שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    סיכום "אופוריה": זה נוער זה?

    על אף שהסדרה "אופוריה" מושקעת וחכמה מאד, ונוגעת גם בסוגיות לא מטופלות שנוגעות לנוער של היום, היא כשלה בסעיף האמינות. הפער בין העלילה, הטקסטים והעולם ההיי-טקי של הגיבורים היה גדול מדי ולא שידר לנו מציאות. סיכום

    בניגוד לציפיות של יוצריה, "אופוריה" לא הפכה לסדרת באזז. התנאים המוקדמים היו שם בשפע בלתי מצוי: סדרה שעוסקת בהתמכרות לסמים ולעולם הטכנולוגי, שגיבוריה הם אנשים צעירים שוויתרו על העולם ועל עצמיותם לטובת שקיעה מתוקה-מרירה בערפילים כימיים, סדרה שיכולה להבהיל בורגנים, הורים ולפלפים צעירים גם יחד: סדרה שהכאב העצום של גיבוריה, כאב שאין לו פשר ואי אפשר למצות אותו בתיאור "שריטה", גם מצטלם נורא יפה ומבויים לעילא. והנה מגיע הפרק האחרון, ובצער צריך לקבוע, ש"אופוריה" עברה לידינו ולא הותירה משקעים.

     

    למה זה קרה? הרי גם רון לשם, שאחראי ל "אם יש גן עדן", וגם דפנה לוין הבמאית ודאי יודעים לכוון גבוה ואפקטיבי. הקאסט היה מדהים: תמהיל של שחקנים לא מוכרים, אפילו טירון מושלם אחד (אוריאל גטה בתפקיד תומריקו, סוחר הסמים הפעוט עם הכיפה) ורוני דלומי (בבגדים תחתונים) - וגם אלה לא סייעו לקבע בתודעה את הכאב, החיפוש הנואש אחרי הסם הטרנדי הבא, הניכור, הסודות, הבדידות, השקרים והחומרים הדרמטיים רוווי הדם והדמעות שהסדרה הביאה למסך בנדיבות בלתי מצויה.

     

    חברי אופוריה. הנוער מבולבל וגם אנחנו (צילום: אוהד רומנו) (צילום: אוהד רומנו)
    חברי אופוריה. הנוער מבולבל וגם אנחנו(צילום: אוהד רומנו)

     

    מפרק לפרק התברר שכמה הנחות יסוד של היוצרים פשוט לא עובדות. הצרה היא שההנחות היו חזקות די הצורך להתלבש על כל הסדרה, וככל שהתרבו הפרקים התברר שהן לא נכונות, מטרידות ואפילו מונחות כאבני ריחיים על צווארה של היצירה.

     

    פצעי בגרות

    הבעיה המרכזית לטעמי היתה הפער העצום והמתמשך בין העיצוב האסתטי והאמינות הטקסטואלית. מבחינה עיצובית, אפשר היה להאמין לעולם הכמו-מטריקס, כמו-מועדון-קרב שיצרה דפנה לוין, בו הגיבורים מתניידים בין כיעור דרום תל אביבי תעשייתי בצבעי חול ולכלוך לבין עולם אינטימי ופרטי בגווני כחול-ירוק מדכאים, קרים ומנוכרים אפילו לעצמם.

     

    המצלמות בהנחיית לוין לא החמיאו לשחקנים אלא להיפך: אלה נדרשו לסוג של חשיפה פיזית אכזרית שהתאימה לצייטגייסט אותו ביקשה הסידרה להבליט כמו גם לחיים הסחופים שהשחקנים גילמו, ואפילו בהצטיינות ( במיוחד דלומי, עמית ארז הנהדרת ואריאל גטה כבר אמרנו).

     

    הבעיה החלה כשהשחקנים פתחו את הפה.

     

    רון לשם נודע כמי שעורך תחקירים מאד מאד מדוקדקים, ארוכים וסיסטמטיים של נושאי כתיבתו, ועל כך אפשר רק לברך על רקע החפיפניקיות האיומה והרווחת כל כך בסדרות דרמה ישראליות, שבזות לעולם העובדות בעודן מזייפות ריאליזם. בתחקיר הוא גילה שפה של אנשים בני עשרה ועשרים וקצת, והוא התאהב בה עד כדי כך שגיבוריו נאלצים לירות צרורות-צרורות של סלנג פרטי למצלמה, ומוצאים את עצמם מדקלמים טקסטים ארוכים מדי:

     

    ככל שהמונולוגים מתארכים (במיוחד אצל תומריקו), ככל שהלשון יותר הרמטית ופחות מתכתבת עם עברית של יום יום, כך הדמויות נסוגות מעיצבן ואפיונן הפלסטי, הדימני והתלת ממדי, והופכות לבובות קרטון, לכלי הכרחי ללשון העשירה והייחודית של הדרמה. הפתרון המיטבי הפוך לגמרי: הלשון הרי היתה צריכה לשמש כלי לאפיון הדמויות.

     

    זה הנוער שלנו? לא בטוח. "אופוריה" ()
    זה הנוער שלנו? לא בטוח. "אופוריה"

     

    ואף אחד לא מדבר, כולם יורים טקסטים. הטובים שבשחקנים לא יכולים להתגבר על הוראות בימוי שדורשות מהם לא לעפעף ולא לגמגם, לא להתלבט לפני עוד מטח מילולי ולעולם לא להשתמש בפאוזות, לא לנשימה וגם לא להעצמת אפקט. אני לא יודעת מי בדיוק אחראי לחזרות הדיאלוג עם השחקנים ב"אופוריה", אבל הייתי שמחה לספר לו על חשיבותה של שתיקה מתודית, במיוחד אצל שחקנים שאמורים לגלם דור עילג, לאקוני, חד-הברתי כל כך.

     

    ואחרי שירו, השחקנים התבקשו גם להימנע מגילוי של רגש בהבעות הפנים. אמת, רוב סדרות הדרמה ששודרו אצלנו עד כה הצטיינו במשחק מוגזם, בתיאטרליות מופרזת של שחקנים, המונעים מחוסר ביטחון בעצם נוכחותם על המסך. ככה זה בשוק טלוויזיוני קטן, שאפילו הטובים ביותר בו לא מקבלים מספיק זמן מסך כדי להשתכנע שהם הטובים ביותר, והמצויינים ממש מופיעים בכל מה שזז על המסך.

     

    אבל בין זה לבין הבעת מסכת המוות שחלק מן השחקנים עטו על עצמם כל הזמן, ובין ההימנעות מכל מחווה פיזית שתוסיף משהו למטחי הטקסט, הלכה והתפתחה לאורך הסדרה תחושה מאוד לא נוחה של אי אמון. וזה בדיוק מה שאסור היה שיקרה.

     

    איפה המבוגר האחראי?

    לשם ביקש להציב בפני צופיו המבוגרים את עולמם המסוייט של חלק מן הצעירים המאכלסים את הפחדים, התיעוב והכעס של דור ההורים כלפי מי שלא מצייתים לחוקי המשחק, ועל הדרך גם הורסים את עצמם ואת הזולת. כל עוד הצעירים הללו נראים ומדברים כמו הבן של השכן ואפשר להיאחז בדמויות לצורך יצירת אמפתיה, שהיא כשלעצמה הכרחית לשם המשך הצפיה – אפשר היה להמשיך לצפות, מרותקים ומבוהלים. אבל כשכולם יורים טקסטים, הניכור שהם אמורים לייצג הופך לניכור בינם לבין הצופה: אף אחד לא באמת מדבר ככה, הוא אומר לעצמו בסוג של אנחת רווחה, ובטח גם אין נוער כזה.

     

    מתוך "אופוריה". לא משכנעים (צילום: אוהד רומנו) (צילום: אוהד רומנו)
    מתוך "אופוריה". לא משכנעים(צילום: אוהד רומנו)

     

    ובכן, יש נוער כזה מחוץ למסך, ולשם ביקש להביא אותו אל הסלון הבורגני הנינוח כדי ליצור כתב אישום כלפי דור הורים שפשוט נעדר מן התמונה: אבל ההיעדרות של הללו מן הדרמה גם היא לא אמינה, מפני שהיא גורפת כל כך. איש מגיבוריה וקורבנותיה אינו יכול לדבר עם מבוגר אחראי או להיעזר בבן משפחה.

     

    צופים בוגרים מוכי חרדה הורית יכלו, אחרי שהבינו את האמצעי האמנותי של העדר המבוגרים, לומר לעצמם שאין דבר כזה. לא אמין, לא מציאותי: למרבה הצער הם צודקים, כי מינימום של נוכחות בוגרת, ולו נוכחות של כספומטים ונותני שירותים, בכל זאת קיימת גם בעולמות של חובבי הסמים. ההעדר הגורף של המבוגרים לא הופך את עולם הנעורים למסוייט יותר, כפי שאני מניחה שהיוצרים קיוו שנבין: הוא פשוט גורע מן האמינות.

     

    וכל כך חבל, מפני ש"אופוריה" היתה סדרה מושקעת מאד וחכמה מאד. היא זיהתה יפה את הקשר בין מהפכת הטכנולוגיה הבידורית והחברתית למהפכת הסמים הטרנדיים בהתאמה אישית, וגם את העובדה שהתמכרויות אינן ענין סוציו-אקונומי מובהק, אלא פרי של עולם שטוף ריגושים עצומים ומיידיים וחסרי תיווך, שחודרים לילדים מתחת לעור ונשארים שם ויוצרים תובענות לעוד ועוד, או למחיקה עצמית: כל זה נאה, וכל זה ודאי ראוי לסדרת דרמה נוקבת ובועטת ומפוכחת, אבל מה שעשו היוצרים ב"אופוריה" מסתכם, למרבה הצער, בגול עצמי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים