בזמן האחרון הילדים עושים לנו כזה בית ספר שאין דברים כאלה!", כך פתחה אם ששמעתי הבוקר את השיחה עם חברתה. "בית ספר?", ענתה לה החברה, "אוניברסיטה הם עושים לנו! כמה טוב שהחופש הזה נגמר סופסוף".

     

    הן המשיכו לשוחח על מעלליהם של ילדיהן חסרי המנוח בחופשת החג ואילו אני מצאתי עצמי תוהה וחוקרת, ביני לביני, את הביטוי הזה, "עושים לנו בית ספר": מה משמעותו, מתי אנחנו משתמשים בו ובאיזה הקשר, והאם באמת הילדים עושים לנו בית ספר, ואם כן, איך בדיוק?

     

    כתבות קודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:

    לא גדל על עצים: איך ללמד ילדים על ערך הכסף

    רוצים שינוי: למה צריך הדרכת הורים לכולם - בחינם

    "אבל למה את בוכה?"; 8 דרכים להתמודד עם בכי

    6 שינויים שיהפכו את ההורות שלכם לקלה יותר

     

    נתחיל בכך שמדובר במטבע לשון רווחת במקומותינו, שמשמעותה הראשונית היא שמישהו בא ללמד אותנו, להכניס לחיינו משהו שלא היה בהם קודם לכן. יש מקרים בהם משתמשים בה בדרך קלילה ובלתי מזיקה, ופעמים אחרות בהן היא מקבלת משמעות חריפה יותר, כשהכוונה היא שמישהו לימד את האחר לקח שהיה כרוך בכאב גדול.

     

    אך בשני המקרים זה כלל לא דומה למה שהורים מתכוונים כשהם אומרים שהילד שלהם עושה להם בית ספר, משפט ששגור שפיהם של רבים מהמהורים שמגיעים אלי לייעוץ. גם כשזה נאמר בנימה קלילה, בסוג של בדיחות הדעת, אי אפשר שלא להבחין ביותר מקורטוב של כעס, אפילו מרירות: "הנה בא הילד שלי, הפספוס הזה, ועושה לי בית ספר! ראיתם מה זה? הוא, הדרדסון הקטן הזה שרק אתמול נולד, מלמד אותי. אותי! ואפילו מחליט בשבילי, שלא לומר משפיט אותי, שערורייה!".

     

    כאן זה כבר מגיע ממקום הרבה יותר רגשי ואנחנו כבר חווים פגיעה וחוסר אונים. הילד שלנו משתלט עלינו, מנהל את חיינו ביד רמה וגם, על הדרך, עושה לנו בושות. ובן רגע הביטוי "עושה לנו בית ספר" כבר מקבל קונוטציה שלילית לגמרי.

     

    אבל אני כאן היום בשביל לשנות לכם את כיוון המחשבה. כן, הילדים שלנו אמנם "עושים לנו בית ספר", אבל אני רואה בזה משהו נפלא. הם אכן מלמדים אותנו, פשוטו כמשמעו, דרך ההתנהגות הזו שלהם, כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, דברים חדשים ומאוד חשובים.

     

    לא "מורח" את הזמן - מתקשה לעבור הלאה

    המקרה הבא ודאי מוכר בהרבה מאוד בתים: ילד שבכל ערב "מורח" את הזמן. הוא רוצה לראות עוד תכנית בטלוויזיה, מסרב לאכול ארוחת ערב עם כולם וחצי שעה אחר כך, כשכולם כבר מסיימים, בדיוק אז, הוא נעשה מאוד רעב ודורש את שלו. גם האמבטיה הופכת לסאגה והטקס לפני השינה - עוד סיפור ועוד ליטוף ועוד מים ועוד פיפי,

    וההשכבה מתארכת ומתארכת עד שאנחנו, ההורים, כבר יוצאים מדעתנו. הנה הילד "עושה לנו בית ספר", משגע אותנו כל ערב מחדש, ולנו כבר אין חיים. לא פעם אנחנו אפילו נרדמים לפניו, לא מספיקים לעשות כלום מכל מה שתכננו ורצינו. אז מה טוב בסיפור הזה?

