שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הפסיכולוג יעזור להתחתן? אודליה יקיר בטיפול

    בגיל 34 הבינה הסטנדאפיסטית והשחקנית אודליה יקיר שאם היא רוצה להתקדם בחיים - הגיע הזמן לפגוש פסיכולוג. בטור למגזין "מנטה" היא מספרת על החששות, הקלישאות וההחלטה הגדולה: להשאיר מאחור את הסקפטיות ולהתמסר לטיפול

    הו! עשיתי את זה! מחר יש לי פגישה עם הפסיכולוג הממיין של קופת החולים שיכריע אם אני צריכה פסיכולוג התנהגותי, פסיכיאטר או סתם להתחתן.

     

    הוא אמור לשאול אותי אם ניסיתי להתאבד בעבר, אם אני בדרך כלל בן אדם אופטימי, ואם אני מעדיפה מטפל או מטפלת, ואז לרשום לעצמו עד כמה קל או חמור הוא מצבי, ובמילים אחרות האם המטפל יסתדר השנה על סקי באלפים.

     

    קראו עוד על טיפול פסיכולוגי:

      

    כמה מילות רקע: בגיל 34, כשהעיסוק המרכזי שלי הוא להצחיק אנשים, הבנתי שיש דברים שצריך להתייחס אליהם ברצינות אם אני רוצה להתחתן, סליחה להתקדם, ולכן החלטתי ללכת לראשונה בחיי לטיפול פסיכולוגי (וגם הסכמתי לכתוב את הטור הזה).

     

    במשך שנים דחיתי את הצעד הזה. סיפרתי לעצמי שאני בחורה מאוד מודעת ושאני בתוך תהליך. חוץ מזה חברים טובים שלי נמצאים כבר שנים בטיפול, וזה לא ממש קידם אותם בחיים חוץ מלריב איתי בצורה יותר חיובית.

     


     

    הסקפטיות מונעת טיפול

    באופן "מפתיע" בכל פעם שרציתי להתחיל, הרגשתי שאני כבר לא זקוקה לעזרה. בכל זאת כבר השתתפתי בפורום של לנדמרק (סדנה שנותנת כלים לחיים), שם למדתי שלא זה "לא עכשיו", ושכולם חושבים שהם דפוקים. על הדרך הקשבתי גם לכמה הרצאות של שיטת ימימה, שמלמדת לשלב בין ההכרה, החברה והחושים, וכמוכם גם אני לא הבנתי מה זה אומר.

     

    בין לבין היה הטיול בהודו שבו הכרתי את "אושו" שהראה לי שאני לא באמת בן אדם חופשי. לפרקים תרגלתי יוגה ומדיטציה, שיננתי שהחיים זה כאן ועכשיו, שהכל לטובה ושאסור לפחד מהפחד ועוד כל מיני מנטרות שכתובות על סטיקרים של מכוניות.

     

    בטח כבר מסקרן אתכם לדעת על מה כל המהומה, אז אריץ לכם את הפרסומות ונגיע לזה מהר: אני מבולבלת! בשפה מקצועית נראה לי שקוראים לזה "חוסר במרכז כובד קבוע". אצלי זה מתורגם הלכה למעשה בקושי בקבלת החלטות. אמא שלי בטח תקרא לזה "עזבי שטויות, כשתפגשי את הגבר הנכון הכל יסתדר". לכי תסבירי לה שאני עדיין צריכה לקבל את ההחלטה שהוא הגבר הנכון. כן, זו הבעיה האמיתית שמציקה לי כרגע, בהמשך בטח יצוצו עוד המון.

     

    בכל פעם שניצבת בפניי דילמה חשובה אני מתעקשת להתייעץ עם כל אחד בסביבתי. שלא תבינו לא נכון, אין שום פסול בלהתייעץ, זה אפילו מראה על מידה מסוימת של תבונה, אבל כשזה מגיע למלצרית בבית קפה, זה כבר מתחיל להדאיג, כי איך בחורה בת 21 שגרה אצל ההורים יכולה לעזור לי להחליט אם לעזוב את תל אביב?

     

    ובכל זאת, האם חפירה בילדות שלי תוביל לפתרון או רק לכאב ראש? ואיך הידיעה שנתנו לי יותר מדי חופש פעולה בגיל ההתבגרות או אולי להפך, אמורה לעזור לי, בעשור הרביעי לחיי, לקבל החלטה חשובה בלי לרצות להתאבד?

     

    יחד עם ההססנות, הבנתי שאולי הסקפטיות שלי מונעת ממני לטפל בבעיה. אם לא ניסיתי איך אדע? אולי כדאי סוף-סוף לתת למישהו מיומן לקחת את המושכות לידיים ולסמוך עליו שיידע לנווט בתוך המוח והלב (רק שלא יחפש לי יותר מדי נקודות ציון בארנק).

     

    עם דבר אחד אני לא מוכנה לשתף פעולה: אין סיכוי שאני צועקת "סבתא רחל, אני שונאת אותך שהחבאת את הבננות מתחת למזרן!", חבל על הקול שלי, היא כבר לא שומעת. 

     

    "אם לא ניסיתי איך אדע?". אודליה יקיר ממתינה לפסיכולוג (צילום: אוהד רומנו) (צילום: אוהד רומנו)
    "אם לא ניסיתי איך אדע?". אודליה יקיר ממתינה לפסיכולוג(צילום: אוהד רומנו)

     

    גם המטופלים באודישן

    בתום הפגישה אצל הפסיכולוג הממיין בקופת החולים הוא ביקש לחשוב איזה מטפל יתאים לי. ניסיתי להבין אם מדובר בעלבון או במחמאה. האם אני מקרה ממש קשה, או דווקא מישהי שמבינה עניין אז בואו נצמיד לה תותח שיעשה את זה קצר ויעיל? למחרת הוא חזר. "בחרתי לך מטפלת בשיטה הדינמית". נשמע לי סבבה, דינמי זה בטח מהיר, לא?

     

    לפני הפגישה ניסיתי לחשוב מה אני אמורה להגיד לה. "תשמעי, אני מודעת לבעיות שלי, חסרה לי רק הכוונה קטנה...". לא, זה מתנשא מדי. ואני כנראה לא כזאת מוצלחת אם הגעתי אליה. בסוף החלטתי פשוט לשפוך. אם היא טובה, היא כבר תדע.

     

    לצורך הטור נקרא למטפלת שלי "איפה זה פוגש אותך". בשיחת הטלפון היא נשמעה כמו פסיכולוגית: רהוטה, שקולה, בוררת מילים... בקיצור חופרת. היא ציינה שהיא לוקחת לעצמה שתיים-שלוש פגישות כדי לבדוק אם זה מתאים.

     

    - "לא ידעתי שגם פה אני באודישן".

    - "לא, את לא... פשוט זה לא תמיד...".

    "צחקתי", הרגעתי אותה. טוב, אז כנראה שטיפול זה לא המקום להומור.

     

    כשנכנסתי לקליניקה הבטחתי לעצמי שאני משאירה את כל הציניות והסקפטיות בצד למשך 50 דקות (למה בעצם פסיכולוגים לא מעגלים לשעה?) ומתמסרת לטיפול כדי שהוא באמת יצליח.

     

    הקליניקה, אגב, ממוקמת בדירת מרתף בצפון תל אביב, מה שאומר שיש אור אבל לפרקים. כשהוא מגיע זה דווקא נחמד, נותן תחושה של חיים.

     

    "נמשיך בשבוע הבא"

    חדר הטיפול שונה מכל מה שדמיינתי. מדובר בריבוע קטן שמכיל שתי כורסאות עוד יותר קטנות וביניהן שולחן קפה. על השולחן מונחת חבילת קלינקס, ומאחור, על כוננית ספרי "פרויד ונקרופיליה", היה מונח שעון קטן. זהו??? איפה הספה המפנקת, קצת תמונות, פינת קפה? את אמורה להוציא אותי מהדיכאון, לא?!

     

    "איפה זה פוגש אותך" היתה יכולה להיות אמא שלי, רק פחות ברורה ממנה, כי היא התעקשה ללחוש כל השיחה. היא פתחה והסבירה שהיא מטפלת בשיטה הדינמית, "שזה אומר מתודת טיפול שמתמקדת ברגשות עם זיקה לפרויד" (ובמילים אחרות: שבי בנוח, ייקח לנו הרבה זמן).

     

    "אז מה מפריע לך?", היא שאלה.

     

    "הלחישות שלך", עניתי. "אני מוציאה פה כסף, תתעוררי!". מובן שאמרתי את זה רק בלב.

     

    "אני מרגישה שאני לא ממש יודעת מי אני, זאת אומרת אני כן, אבל אני לא סומכת על עצמי", פתחתי. "מה שאני מנסה להגיד זה שכשאני צריכה לקבל החלטה חשובה, אני נכנסת למרתון מטורף של התייעצויות, מה שעוד יותר מקשה עלי ומכניס אותי לתסכולים ולחצים". שיהיה לנו בהצלחה.

     

    היא ביקשה דוגמאות, אז סיפרתי לה על הפעם ההיא שהייתי צריכה לבחור מונולוג לתחרות בבית ספר למשחק. התייעצתי עם כל המורים וגם עם המנקה והשומר. רובם לא הסכימו שכדאי ללכת על מונולוג של זונה מפוחדת. בסוף הלכתי על הזונה וגם קיבלתי את המלגה.

     

    אבל היו גם החלטות פחות מוצלחות, כמו ההחלטה להקשיב לחברות שלי ולשחק משחקים כדי לתפוס בחור. אי אפשר באמת לזכות במישהו כשאת הופכת אותו לאויב שלך. וכמובן גם החלטות כמו להזמין הפוך או קולה, ללבוש ג'ינס או שמלה והאם לסמס לו "ביי" או "נדבר".

     

    ואז, בלי התראה מוקדמת, "איפה זה פוגש אותך" עצרה אותי, חייכה ואמרה: "אני מצטערת לקטוע אותך באמצע המשפט אבל נגמר לנו הזמן". באותו הרגע קלטתי שאני אשכרה משלמת לה.

     

    "אבל אני מתחילה להבין משהו מעניין לגבייך", היא הוסיפה. שאלתי "מה?", והיא ענתה, בעודה סוגרת את הדלת אחריי: "נמשיך בשבוע הבא".

     

    בדרך הביתה ניסיתי להיזכר מה היה בפגישה כדי להבין מה היא התחילה להבין. לא הצלחתי. אני אצטרך לשלם לה גם על הפעם הבאה.

     

    • בגיליון פברואר של מגזין "מנטה": "העניינים משתפרים" - אודליה מדווחת מהפגישה השנייה אצל הפסיכולוגית.

     

    אודליה יקיר, היא סטנדאפיסטית, שחקנית תיאטרון וקולנוע, ובימים שעוד עשתה כושר היתה גם כתבת הכושר ב"מנטה". במופע היחיד "אודליה והעיר הגדולה" היא צוחקת על החיים מנקודת המבט של רווקה תל אביבית בשנות ה-30 לחייה. בימים אלה היא מופיעה בתוכניות הטלוויזיה "צחוק מעבודה" ו"הכיתה הטיפולית", ובקרוב בתוכניות נוספות.




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: תומי הרפז
    "כולם חושבים שהם דפוקים". אודליה יקיר
    צילום: תומי הרפז
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים