שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שיר טוב, מורה לחיים: המורים שהפכו לשירה

    מערכת החינוך יכולה להיות מקום מתסכל ולא מתגמל, עד שבין המסדרונות והשולחנות עומד מורה אחד שרואה אותך. לפעמים המורה הזה או התלמיד האהוב שלו, הופכים למשוררים

    אצלי היתה זו חביבה מייזלס, מורה שאצלה למדתי בכיתה ב'. היא לא כיוונה אותי לספרות או הצמיחה בתוכי את התשוקה לשפה, אבל היא היוותה מנוע של חום וחיבה, ושל תמיכה ואקלים נכון להתבגרות ולגילוי. אחד הזיכרונות העזים ממנה היה המנהג להזמין את התלמידים לעשות שבת בביתה. היתה זו הפעם הראשונה שבה חוויתי עצמאות. היא לקחה את היד שלנו, ועשתה עמנו את הצעד הראשון החוצה, אל עבר החלטות אישיות, התמודדות עם מרחק וגעגוע, ובעיקר - אל עבר עצמי נפרד.

     

     

    מערכת החינוך היא מקום מתסכל ולא מתגמל, כל כך הרבה מאמץ דרוש בכדי לנווט בין המסדרונות, בין עשרות הילדים והנערים שכל אחד מהם הוא עולם מלא סערות וצמיחה - ולמצוא את הדרך להגיע אל ילד אחד ולשלוף ממנו את היכולת האישית, את הכישרון הייחודי, את אותו נתיב שאם ילך בו יוכל למצוא בעצמו כוחות שלא ידע. כוחות שאחר כך הופכים לממלכות שלמות של משמעות ויצירה, ממלכות כמו הספרות.

     

    מפגש מלא חסר בין קירות בית הספר. השירה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    מפגש מלא חסר בין קירות בית הספר. השירה(צילום: shutterstock)

     

    כמה חסד יש כשמפגש כזה מתרחש, כאשר מישהו מזהה בך את השפה הפנימית, את הכמיהה להכרה, ומעניק לך את כל אלו. זה הופך לתחנה משמעותית בעיצוב האישיות, תחנה בזיכרון שהאדם יורד בה מדי פעם, ושב ומשחזר את המפגש. כשהתלמידים בוגרים, הם לפעמים אחרי שנים מחזירים את חובם הישן. כמה מהם נעשים לכותבים, חלקם למשוררים, וכך הם מחיים מחדש את הדיאלוג ההוא בשורות. לעתים, המורים עצמם הם המשוררים ומבטם הכותב מופנה גם אל הילד.

     

    המשורר הפולני זביגנייב הרברט כתב את "המורה לטבע" (תרגום: דוד וינפלד, מתוך "זביגנייב הרברט: השירים", הוצאת כרמל), שיר שמצליח להפוך להרבה יותר משיר זיכרון וגעגוע: הרברט מכיל בשיריו תנועה תמידית מהאירוע האישי אל התובנה האוניברסלית. הוא הקול המובהק ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20, על ההרס והחורבן, תבוסת הקידמה ושרירותיות המוות, ומול אלה - הנחמה שיש באסתטיקה, באמנות ובזיכרון האישי.

     

    חינוך הוא דבר טבעי

    בשיר זה מצליח הרברט להפוך מפגש עם אדם למפגש עם צד שלם בקיום: המפגש עם הטבע. השיר נפתח בערעור על היכולת לזכור: "איני יכול להיזכר בפניו", אבל אז, כשכבר יש מגע עם הרגע ההוא, הזיכרון שוטף ואינו נעצר, "הוא עמד גבוה מעלי/ רגליו ארוכות ופשוקות/ ראיתי/ את שרשרת הזהב הקטנה/ המקטורן האפור/ והצוואר הדק/ שאליו חוברה/ עניבה מתה/ הוא הראשון שהראה לנו/ רגל של פגר צפרדע/ שאם מחט נוגעת בה/ היא מתכווצת בעווית אלימה/ הוא הכניס אותנו / דרך מיקרוסקופ מוזהב/ בסוד חיי האישות/ של סב-סבנו/ דג הסנדל/ הוא הביא/ גרעין שחור/ ואמר: קרני שיפון".

     

    זיכרונו של הילד בשיר הולך ונפתח. כעת הוא זוכר לא רק את הכרוניקה של הכיתה ואת תכני הלימוד, אלא כיצד השיעור הפך למקום של צמיחת האישיות, וליתר דיוק, של היכולת להצמיח משהו בעולם, יכולת המכניסה אדם לתוך מצוות האחראיות והדאגה: "בעידודו/ הייתי לאב/ בגיל עשר/ שאחרי צפייה דרוכה/ צץ מערמון שהושרה במים/ נבט צהוב/ והכל סביב/ פצח בשיר".

     

    בשורות הבאות השיר נבצע לשניים והופך את יקום הכיתה והשיעורים לקינה, "בשנה השנייה למלחמה/ הרגו את המורה לטבע/ הפרחחים מההיסטוריה". הרברט מגייס פה את המילון החינוכי - אותם פרחחים - לקונטקסט ההיסטורי. שהרי נכון לחשוב על אותם פראים כעל מצביאים, מנהיגים צמאי דם, מפקדים קהי חושים כעל פרחחים מהתיכון, אותם תלמידים שלעתים כל כוחם מופנה אל ההצקה וההפרעה. לא, אינני מדבר על אלו שקשה להם להתרכז והם זקוקים לעידוד, אלא על אלו הטובעים בנפש אלימה ורדודה, ומפנים אותה החוצה.

     

    מרגע תיאור מות המורה, הרברט מאחד אותו עם תכני ההוראה שלו, הטבע: "אם עלה השמימה/ אולי הוא מהלך עכשיו/ על קרני אור/ גרובות גרביים אפורים/ עם רשת ענקית/ וארגז ירוק/ שמדנדן מאחור בעליזות/ אבל אם לא עלה השמימה". כאן מצליח הרברט במה שכל כך קשה לשירה - לשהות ברגשנות, באותו רגע שבו אתה מתמסר לתחושת רחמים על מה שאבד או לא הושג, רגע שקשה לתווך מבלי להפוך לצפוי ופשטני. בשיר הזה בעזרת רגע פשוט, אצילי ויום-יומי, מצליח המשורר-התלמיד להשתמש בהומור, תרופת הפלא לעודף רגשי:

     

    "כאשר אני פוגש אותו בשביל יער/ חרק שמטפס בכבדות/ על תלולית חול/ אני ניגש/ רוקע ברגליי/ ואומר:/ - בוקר טוב אדוני המורה/ תרשה לי לעזור לך/ אני מעביר אותו בזהירות/ ומביט אחריו ארוכות/ עד שהוא נעלם/ בחדר המורים האפל/ שבקצה מסדרון העלים". מה שעושה את סיום השיר לחזק הוא המחשבה הגלומה בו: הרברט מספר שבכל פעם שהוא פוגש מופע של חיים בטבע, הוא נזכר במורה המת. הניגוד הזה, החזק כשלעצמו, מתגבר משום שהמפגש עם הטבע הוא כה תדיר אצל כולנו.

     

    בין קירות האהבה

    גם למוסדות חינוכיים יש מקום בשירה - משום שאלו עשויים להיות מקומות של נתינה והכלה, של מורים ותלמידים: יקום של מפגש והתבגרות. מקום כזה הוא "בית חינוך עיוורים" בירושלים שעליו כתבו שני משוררים מצלולי הנפש והכנים ביותר בעברית - זלדה וארז ביטון. הם כתבו מזוויות שונות: זלדה כמורה המבקרת במקום, ואילו ביטון כתלמיד. זלדה עבדה בעצמה כמורה. גם סיפור היכרותה עם "בית חינוך עיוורים" התחיל דרך טבע המורה שבה, בעקבות דאגתה לאחר, ופעמים רבות לזה שיש בו ממד של חוסר ישע: עוד עדות לרוחב הלב וכמיהת הנתינה שלה. בסמינר שבו למדה היו שתי תלמידות עיוורות והיא ביקשה לעזור להן ולראות היכן וכיצד הן חיות.

     

    ארז ביטון. "בכל איש עיוור/ נטוע סוס דוהר"   (צילום: רחל ביטון ) (צילום: רחל ביטון )
    ארז ביטון. "בכל איש עיוור/ נטוע סוס דוהר" (צילום: רחל ביטון )

     

    המפגש עם "בית חינוך עיוורים" הוליד את השיר "בבית חינוך עיוורים הישן" שבו כתבה: "(...) נפשי פקוחת העיניים/ לוכדת צורות צוהלות/ מחלקת עם זו שיושבת על המיטה/ שווה בשווה את צחוקה/ נפשי שבאה כציפור מעופפת/ מארץ הפרי שהיא לא טעמה/ והיא - עולמי החדש/ המאושר מבטן ומלידה/ באתי לקחתה אל ביתן בלב גן עזוב/ לקלוע זרים בחתונה חלומית". זלדה מוסרת לנו בשורות הללו את חווית המורה אשר מבקש להקים סביב התלמיד מקום מוגן ובטוח - מרחב שבו ניתן להאיר את הכוחות הפנימיים אצל הילד, שלפעמים מתקשה, בגלל סיבות שונות, למצוא אותם בעצמו.

     

    זלדה גם מצליחה לראות את קולו של הילד מולה, קול שהוא תמיד חד-פעמי מילד שהוא עולם ומלואו, "בין דשדושי הרגליים/ מפלס לו דרך -/ קולה/ בחיוך של קטיפה מן העמקים הברוכים/ ברווחים -/ בין הקריאות של הנפגשים בחושך - נצחק". זלדה יוצרת בשיר ובמפגש עצמו את המרחב האינטימי, הקרוב, בינה לבין הילדה, מקום שמאפשר הבנה אמיתית של האחר, הכרה בקשיים שלו, הכרה שזלדה מתארת בדרכה המיסטית והקונקרטית כאחת: "(...) בפעם הראשונה אני חושבת/ על המהמורות בחושך/ על עלטה שאין בה צוהר/ בפעם הראשונה אני חושבת/ על לילה שכוכבים ומזלות בו שמועה/ בפעם הראשונה אני חושבת/ על אפל שאין בו הבדל/ בין שושנים אדומות/ צהובות ולבנות".

     

    אותה הבנה של האחר, של הילד, היכולת לראות ולחשוב - כפי שזלדה כותבת באופן בו הילד חושב, מאפשר את הפעלת האמון של הילד. וכשיש אמון, אפשר גם לדעת בו-זמנית, שההבנה היא מוגבלת כי הילד הוא עולם בפני עצמו, אך מה שמתחולל בו הוא תמיד מלא חיים: "מתי אבין שהחושך שלה/ מלא סימנים/ שאיני יודעת דבר על נסיעות נפשה/ למרהיב/ לעמוק/ למאיר/ לבלתי אפשרי".

     

    את המבט מן העבר השני של התמונה שמעמידה זלדה, מוסר לנו המשורר ארז ביטון, שהיה תלמיד בבית חינוך עיוורים בירושלים. ביטון כותב את המורכבות שבמקום כזה, את הקושי, ומתוך הקושי את המפגש עם החופש והאנרגיה הפנימית. כך הוא פותח מחזור בשם "מבוא לאיש עיוור" מחזור שירים מגובש וחזק, שכל מי שנכח באולם בפסטיבל "שער" האחרון בחיפה לא יכל שלא ללכת שבי אחרי הקריאה הנפלא של ביטון. המחזור נפתח בשיר "סוסים חבושי עיניים":

     

    "בכל איש עיוור/ נטוע סוס דוהר/ המבקש לשעוט/ למרחקים". בשיר השלישי במחזור, שכותרתו "בבית חינוך עיוורים הילד יושב בפינות", משרטט המשורר את התלמיד, את הילד ארז ביטון ההולך ומאבד את ראייתו, והכאב הגלוי נהפך אצל ביטון לאפשרות של אהבה, יופי ואסתטיקה. קו זה עובר לאורך יצירתו כולה: השימוש בשירה כדי להמיר את העלבון, הקושי והכאב - לניצחון של השפה והמחר. ביטון כותב "בבית חינוך עיוורים/ היה הילד נוטף -

    האף/ מפסל בלבו אהבה גדולה/ בבית חינוך עיוורים/ היה הילד נוטף - האף/ משרטט בנפשו עתידות גדולות/ בבית חינוך עיוורים היה הילד/ יושב בפינות/ אוסף בשארית ראייתו/ קרניים אחרונות של אור/ לעשות מהן שמשות/ לעתיד לבוא/ בבית חינוך עיוורים / היה הילד נוטף - האף צובר/ הדים של קול/ לעשות הם סימפוניות אהבה".

     

    באחד הראיונות אמר ביטון, "בבית החינוך החלטתי שלא אהיה מסכן כל חיי ואלמד עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה" (ראיון לשרון יונתן, עיתון רמת השרון). את אותו רגע של החלטה מפסל ביטון בשיר שמדבר על ההכרה בקושי, במה שהולך ואוזל, ובפיצול שעומד בקצה אובדן הראייה: שביל אחד ובו הכניעה והתבוסה, ושביל אחר ובו ההתרוממות אל עבר העתיד - עתיד לא פשוט, אבל כזה שביטון רואה בו סימפוניות של אהבה.

     

    החזרה בתוך השיר על שם המוסד "בית חינוך עיוורים" עושה אותו למרחב שבתוכו אפשרית אותה המרה של האור שאוזל, לעתיד שנולד. הכוח הוא כוחו הפנימי המעורר השתאות של הילד - אך המרחב שבתוכו יכול הילד לשבת, גם אם בפינה וגם אם הוא "נוטף-אף", ואולי פגוע ומכונס בעצמו, הם קירות האהבה של בית החינוך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פסלו של המשורר זביגנייב הרברט. "הוא הכניס אותנו/ דרך מיקרוסקופ מוזהב/ בסוד חיי האישות"
    צילום: Paweł Cieśla Staszek_Szybki_Jest
    לאתר ההטבות
    מומלצים