     

    ובכן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ילדים כן באים עם הוראות הפעלה. בהרבה מאוד מקרים הם יודעים בדיוק מה הם צריכים, מה עושה להם טוב ומה מקשה עליהם, והם גם אומרים את זה, במילים של ממש או דרך ההתנהגות שלהם. רק שאנחנו לא תמיד קשובים. אנחנו עסוקים בעניינינו, עמוסים לעייפה במטלות שלא נגמרות, מחשבים כבר את הצעד הבא.

     

    במקרים אחרים אנחנו פשוט מתקשים להבין את מה שאנחנו רואים. הילד הזה אומר משהו מאוד חשוב ומלמד על עצמו, אלא שדרושות לנו "כתוביות", תרגום בגוף הסרט, שיאיר ויבאר לנו מה בדיוק עובר עליו, מה הוא צריך מאיתנו ברגעים אלו.

     

    אז הנה הוא לפניכם, תרגום סימולטני למה שילדכם אומר לכם, במילים הכי פשוטות שיש: "הורי היקרים, כשאני עושה משהו אני כל-כולי מרוכז בו וקשה לי לעבור ל'תחנה' הבאה. יעזור לי מאוד שסדר הפעולות בכל ערב יישאר דומה, שאתם תהיו נחושים והחלטיים, שתגדירו לי באופן ברור מה עושים ומתי ושתשרטטו עבורי את גבולות הגזרה שלי.

     

    "כשאתם מאפשרים לי למתוח את החבל, לשנות את הכללים, להפעיל עליכם לחץ, 'לעשות לכם בית ספר', כמו שאתם קוראים לזה, זה קשה לי. נראה לכם שאני נהנה לנהל אתכם, אך לא כך הדבר. אולי קצת, בהתחלה, אבל זה גם מבלבל ומחליש אותי. אני מרגיש לא בטוח ומוצף. זו גם הסיבה שהרבה ערבים כאלה מסתיימים בבכי והתפרצויות זעם.

     

    "אני צריך אתכם שתעצרו אותי, כי אני לא יודע עדיין לעשות זאת בעצמי. אני צריך שתגידו לי 'לא' כשאני מבקש משהו לא הגיוני או לא סביר בעיניכם. אני רוצה אתכם מבוגרים מובילים ואחראיים, שתארגנו לי את העולם.

     

    "נכון, בהתחלה אני אתנגד. אני אימפולסיבי, אתם יודעים, כמו כל הילדים. מן דחף מולד שכזה. אבל אני מבטיח לכם שאם תהיו מספיק עקביים וגם לא תכעסו עלי תוך כדי - איישר אתכם קו ואפילו אודה לכם. אתם תרגישו את זה בהתנהגות שלי!".

     

    מלמדים אותנו על עצמנו 

    וכך, בכל פעם שהילד שלכם "עושה לכם בית ספר", כלומר מתנגד, בועט (תרתי משמע), מתעקש, לא משתף פעולה, מדבר לא יפה, מסרב ללכת לגן או סתם לא עושה שעורי בית - הוא בעצם מלמד אתכם משהו על עצמו, וזו הזדמנות פז עבורכם. זה הרגע לעצור את המירוץ ולשאול את עצמכם: איפה טעיתי? מה הילד שלי צריך בגילו שלא סיפקתי לו? מה יכולתי לעשות אחרת?

     

    ואפשר גם לבדוק איתם. בטח בגילאים בוגרים יותר: מה מטריד, מה עוצר, מה מקשה עליהם. כשאנחנו קשובים באמת, כשאנחנו מוכנים לשמוע תשובות אמיתיות, גם אם לא תמיד נעימות וקלות - יש עם מי לדבר.

     

    הילדים שלנו מלמדים אותנו גם (והמון!) על עצמנו. וזה לא פחות חשוב. הרי אין הורה שלא מכיר את הרגע הבא: אתם שומעים את הילד שלכם אומר משהו ולא מבינים מאיפה הוא הביא את המילה הזו, עד שמישהו מגלה לכם (או שפתאום אתם מבינים לבד) שזו מילה שאתם מרבים לעשות בה שימוש.

     

    אז הנה, הילדים שלנו מלמדים אותנו, קודם כל, מי אנחנו. איך אנחנו מדברים ומתנהגים. הם מכירים אותנו הכי טוב בעולם. הם קוראים אותנו כמו ספר פתוח, בלי ניקוד ובין השורות, הם מחקים ומעתיקים אותנו בכל הזדמנות ולנו יש מראה מול העיניים, דרכה אנחנו יכולים לראות את עצמנו, כל הזמן, בחלקים הטובים והמחמיאים יותר ובאלו שפחות.

     

    אז ברור שכיף ונעים לנו לשמוע את הילד עושה משהו מקסים שלמד מאיתנו. אבל מה עושים עם החלקים הפחות יצוגיים שלנו? לא קל לנו להודות בקיומם. לפעמים אנחנו אפילו לא מודעים להם. הם מודחקים ומאוחסנים עמוק-עמוק בתחום העיוור שלנו, שלא נצטרך לפגוש אותם, חלילה. אבל אז מגיע הילד שלנו וחושף אותם, רחמנא לצלן, לאור יום. ומה עושים עכשיו?

     

    אז נכון, אפשר להמשיך ולהתעלם, אבל זה כבר לא כזה פשוט כשיש לנו עד ל'חדר האחורי' שלנו. אפשרות אחרת היא לאזור אומץ ולהכיר את עצמנו באמת. על כל חלקינו. זו מתנה עצומה.

     

    השיעור הכי גדול - דווקא מהילד הכי קשה

    את השיעור הכי גדול, אגב, נקבל מהילד שהכי קשה לנו איתו - זה שאנחנו הכי מתעמתים איתו, שמצליח להוציא מאיתנו את התגובות הכי קיצוניות. עם יד על הלב חברים: מה יש בו שמזכיר לכם את עצמכם? או לחילופין: מה יש בו שהייתם רוצים שיהיה גם לכם? כי בדרך כלל הכי קשה לנו כשאחד משני אלה מתקיים. והנה עוד מראה שאתם מוזמנים לקחת לתשומת לבכם.

     

    הם מרגישים הכי בטוח איתנו ולא מחשבנים לנו. אומרים לנו את אשר על ליבם, ללא כחל ושרק,

    בלי לטרוח ליפות את הדברים. הם שופטים ומבקרים אותנו ללא רחמים: "אתה לא מקשיב לי!"; "את כל הזמן כועסת על אבא!"; "אתה כל הזמן עייף!"; ואפילו "אין לך ריח טוב!". בהחלט לא קל, אפילו מעליב ומקומם. ויחד עם זאת, יש סיכוי טוב שטמון כאן גרעין של אמת חשובה ששווה לתת עליה את הדעת ולגדול דרכה.

     

    הילדים שלנו מעמתים אותנו יום-יום, שעה-שעה, עם הערכים שלנו: אסור לשקר, חייבים להיות חרוצים, לעמוד בזמנים, לראות את האחר. האם גם אנחנו עומדים בזה? באם נרצה או לא, האמירות שלנו נבחנות ומקבלות ציונים. לא עוד מילים הנזרקות לחלל האוויר: "אנחנו רק רוצים שתהיו בריאים ושמחים". אך האם זה באמת כך? ואם כן, אז למה אנחנו כל כך הישגיים לגביהם? נלחצים מציון לא טוב במבחן בחשבון בכתה ד', מהילד שלנו בגן שלא רוקד עם כולם במסיבה, מהילדה שמתלבשת ממש לא לטעמנו?

     

    הילדים שלנו הם נייר הלקמוס שלנו, מזמינים אותנו לבדוק את עצמנו דרכם: עד כמה אנחנו באמת ליברליים ופתוחים כמו שנדמה לנו, קלילים וספונטניים או מעמיקים ויודעים כמו שאנחנו אוהבים לחשוב. מול הילדים כבר קשה להסתתר.

     

    ואם זה לא בית ספר, מה כן?

     

    אז בואו נשב כולנו יפה, נשלב ידיים, ונקשיב רוב קשב. הילדים שלנו עושים לנו בית ספר ולנו, לכולנו, יש המון מה ללמוד. ואין רגע טוב ונכון להתחיל בו מהרגע הזה ממש.

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן 





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    תנו להם ללמד אתכם שיעור על עצמכם
    צילום: shutterstock
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים