הנשיא אובאמה עדיין לא החליט באופן סופי אם צ'אק הייגל יהיה מועמדו לתפקיד שר ההגנה במקום ליאון פנטה, שהביע רצון לפרוש ולחזור לביתו בקליפורניה, אבל כבר החלה בקרב הלובי הישראלי שירה של מקהלה מתוזמנת הספרת לעולם למה האיש הוא בבחינת אסון לישראל, כאילו ששר הגנה אמריקאי הוא מינוי של נתניהו. "כשאני מתמנה לתפקיד אני נשבע לחוקה. לא לנשיא, לא למפלגה לא למדינת ישראל", אמר בעבר הייגל, סנאטור לשעבר ממדינת נברסקה, רפובליקאי ולוחם מעוטר משדות הקרב של וייטנאם.

צ'אק הייגל הוא פוליטיקאי מזן אחר: כמי שראה את זוועות המלחמה במו עיניו, כמי שלחם בשם אמריקה, הוא יודע מה מחירן של מלחמות ולכן הוא מעדיף לראות אותן בחזקת מוצא אחרון בהחלט. כשישב בסנאט בתחילת שנות האלפיים, הצביע אמנם לתת לנשיא בוש את הסמכות לצאת למלחמה בעיראק, אבל כשראה לאן המלחמה מתגלגלת הוא הפך לאחד המבקרים החריפים ביותר של הנשיא בוש בנושא זה. כן, צ'אק הייגל הוא רפובליקאי, אבל הוא לא נוהג להצדיע אוטומטית למה שראשי מפלגתו עושים כאשר הוא חושב שהם מהלכים במצעד האיוולת.

המועמד שירושלים לא רוצה. הנשיא אובאמה עם צ'אק הייגל(צילום: רויטרס)

צ'אק הייגל וברק אובאמה בילו שעות ארוכות בנסיעות משותפות כששניהם היו סנאטורים. הם מצאו שפה משותפת. יש אומרים כי אפילו ידידות התפתחה ביניהם, אישית ורעיונית. בשנת 2008, רעייתו של הייגל לא הסתירה את העובדה כי היא עצמה הצביעה עבור ברק אובאמה לנשיאות, למרות שהיא נשואה לרפובליקאי בכיר ולכן מצופה ממנה להצביע בעד המועמד הרפובליקאי. כבר בקדנציה הראשונה שלו ניסה אובאמה להתעניין אצל הייגל אם יסכים לשרת בקבינט שלו. שר ההגנה באותם ימים היה רוברט גייטס, מינוי של הנשיא בוש. אובאמה ביקש ממנו להישאר, גייטס הסכים אבל רק לשנתיים, שבסיומן שקל אובאמה להציע את התפקיד להייגל. בסופו של דבר זה לא קרה. הבחירה נפלה על ליאון פנטה.

כעת הנשיא בודק שוב את האפשרות ובתגובה הוצפו אמצעי התקשורת בגל של פרסומים, שנראים כאילו תוזמנו בתיאום בין ירושלים לקהילה הנאו-קונסרבטיבית בארצות הברית: על הייגל נכתב, לא פחות ולא יותר, הוא אנטישמי. כדי לבסס את הכתם הגדול הזה, הביאו המנהיג הקונסרבטיבי ביל קריסטול ורעיו ציטוטים לפיהם הייגל היה זה שהאשים את הלובי היהודי בארצות הברית בכך שהוא שולט במדיניות החוץ של ארצות הברית ופוגע באינטרסים האמריקאים. הייגל עצמו הבהיר כי צוטט באופן שגוי, אבל אמצעי התקשורת, גם בארצות הברית וגם בישראל, הוצפו בהדלפות, חלקן אנונימיות, כי הייגל הוא בעצם עוכר ישראל. יהיה זה אסון למנות אותו, אומר קמפיין הלחישות הנוכחי, שכן כל אמריקאי שביטחון ישראל יקר לו יראה בכך סטירת לחי.

הייגל היה אחד מתוך ארבעה סנאטורים שסירבו לחתום על מכתב תמיכה בישראל בתקופת האינתיפאדה השניה. הוא גם היה בין הבודדים שסירבו לצאת בקריאה קולקטיבית לנשיא בוש שלא יפגש עם ערפאת, עובדה שהספיקה למתנגדיו עתה לומר כי הוא לא מכיר במסוכנות הטרור. הייגל גם לא חתם באופן אוטומטי בעד כל הסנקציות על איראן או לוב, כי לדבריו ראה בחלק מהן מהלך מטופש. הוא סבור כי עם אויבים צריך קודם כל לדבר והמלחמה היא המוצא האחרון. אם זה היה תלוי בו הוא היה מנסה לייצר ערוץ הדברות גם עם חמאס וגם עם איראן.

כל זה מספיק עבור קונסרבטיבים אמריקאים, יהודים מודאגים ואנשי ימין בישראל כדי להכניס אותו לרשימה השחורה. יש עם כך רק בעיה אחת: הצעותיו של הייגל אינן שונות בהרבה מהשקפת עולמו של הנשיא עצמו, ברק אובאמה. גם הוא הושיט יד לאיראן, גם הוא מוכן בכל רגע נתון להגיע להסכם עם האייטולות ובלבד שלא יהיה נשק גרעיני לאיראן, כי גם הוא, כמו הייגל, חושב שמלחמה היא רק מוצא אחרון.

לצ'אק הייגל יש היסטוריה מעניינת: כחייל הוא קיבל פעמיים את עיטור "הלב הסגול", אבל בקונגרס הוא לחם נגד מלחמות לא מוצדקות. ברור לכל כי אם מיט רומני היה מנצח בבחירות לנשיאות הוא לא היה מציע להייגל להיות שר ההגנה שלו, למרות שהוא רפובליקאי, אבל מיט רומני הפסיד בבחירות ואובאמה עומד למנות את שר ההגנה הבא. שני אנשים שמכירים אותו היטב, יהודים, דברו השבוע בשבחו וניסו להגן עליו מפני מתקפת ההשמצות: הסנאטור קארל לוין ממישיגן, ודן קרצר, שגריר ארצות הברית בישראל לשעבר. שניהם אמרו כי אם אובאמה יבחר בו יהיה זה "מינוי נפלא" וכי הוא באמת אחד שדואג לביטחון ישראל. הם היו קול קטן שנשטף תחת הגל הגדול נגד הייגל.

בכירי הרפובליקאים, שיש להם ערוץ פתוח ללשכות הבכירים בירושלים, כבר הודיעו כי ינסו לסכל את המינוי ולא יצביעו בעדו בסנאט. אחרי שהם הביאו לנסיגתו של אובאמה בעניין מינוי סוזן רייס, הם רוצים לשים מקלות בגלגליו גם בנושא שר ההגנה. הבחישה הישראלית-יהודית-ניאוקונסרבטיבית במינוי הקבינט של אובאמה מעוררת אי נחת בקרב יהודים-ליברלים, אלה שהתרעמו על בחישתו של נתניהו בבחירות לנשיאות ותמיכתו הברורה, אם כי לא המפורשת, במועמדות של מיט רומני. באותן קבוצות חוששים כי הבחישה הנוכחית תגרום לרגשות אנטי ישראלים, שהרי בסופו של דבר מדובר בנשיאה של אמריקה, שצריך לבחור את הטוב ביותר עבור האינטרסים של אמריקה, לא של מדינה אחרת, גם אם היא בת ברית. בשבוע האחרון, הזדמן לי לשמוע תרעומת שהגיעה מכיוונים שונים על כך שמנהיגים מישראל מנסים לעורר מחלוקות בנושאים פנים-אמריקאים. יתכן ואובאמה יכנע לבסוף. בסופו של דבר, מינויו של הייגל היה אמור להדגיש את רצונו בשיתוף פעולה דמוקרטי-רפובליקאי ואות של פיוס לאומה שנחלקה בתמיכתה בשתי המפלגות באופן כמעט שווה. אם המינוי יתקל בחומת התנגדות רפובליקאית יתכן שאובאמה יחזור לתוכנית המקורית שלו וימנה, לראשונה בהיסטוריה, אשה לשרת ההגנה, ויוותר על הייגל כדי לא לעורר מחלוקות.

אלא שמי שהתנגד למינוי הייגל לא יוכל לבטל את מדיניות הפיוס האמריקאית אותה הביא אובאמה. כבר השבוע תקפה מחלקת המדינה בחריפות את ישראל על הכרזותיה ואישוריה לבניה נוספת בשטחים. "פרובוקטיבית סדרתית", כינתה הדוברת ויקטוריה נולנד את ישראל בכל הקשור במכשולים שהיא מניחה בדרך לשלום כשהיא מכריזה השכם והערב על הוספת אלפי יחידות דיור בשטחים המיועדים להיות חלק מהמדינה הפלשתינית במסגרת הסדר עתידי על שתי מדינות.

הייגל אולי ישאר בסנאט, אבל התהום שנפערה בין הבית הלבן ללשכת נתניהו תעמיק עוד יותר ותעורר דאגה גדולה עוד יותר גדולה. ראש הממשלה נתניהו לא ידע ליצר מערכת יחסים ידידותית, חמה עם הנשיא האמריקאי, כפי שהיה בעבר בין נשיאים בארצות הברית לראשי ממשלות בישראל. לא תמיד שררה אידיליה, אולם לעיתים נדירות רמת התיעוב הייתה כה גבוהה. מעבר ליחסים האישיים הרעועים, המשמעות המדינית של ממשלה בראשות נתניהו ברורה למימשל האמריקאי: השבוע דיברו במימשל – אמנם בחדרי חדרים אך בדאגה – על האפשרות הכמעט ודאית שתהליך השלום ישאר תקוע לארבע שנים נוספות, שכן איש לא צופה לשינויים משמעותיים במפה הפוליטית בישראל בעקבות הבחירות הצפויות בחודש הבא. איש גם לא צופה לראות אישיות אחרת בתפקיד ראש הממשלה בירושלים.