לא מה שחשבנו: למה כ"כ הרבה הורים מאוכזבים?

כשאני פוגשת הורים, ביחידים, בזוגות ובקבוצות, אחד הדברים שאני בודקת איתם כבר בתחילת הדרך הוא מה היו הצפיות שלהם לפני שנולדו הילדים. איך הם דמיינו לעצמם את המשפחה שהם יקימו, איזה הורים הם פנטזו להיות, מה הם חשבו על הילדים שיהיו להם?

התגובות שאני מקבלת מגוונות ומרתקות. חלקם מבינים מיד על מה אני מדברת ופורשים בפני תמונה מפורטת וצבעונית של משפחה לתפארת שנרקמה בראשם אי-שם בעבר, וליוותה אותם עד לרגע בו הפכו להיות הורים בפועל. אחרים לא מבינים בכלל מה אני רוצה (אלו בעיקר גברים, אבל גם נשים לא מעטות המעידות על עצמן שהיו 'טום-בויז' מרבית חייהן) ונשבעים לי ביקר להם שבכלל לא רצו להיות הורים, שכל עניין המשפחה היה מהם והלאה, כך שהם לא הקדישו לעניין אפילו דקה אחת של מחשבה עד שלב מאוד מאוחר בו הם מצאו עצמם בהריון ונאלצו ליישר קו עם המציאות.

והנה בכל זאת, אי אפשר להתעלם או להכחיש שלא פעם אנו מוצאים את עצמנו מאוכזבים סביב ההורות שלנו. אנחנו יכולים להיות מאוכזבים מהילדים - מההתנהגות שלהם, הבחירות, הכישלונות, תכונות האופי שלהם, או מאוכזבים מעצמנו - מהתפקוד ההורי שלנו, מהיכולות הבלתי מספקות שאנו מפגינים, וגם מהמודל המשפחתי שיצרנו. לא כך חשבנו. לא לכך פיללנו.

ואם יש אכזבות, אז מה זה אומר לנו, שיש ציפיות או אין? ודאי שיש, והרבה. ים של ציפיות. לכל מקום אשר נלך, אנחנו מגיעים עם ציפיות: בילוי עם חברים, מפגש משפחתי, שופינג בקניון, ואפילו עוד יום עבודה שגרתי. אז איך לא בהורות, המקום המשמעותי, המכונן והמרכזי בחיינו?

משחקים באמא ואבא - ומפתחים ציפיות

כולנו מגיעים להורות עם ציפיות, ולא מדובר באיזה אוסף סמלי ומקרי שאספנו בדרך. כאן אנחנו מדברים על תסריט שלם ובנוי לתלפיות שנרקם בתוכנו, לאט לאט ובהתמדה, המתאר את המשפחה שתהיה לנו, את ההורים שנהיה ואת הילדים שיהיו לנו ברמת פירוט מרשימה. הציפיות הללו, תתפלאו לשמוע, התחילו להתגבש בתוכנו הרבה יותר מוקדם ממה שאנו נוטים לחשוב. לא מהתיכון ואף לא מבית הספר היסודי - הרבה קודם לכן.

מתי בדיוק? בגן הילדים. כן-כן, בגיל שלוש-ארבע, כששיחקנו באמא ואבא עם החברים: אבא הלך לעבודה, אמא הכינה אוכל והרדימה ברכות ובתשומת לב את התינוק ואנחנו הפנמנו. ברגעים אלו ממש החל להיצרב בנו הסרט שלנו, תמונה אחר תמונה, פרק אחר פרק. מעניין, אגב, לראות שגם היום, כשמודל המשפחה התרחק מרחק שנות אור מהפורמט הקלאסי של "אמא, אבא, שני ילדים וכלב" עדיין, במשחקי הילדים, דבר לא השתנה. נראה שלזיכרון התאי שלנו לוקח הרבה יותר זמן להתעדכן.

בכל מקרה, שם זה מתחיל ומשם זה ממשיך הלאה. כל חוויה שנחווה במהלך ילדותנו במשפחה שלנו תתוייק ותתוייג אחר כבוד בסרט שלנו: "את זה אני בחיים לא אעשה לילדים שלי!", אנו אומרים לעצמנו כשההורים שלנו מגיבים למשהו שעשינו או אמרנו בדרך שלא נראית לנו. והתמונה נצרבת. או, לחילופין, "ככה בדיוק אני רוצה!", כשאנחנו נתקלים במשהו שמוצא חן בעינינו במשפחה שלנו או של הדודים, השכנים, החברים - כולם משמשים מודל לצורך העניין ואנו לוקחים מהם את מה שמתאים לנו ומוסיפים ליצירה הפרטית שלנו.

משפחות המגדלות בבית בעלי חיים, הורים חייכנים וסבלניים במיוחד, בתים שיש בהם תמיד אוכל חם וטעים, מוסיקה, צחוק. על כל זה יתווספו סרטים שראינו, שירים ששמענו, ואפילו פרסומות החולפות אל מול עינינו ומבלי שנשים לב בכלל מעבירות לנו מסרים גלויים וסמויים של איך משפחה צריכה או לא צריכה להיות.

לאט לאט אבל בטוח נרקמת לה בראשנו תמונה פנטסטית של משפחה למופת, תיקון לכל חוויות העבר שלנו, משהו אחר שלא היה כאן קודם לכן: אנחנו נקים משפחה בה כולם יהיו ביחסים טובים, אנחנו נהיה הורים שחבל על הזמן, והילדים שלנו, איך לא, יישרו קו עם כל הקסם הזה. ברור, לא?

אנחנו (כולנו) מדמיינים מן "הפי פמלי" שכזו, הנוסעת יחד בכל שבת לטיולים כייפיים בחיק הטבע, מטיילת על חוף הים בשקיעה ומשוחחת סביב השולחן בנועם. מי חושב בכלל על כל אותן השעות הרבות של מטלות הוריות סיזיפיות (גם אחרי לילות ללא שינה), על האפשרות שהילדים שלנו יריבו ביניהם ואנחנו נכעס עליהם, על כך שהם יכעסו עלינו? מי מדמיין מצבים של לחץ וחוסר הסכמה? מי מעלה על דעתו שדווקא הילד שלו יהיה זה שלא רוצה ללמוד או מתקשה להשתלב בקבוצת החברים? מי חולם על ילד עם קשיים ומצוקות - דיסלקציה, ליקויי למידה, קשב וריכוז, ואפילו צרכים מיוחדים, וגם "סתם" בעיות קטנות - ילד עקשן, מרדן, לא מעריך, חצוף, מפונק, ביישן, מופנם.

אבל כנראה שזה לא סתם. תחשבו על זה רגע, אם היינו באמת לוקחים בחשבון את כל אלו מראש, כמה מאיתנו היו נועזים דיים להיכנס להרפתקה ה"מאתגרת" הזו? לכן ברור שהטבע, האחראי על המשכיות המין האנושי, מעודד אותנו לייצר נקודת התחלה, קו זינוק, הכי אופטימית שיש.

מצד שני, כשאנחנו כבר הורים, כשיש משפחה וילדים ולא הכל תואם את הסרט שבאנו איתו - מה עושים עם הפער שנוצר בין המצוי לרצוי? בין הציפייה למציאות? לא פעם הפער הזה גדול, לעתים גדול עד כאב. איך חיים את זה? מה אפשר לעשות על מנת להקל על עצמנו?

אז הנה כמה נקודות למחשבה:

1. את המציאות לא נשנה

אבל את ההסתכלות עליה כן. בואו נאמץ זווית הסתכלות חדשה על מה שקורה ונבדוק: מהם הצדדים החיוביים במצב הנתון הזה? מה נוכל ללמוד מכך? מה ניתן לעשות בכל זאת? כבר הבנו שדווקא מצבים קשים הם המלמדים באמת.

