נחוש בהגנה
הבחירה של אובאמה בצ'אק הייגל לשר ההגנה מראה כי הנשיא נחוש לנהל את המדיניות האמריקאית בדרכו שלו המעודדת מהלכים דיפלומטים וניסיונות פיוס ונמנעת ממעורבות צבאית
כרטיס הביקור של שר ההגנה הנבחר הוא מגוון: האיש שהיה לוחם בווייטנאם חזר משם מתוך מגמה מוצהרת לנסות ולהשפיע על הפיכת העולם לנטול מלחמות. בשדה הקרב, לאחר שהציל מתוך רכב בוער את אחיו הצעיר, ששירת עמו באותה יחידה, הוא נשבע כי לעולם לא יתמוך במלחמות לא צודקות.
כמו ג'ון קרי, שגם הוא לחם בווייטנאם וחזר מוכה, מזועזע ומעוטר והפך למפגין נגד המלחמה כך גם צ'אק הייגל: שניהם יכנסו לקבינט החדש של אובאמה וינסו לשנות לחלוטין את פניה של אמריקה, שבשנות ג'ורג' בוש ידעה שתי מלחמות קשות שהביאו למותם של אלפי חיילים אמריקאים ולהרס רבבות משפחות, שקיבלו לזרועותיהם את יקיריהם פצועים פיזית או נפשית.
בתחילת השבוע, שעות אחדות לאחר שחזר מחופשתו המקוטעת בהוואי, התייצב הנשיא אובאמה לצידו של הייגל והודיע כי הוא האיש שלו. הנשיא דיבר בשבחו של הייגל, העלה על נס את גבורתו בשדה הקרב ואת הצלחתו בעולם העסקים. הוא שיבח את כהונתו כסנאטור רפובליקאי ממדינת נברסקה, אבל עוד יותר מעניין מהמילים שאמר הנשיא הייתה שפת הגוף שלו: היא ביטאה נחישות מתריסה, כאילו הוא אמר לעולם ובעיקר לקונגרס, אל תתעסקו איתי הפעם! את הייגל אני רוצה לצידי ואלחם עליו מול כל המבקרים, מול כל הבוחשים, מול כל בעלי האינטרסים.
עוד לפני הטקס החגיגי געשה וושינגטון הפוליטית. כנגד ההצעה למנות את הייגל התייצבה חזית די מוכרת המורכבת מאירגונים יהודים ורפובליקאים שמרנים, רובם חברים של נתניהו, או לפחות ידידים. מאחורי הקלעים של החזית נגד הייגל בחשו הידידים הישראלים, בדיוק אלה שבחשו בבחירות בארצות הברית כאשר העמידו לעצמם למטרה לסלק את אובאמה מהבית הלבן ולהמליך במקומו את מיט רומני.
בסיפור הזה, כמו בכל סיפור פוליטי מרובה תככים, ישנם הדברים שנאמרים וישנם הדברים שצריך לחפש כדי לקבל את התמונה המלאה. השמרנים של המפלגה הרפובליקאית טוענים כי הייגל הוא מינוי כושל בעיקר מפני שהם מזהים אותו כביקורתי כלפי ישראל, מי שאיננו מבין את חשיבות הברית בין וושינגטון וירושלים, מתנהג ברכות לאיראן. מה שהם לא אומרים הוא שמעולם לא סלחו לו על המתקפה החזיתית שהנהיג מבית על הנשיא בוש כאשר ביקר בפומבי את המלחמה בעיראק. הקולגה שלהם במפלגה הרפובליקאית, סנאטור מכובד מנברסקה, עשה מה שהרפובליקאים אוהבים להגיד שהם לא עושים: לא תוקפים קולגה. למעשה, הם מעולם לא סלחו לו על המתקפה הזאת שהייתה רעשנית, עסיסית ומאוד אפקטיבית בעיצוב דעת הקהל באמריקה נגד המלחמה, בשלביה הראשונים, דבר ששיחק לידי הדמוקרטים. הייגל נתן נשק לאויב, כלומר לדמוקרטים, ומאחורי גבו קראו לו הבוגד.
ליהודים יש חשבון אחר איתו. גם הם טוענים כי הוא לא מספיק תומך בישראל ומדיניותו רכה ורופסת מול איראן המתגרענת, אבל מעבר לכך יש חשבון אישי ארוך: בשנת 2006, אמר הייגל, בראיון לאהרון מילר, כי "הלובי היהודי השפעתו מאיימת והם לא עושים טוב לא לעצמם ולא למדינת ישראל". "הלובי היהודי" זה כינוי שלא אוהבים לשמוע באיפא"ק. השם המקובל עליהם הוא "הלובי למען ישראל", כלומר לא דווקא יהודים אלא קואליציה מגוונת של מי שתומך בישראל. עצם השימוש של הייגל בביטוי "לובי יהודי" מעורר מבחינתם קונוטציות לא נעימות, כאילו מדובר בקשר יהודי שמחלחל למסדרונות השלטון בארצות הברית במטרה להשפיע ולקדם אינטרסים מבפנים. הייגל לא דיבר רק על השפעה, אלא על כך שהם מהלכים אימים על המחוקקים. זה סימן אותו כאויב בעיניהם.
להייגל יש דעות בנושא מדיניות החוץ של אמריקה. הוא חושב שהיא צריכה לנהל משא ומתן ישיר עם איראן. הוא סירב לחתום על סנקציות חד-צדדיות, שארצות הברית ביקשה להטיל על איראן ותמך רק בסנקציות של האו"ם כי ראה אותן כאפקטיביות יותר. הוא סבור שיש לדבר עם חמאס (אם האירגון יכיר בקיומה של מדינת ישראל), ומעל הכל הוא מטיף כבר זמן רב לקיצוץ בתקציב הביטחון של ארצות הברית, שהוכפל בשנות המלחמה בעיראק ואפגניסטאן. אם הייגל היה ישראלי, היו מכנים אותו "סמולני".
כמו שאנשים בשמאל בישראל רוצים לקחת תקציבים שנועדו להגן על התנחלויות ולהזרים אותם למערכות החינוך והרווחה, כך הייגל מעדיף צבא קטן, קומפקטי, שאיננו מפקד על העולם, רק מגן על ארצות הברית והמאפשר להפנות תקציבים לבניית תשתיות בתוך ארצות הברית. הוא נגד מלחמות, נגד התפשטות הצבא האמריקאי בכל העולם, נגד תפישת העולם של ג'ורג' בוש הבן, שרצה להיות השריף של העולם ולהשליט דמוקרטיות ברחבי תבל בכח הנשק.
הייגל רוצה לקדם כל מה שבוש ניסה לקדם רק בצורה הפוכה. המודל שלו הוא זה האירופאי, לפיו לא בונים צבא מפלצתי כדי לנהל את העולם אלא כדי להגן על היבשת. בנקודה זו מצטלבות דרכיהם של אובאמה והייגל לצומת המשמעותית ביותר: זה בדיוק מה שאובאמה רוצה, לקצץ באופן דרמטי בתקציב הביטחון של ארצות הברית כדי שיוכל להזרים כספים לקידום רווחתם של תושבי אמריקה הזקוקים לעזרה. מבחינתו של אובאמה, הרואה בהייגל גם חבר קרוב, זאת הנקודה המשמעותית: הייגל, שרכש ניסיון עסקי רב שנים כאשר רכש בפרוטות חברת טלפונים סלולרים והפך אותה למספר 2 בארצות הברית, מכיר היטב את כרישי עולם העסקים ויודע לנהל דיאלוג עם בעלי חברות. לא במקרה הוא הפך למולטימיליונר ממכירת טלפונים ניידים. הייגל יהיה המוציא לפועל של קיצוץ תקציב הביטחון של ארצות הברית. בנושאים האחרים, אלה המטרידים את ישראל ואת האירגונים היהודים השמרניים, אובאמה יהיה המחליט. בקדנציה השנייה שלו, אובאמה יהיה המחליט בנושאי מדיניות החוץ, באופן בלעדי, כפי שעשה בקדנציה הראשונה. אבל מעצם בחירתו בהייגל ובג'ון קרי לתפקידי המפתח בקבינט שלו, ברור לגמרי הכיוון אליו הוא מוליך: פחות מעורבויות צבאיות ברחבי העולם, יותר מהלכים דיפלומטיים וניסיונות פיוס. אובאמה, שקיבל את פרס נובל לשלום בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, ינסה בשניה להצדיק את כל התקוות שתלו בו. הוא יסכים למעורבות צבאית רק אם לא תהיה ברירה, כפי שעשה בלוב: מעורבות מינימלית, נקודתית, ולא מלחמה ארוכה ששואבת את כספה של האומה ואת דם בניה ובנותיה.
אם בהנהגה הישראלית קיוו שבסוף המסלול הדיפלומטי מול איראן, במקרה ופיתוח היכולת הגרעינית לא יעצר, תצא ארצות הברית לתקוף, התקווה הזו הולכת ומתרחקת מאפשרות התגשמותה. גם אם ישראל עצמה תרצה לתקוף לבד, לא ימחאו לה כפיים, לא בבית הלבן ולא בפנטגון. ודאי שלא במחלקת המדינה. זה הולך להיות סיפור מסוג אחר לגמרי ולא במפתיע: אובאמה נבחר לנשיא כשהציג לבוחרים אג'נדה ליברלית המסירה מעל ארצות הברית את התווית של השריף של העולם. הוא נבחר פעמיים כדי לבצע את התוכניות שלו. בקדנציה הראשונה הוא התמודד עם השאריות של בוש בעיראק ובאפגניסטאן. לאחר שתושלם הסגת הכוחות הצבאיים מאפגניסטאן לא יפתח אובאמה במלחמה חדשה.
היהודים השמרנים וכמה ישראלים ממהרים להדביק להייגל תוויות של מי ששונא את ישראל וכמי שתומך במדיניות פייסנית מידי מול איראן. אבל בתחילת השבוע ניצב נשיא נחוש והבהיר כי אלה הם הפנים של אמריקה החדשה. אחרי שהייגל יעבור את משוכת הקונגרס, ולפי כל הסימנים הוא יעבור, יחל בין ירושלים לוושינגטון שיח מסוג אחר.
