פיקסל מציגה: תולדות הצילום הדיגיטלי

אחת האטרקציות התיירותיות המפורסמות ביותר בארצות הברית היא הגייזר "Old Faithful", שמימיו מתפרצים בכל 91 דקות בבממוצע. מאות אלפי מבקרים מתגודדים סביב הגייזר בכל שנה כדי לחזות במחזה המרהיב. כמעט כולם אוחזים בידיהם מצלמה מסוג זה או אחר. השנה הייתה 1998, ואחד מאותם תיירים היה מהנדס אלקטרוניקה בשם סטיבן ססון (Sasson). בזמן שהמתין להתפרצות, סקר במבטו את המצלמות שבידי התיירים. רובן היו מצלמות פילם- אך מספר לא מבוטל מהן היו מצלמות דיגיטליות.

כיום, בראיונות הרבים שהוא מעניק לכלי התקשורת, מספר סטיבן ססון שהרגע הזה היה הרגע שבו הבין לראשונה את ההשלכות המפתיעות של פרויקט קטן שעליו עבד בראשית שנות השבעים. ססון פנה אל אשתו שעמדה לצדו, והפנה את תשומת לבה למצלמות הדיגיטליות הרבות שסביבם. אשתו לא הבינה מדוע הוא מתעניין בהן כל כך, עד שסיפר לה, בפעם הראשונה, שהוא זה שהמציא את המצלמה הדיגיטלית.

סטיבן ססון היה בן 25 כשהצטרף לקודאק בשנת 1975, זמן קצר לאחר שסיים את לימודי התואר השני שלו. חודשים ספורים קודם לכן יצאה חברת Texas Instruments עם רכיב אלקטרוני חדש ולא-מוכר: חיישן אופטי בשם CCD, או Charge Coupled Device. המנהל שקיבל את ססון לעבודה הציע לו לבחון את החיישן החדש, ולבדוק אם ניתן לבנות מצלמה שבה ה-CCD מחליף את הפילם.

פעולתו של ה-CCD דומה, עקרונית, לזו של נייר הפילם. שניהם מסוגלים לקלוט ולהגיב לאור שנופל עליהם, אך עיקר האתגר היה טמון בתרגום התמונות הנקלטות על החיישן האלקטרוני למידע שניתן לאחסן אותו לתקופה ארוכה, ולהציג אותו מאוחר יותר. קל יחסית לעשות זאת בעזרת פילם - התמונות נשמרות כנגטיבים במשך עשרות שנים, ומודפסות על נייר צילום - אך מימוש היכולות האלה באמצעות הטכנולוגיה המוגבלת שעמדה לרשות ססון בשנות השבעים לא היה עניין של מה בכך.

ססון וצוות קטן של טכנאים עמלו על הפרוייקט במשך שנה שלמה, ולבסוף הפיקו תחת ידם את המצלמה הדיגיטלית הראשונה - מתקן בגודל של טוסטר, בערך, שהיה הגרסה האלקטרונית של המפלצת של ד"ר פרנקשטיין: אוסף מאולתר של רכיבים וחלקים של מצלמות מפורקות שנתפרו זה לזה שלא כדרך הטבע, אפשר לומר. המדידות הראשוניות הראו להם שהכול אמור לעבוד: הגיע הזמן לבדוק אם המצלמה עובדת באמת.

ססון יצא מהמעבדה אל המסדרונות של "קודאק", ושכנע עובדת שפגש באקראי להיות הדוגמנית בצילום הראשון. החשיפה נמשכה 23 שניות ארוכות, ואז עוד כמה עשרות שניות עד שהמידע הועבר מהחיישן אל קסטה בחלקו הקדמי של המכשיר.

כשנסתיימה ההעברה, הוציא ססון את הקסטה ממצלמת הטוסטר והעביר אותה לקורא מיוחד שהיה מחובר למסך טלוויזיה. בתמונה שהופיעה על המסך ניתן היה להבחין בצללית הכללית של הדמות המצולמת, אבל פניה של העובדת היו רק קשקוש מבולגן של רעש סטטי. ססון והטכנאי רכנו מעל המסך, והבחורה הציצה מעל כתפיהם. "אני חושבת שיש לכם עוד הרבה עבודה לעשות" אמרה, ויצאה מהחדר.

היא טעתה. בתוך זמן קצר הבין ססון את המקור לתקלה - זוג חוטים שהורכבו בסדר הלא נכון - וברגע שתיקן אותה, התמונה שהופיעה על המסך הייתה חדה וברורה. ה-CCD שבו השתמש הכיל רק עשרת אלפים תאים - פיקסלים, כפי שאנחנו מכנים אותם היום (במצלמות מודרניות, לשם השוואה, החיישנים מכילים עשרות מיליוני פיקסלים), אבל התמונה שצילם ססון הייתה אכותית מספיק כדי להוכיח מעל לכל ספק של-CCD יש פוטנציאל להיות תחליף ראוי לפילם.

סטיבן ססון הדגים את המצלמה החדשה בפני מנהלים בכירים בקודאק פעמים רבות. עוד כשתכנן אותה, השתדל לצקת לתוכה מאפיינים מוכרים של מצלמות פילם כדי שיהיה לו קל יותר לשכנע את מאזיניו שכדאי להמשיך ולהשקיע מאמצי פיתוח בצילום הדיגיטלי. למשל, המצלמה הייתה מצויידת בכפתור בודד, כמו כפתור החשיפה במצלמות רגילות, וכל קסטה הייתה יכולה לאחסן כ-30 תמונות, בדומה ל-24 עד 36 התמונות שמכיל כל גליל פילם.

ססון הגיע להדגמות כשהוא מוכן ומזומן לענות על שאלות טכניות לגבי אופן פעולת המצלמה, אבל הופתע לגלות שהשאלות המאתגרות ביותר נגעו דווקא לשאלת השימושיות המעשית שלה. כל הכבוד לך שיצרת מצלמה דיגיטלית, שאלו אותו עמיתיו- אבל מדוע שמישהו ירצה לראות תמונה על מסך, במקום על דף נייר? איך יוצרים אלבום מתמונות דיגיטליות? מדוע שמישהו בכלל יעדיף את המצלמה הדיגיטלית על פני הפילם המוכר והטוב? אלו היו שאלות טובות ונוקבות, אך נדרשו עוד עשרים שנים של קדמה טכנולוגית עד שנמצאו להן תשובות.

(צילום: Morio)

המצלמה הדיגיטלית המסחרית הראשונה שיצאה לשוק הייתה ה-Sony Mavica, ב-1981, ודגמים נוספים של חברות אחרות הופיעו לכל אורך שנות השמונים. התמונות שהפיקו אותן מצלמות ראשונות לא היו באיכות גבוהה במיוחד, כפי שניתן לשער, אך היא השתפרה בהתמדה ככל שמספר הפיקסלים בחיישני ה-CCD הלך ועלה, ונוספה להם היכולת לקלוט צבעים שונים ועוד.

אחת מהמגבלות המשמעותיות של המצלמות הראשונות הייתה יכולת אחסון התמונות המצולמות. התקני האחסון הנפוצים בשנות השמונים, דיסקים קשיחים ודיסקטים ניידים, התאימו למחשבים שולחניים, אבל לא בהכרח לצרכים הייחודיים של המצלמות הדיגיטליות: הם היו גדולים מבחינה פיזית, פעולתם הייתה אטית יחסית וצריכת החשמל שלהם גבוהה. המצאת זיכרון הפלאש (Flash) באמצע שנות השמונים על ידי הד"ר פוג'יו מסואוקה מטושיבה הייתה אבן דרך חשובה בדרך אל מהפכת הצילום הדיגיטלי: את הפלאש ניתן למצוא כיום בכרטיסי זיכרון, עליהם ניתן לשמור מאות ואף אלפי תמונות למשך עשרות שנים - טוב יותר מכל נגטיב.

במקביל לפלאש, פותחו טכנולוגיות נוספות שכיום הן חלק בלתי נפרד מהצילום הדיגיטלי: למשל, ב-1988 נקבע תקן JPEG אשר הגדיר דרך מוסכמת לדחוס את המידע הויזואלי ולהקטין את הקבצים שהפיקו המצלמות. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1992, העלה טים ברנרס-לי, ממציא ה- World Wide Web, את התמונה הראשונה לאינטרנט - והשיק עידן חדש שבו ניתן להעביר תמונה מכל מקום בעולם לכל מקום אחר במהירות האור. ב-1994 הופיעו מדפסות הזרקת הדיו הראשונות, שאפשרו לכל אחד להדפיס תמונה באכות סבירה, דקות ספורות לאחר שצילם אותה. זמן קצר לאחר מכן, לקראת סוף שנות התשעים, החלו מצלמות דיגיטליות מחליפות את מצלמות הפילם בקצב מסחרר.

זו התשובה, אם כן, לשאלות שנשאל סטיבן ססון על ידי מנהליו באמצע שנות השבעים. הצילום הדיגיטלי הוא מסוג ההמצאות שכדי לפרוח ולהראות את הפוטנציאל הטמון בהן, זקוקות לסביבה תומכת ומשלימה. המצלמה הדיגיטלית אינה מסוגלת לעמוד בפני עצמה- היא חייבת עולם שלם של טכנולוגיות ומוצרים תומכים, אקו-סיסטם שכולל מסכים, מדפסות, רכיבי זיכרון, תקשורת דיגיטלית מהירה ועוד ועוד. בלעדי אותה סביבה תומכת - שלא הייתה קיימת כלל בשנות השבעים, כמובן - פשטות הפילם היוותה יתרון אדיר שלמצלמה הדיגיטלית אין דרך להתמודד מולו. מהרגע שהופיעו כל אותן טכנולוגיות תומכות, היתרונות הברורים של הצילום הדיגיטלי על פני הפילם הכריעו את הכף במהירות.