2. בואו נראה את ה"יש"

בילדים שלנו ובעצמנו. יש לנו נטייה, לכולנו, לחיות את החסר, את האֵין, מה שממעיט ומצמצם באופן טבעי את מקומם וחשיבותם של הדברים שיש לנו, שהופכים להיות ברורים מאליהם ולכן אין צורך להזכיר ולשמוח בהם. ובאמת, מי קם בבוקר ואומר תודה על מה שיש לו? אז הנה. תזכורת לכם ולי להפנות את המבט ואת הלב לחצי הכוס המלאה. תנו אמון בכוחות המציאותיים של הילד שלכם. עודדו אותו, צרו עבורו הזדמנויות להתנסות, התפעלו ממנו. זה הדשן הטוב ביותר להצמיח בעזרתו ניצנים חדשים.

3. השוו את הילד לעצמו

לא פשוט - אך כה חשוב. כשיש לנו יותר מילד אחד ההשוואה ביניהם היא הכי טבעית בעולם, אוטומטית ובלתי נשלטת. במיוחד כשמדובר בשניים מאותו מין. כשאנחנו משווים את הילד שלנו לאחיו (או לחבר, שכן, בן דוד), אנו עושים לו עוול גדול. זה רק מלבה את הקנאה והתחרותיות הקיימים ממילא ובודאי לא מייצר מוטיבציה. לעתים זה אף משתק - בדיוק ההיפך ממה שרצינו להשיג. במקום זה גלו יחד איתו את ההישגים שלו בזמן האחרון, במה הוא התקדם, במה השתפר - וזו כבר סיבה מצויינת למסיבה.

4. תראו איזו דרך עברתם

זוכרים איך הייתם כהורים טריים? כמה חששתם, כמה היה לכם קשה להתמודד עם חידושים ושינויים, עם כעסים והתנהגויות "דווקאיות", עם משימות שנראו לכם אז כל כך מורכבות והיום אתם "מתקתקים" אותן על יד אחת? זה הדבר היותר משמעותי כאן. איפה הייתם אז ואיפה אתם היום. תנו לעצמכם תפיחה על השכם!

5. הורה טוב דיו

וגם הילד, כמובן. לעתים הקושי הגדול שלנו מגיע מהדרישה הפנימית להיות הכי-הכי - ותמיד. גם אנחנו וגם הילדים. בואו נשחרר את עצמנו ואת הילדים מהדרישה הכובלת הזו למושלמות, ונאמץ את ה"טוב דיו", שעדיין מדרבן אותנו לעשות הכי טוב שאפשר, מבלי לאבד את עצמנו.

6. היו סלחניים

כלפי הילדים שלכם וכלפי עצמכם. כולנו לומדים וגדלים תוך כדי תנועה ועשייה, צעד קדימה ולפעמים גם שניים אחורה.

מי שלא עושה לא טועה, אתם יודעים. אז גם אם נראה לכם שהילד שלכם לא עומד בציפיות שלכם כרגע, אל תילחצו יותר מדי ואל תתנפלו. גם מחר יש יום. אנחנו, כולנו, בתהליך.

7. התאמנו בגמישות

זו תכונה כל כך חשובה, בחיים בכלל ובהורות בפרט. מדי פעם בדקו את עצמכם עד כמה הציפיות שלכם תואמת את המציאות - שלכם ושל הילד שלכם. כשאתם מגלים שטעיתם בכיוון, או אולי הכבדתם בציפיות ובדרישות, עשו "חישוב מסלול מחדש" וצאו ביציאה הבאה. מותר, חשוב ורצוי לשתף גם את הילדים בהבנה הזו שלכם.

8. אף פעם לא מאוחר ללמוד

אם אתם מרגישים שהמציאות שלכם לא פוגשת את הציפיות באופן שלא מניח את דעתכם, עשו מעשה. זה בדיוק מסוג הדברים שאפשר וחשוב ללמוד: איך מייצרים תקשורת משמעותית וטובה יותר במשפחה, איך מתמודדים נכון יותר במצבים מורכבים. אל תוותרו על עצמכם. מגיע לכם.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן