שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הדרך שלי החוצה

    שיחה עם האמנית רונית לוין דלגאדו על עבודתה העוסקת ביחס שבין הזהות האישית והלאומית, בין דת לאירוטיקה ובין הגוף למקום

    רונית לוין דלגאדו, 27, היא אמנית מדיה רב-תחומית, שלומדת לתואר השני שלה באמנות באוניברסיטת מונטקלייר בניו-ג'רזי. האמנות שלה עוסקת ביחס שבין הזהות האישית ללאומית, בין הגוף למקום, ובין דת לאירוטיקה. בעבודות הווידאו שלה, היא נראית מנשקת את אבני הכותל בעסיסיות כזו שהאבנים נמסות.

     

    מה משך אותך לעסוק באמנות?

    “כמו הרבה ישראלים, אני בת לשני מהגרים: אמי עלתה לארץ ממולדובה ואבי מפרגוואי. אבי היה הזמר הראשי בלהקת Los Tress Paraguayos והכיר את אמי כשהגיע להופעות בארץ. ממש כמו בסרטים, היא התאהבה בו לאחר ששר לה סרנדות. אבל כשאני ואחי התאום היינו בני 7, אבי עזב אותנו וחזר לארץ מולדתו. אמי, עיתונאית במקצועה וגננת, גידלה אותנו בכוחות עצמה. לגדול למשפחה חד-הורית בשכונת כפר שלם שבדרום תל אביב – הצד ה'לא נכון' של העיר הזוהרת – היה מה שבנה אותי ואת האמנות שלי. כל חיי אמי חשפה אותי לתחומים שונים של אמנויות: פסנתר, מקהלה, בלט, אופרה, קולנוע. מגיל צעיר הבנתי שהאמנות היא הדרך שלי החוצה. הומור הוא חלק חשוב בעבודות שלי, דרך להתמודד עם הנושאים הרציניים ולפעמים קשים שאני בוחרת לעסוק בהם, שיש בהם כאב ושמחת חיים ביחד".

     

     

    "השתמשתי בביטוי האמנותי כמעט כאמצעי הישרדותי" ()
    "השתמשתי בביטוי האמנותי כמעט כאמצעי הישרדותי"

     

    מה הביא אותך לניו-יורק?

    "סיימתי את התואר הראשון שלי בבצלאל ב-2008. בזמן לימודי בבצלאל נבחרתי לתוכנית לחילופי סטודנטים ולמדתי סמסטר באוניברסיטת 'קארנגי מלון' שבפיטסבורג. אחרי סיום התואר הצגתי בתערוכות קבוצתיות שונות, השתתפתי בפרויקט במוזיאון גוטמן עם האמנית גילית פישר, והצטלמתי לסרט האמנות הדוקומנטרי 'שיחות על אמנות עם דיוויד וקשטיין'". ההשגים האלו זיכו אותי במלגת פולברייט לתואר השני לשנת 2011. המלגה אפשרה לי לעשות מה שתמיד חלמתי, ולא התאפשר לי מבחינה כלכלית: להמשיך ללמוד לתואר שני בניו-יורק".

     

    מה היה הרגע הכי קשה שלך כאן?

    "לפני כשלושה חודשים אבי נפטר. אפילו שמערכת היחסים איתו הייתה רחוקה מאוד בשל העובדה שהוא עזב. זה השאיר פצע גדול, במיוחד לנוכח העובדה שאחרי 14 שנים מאז ראיתי אותו לאחרונה, הייתי אמורה סופסוף לבוא לבקר אותו. לפני שנתיים תכננתי טיול לדרום אמריקה לבקר את אבי, לקבל תשובות לשאלות הרבות שלי, לראות את המשפחה שאף פעם לא הכרתי מצד אבי. הכל היה כבר מתוכנן: עשיתי את כל הזריקות הנדרשות, מצאתי חברים לטיול ויצרתי עם אבי קשר טלפוני. הוא היה מאוד נרגש וציפה לראותי.

     

    "הכאב הפך לאמנות. זה עזר לעבור את הרגעים הקשים" ()
    "הכאב הפך לאמנות. זה עזר לעבור את הרגעים הקשים"

     

    בסוף הטיול התבטל בעקבות הבשורה המדהימה שעברתי את השלב הראשון במיונים לפולברייט ושאני צריכה לחזור מיד לישראל כדי לעבור ראיון אישי. ההזדמנות השניה שלי לנסוע לראות אותו הייתה אמורה להיות עכשיו, בחופשת החגים מהלימודים. בשנה שעברה עשיתי עבודת וידיאו-פרפורמנס, שקראתי לה Childhood Map, הומאז' לאבא שלי, בה אני רוקדת על גבי מפת ישראל לצלילי אבי שר עם הלהקה שלו ועל רקע תמונות ילדות שלי עם אבי בת"א, ירושלים ואילת, שלוש הערים בהן גרנו עם אבי. תכננתי להמשיך את הפרויקט בפרגוואי ולעשות עבודת המשך. העבודה הזו הייתה אמורה להיות סגירת מעגל עבורי. במקום זה נפתח מעגל חדש שלעולם לא יסגר. תהליך האבל היה מאוד קשה. הייתי פה לבד, בלי המשפחה והחברים הטובים מהארץ. היות ולא יכולתי לעשות טקס שבעה מסורתי, יצרתי לעצמי את הטקס שלי: בכל יום במשך שבעה ימים הדלקתי נר נשמה, קראתי תהילים והקדשתי שעה לנשק את הכותל שאני יצרתי מנשיקות על הקנבס. בסופו של דבר נוצרה העבודה The Kissing Wall, בה הכאב הפך לאמנות. זה עזר לעבור את הרגעים הקשים".

     

    מה היה הרגע הכי מאושר שלך כאן?

    "הרגע שהבנתי שזה אמיתי: אני באמת פה, מגשימה את החלום!"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים