היי לי אחות: ספרים על הסכין עם ניר רצ'קובסקי

מיוסף ואחיו ועד האחים קרמזוב, יש המון אחים בספרות. בתוך ההמון הזה יש צמד מעניין במיוחד, ונדיר יותר: אח ואחות. אח ואחות שאין עוד מלבדם, או שקרובים זה לזה כמעין זוג בתוך משפחה גדולה יותר. בצירוף הזה טעונה עוצמה מרתקת של דמיון וניגוד; של התבגרות שונה בתכלית תחת אותה קורת גג או ממש באותו חדר; של אהבה (או שנאה) בין-מינית שאינה אירוטית, או לפחות אסור לה להיות.

• אילן עמית בין ספרים להורים
• נעה ידלין על עלילות וכסף
• אייל דותן חוצה את הסף עם הדמויות
  

גם במרכז הרומן "בת, אהובה", שכתבתי וראה אור בימים אלה, עומדים אח ואחות. הסיפור נסוב על אהבה אובססיבית שחשה אם לבתה: מדאם דה סוויניה, אצילה פריזאית מתקופת לואי ה-14, שנסיעתה של בתה היפהפיה לפרובנס הולידה את אחת ההתכתבויות הנודעות בספרות הצרפתית. אולם בחרתי לספר את רובו של הסיפור דווקא מנקודת מבטו של הבן, האח, דמות שולית למדי במכתבים ההיסטוריים, שריתקה אותי בדיוק משום כך.

איך ייתכן שאותה אם העריצה עד סגידה את בתה - הקרה והמנוכרת - וחשה רק חיבה פושרת לבנה, שהיה דומה לה בהרבה וגם החזיר לה אהבה? מה חש אותו אח כלפי אחותו, כאשר הוא קורא את מכתבי האהבה שכתבה לה אמו במשך רבע מאה? תוך כדי כתיבה התחוור לי ביתר שאת כמה היחסים בין אח ואחות יכולים להיות מורכבים, ולהכיל מנעד עצום של רגשות עזים וסותרים. הנה עוד חמישה ספרים, מני רבים כמובן, שבמרכזם עומד הצמד הזה. ולפני כן, הבהרה - אין לי אחות: 

"נוטות החסד", מאת ג'ונתן ליטל

בין שאר "מעלותיו" - גיבור "נוטות החסד" נמצא בלב מנגנון ההשמדה הנאצי, ואת חופשתו מהצבא הוא מנצל כדי לרצוח את אמו ובעלה: קצין האס-אס מקס אואה מאוהב נואשות באחותו אונה, "האחת והיחידה". בילדותם ובנעוריהם היה ביניהם קשר מיני. כשאונה הבוגרת מסרבת להמשיך את הקשר הזה ונישאת לאיש, מקס אינו מוכן להשלים עם רוע הגזירה.

"נוטות החסד". גילוי העריות מזעזע יותר מהרצח

שארית שנותיו עוברות עליו בתשוקת-שווא לאחות האסורה, שעליה הוא מפצה במין חסר רגש עם גברים, כמו אומר, "אהבתי אישה. רק אחת, אבל יותר מכל דבר בעולם. אלא שדווקא היא היתה זו שנאסרה עלי. סביר ביותר שבחולמי להיות אישה, בחולמי לעצמי גוף של אישה, המשכתי לחפש אותה, רציתי להיות כמוה, רציתי להיות היא". לאורך הספר מקבל קשר העריות הזה ביטויים סוטים יותר ויותר, עד לשיאים מופרכים כמו סצנת המשגל על הגיליוטינה, או האוננות האינסופית של מקס בטירתה הנטושה של אחותו שהסובייטים הולכים וקרבים אליה - סצנות שלא ברור עוד אם הן מתרחשות באמת או רק בדמיונו.

"פראני וזואי", מאת ג'.ד.סלינג'ר

נעבור למשפחה הרבה יותר סימפתית" משפחת גלאס הניו-יורקית, שמשמשת רקע לכמה מהסיפורים והנובלות המשובחים ביותר של סלינג'ר. המשפחה הזו מונה שבעה אחים ואחיות, והקרבה ביניהם מושפעת מטבע הדברים מן הקרבה שבגיל: סימור ובאדי הבוגרים, התאומים וולט ווייקר, והצעירים שבחבורה - פראני וזואי. הסיפור "פראני" מספר על ההתמוטטות הנפשית של תלמידת הקולג' פראני, כשהיא נפגשת לצהריים עם החבר הנפוח והריקני שלה.

"פראני וזואי". קשר ללא חיבוק או מגע

הנובלה "זואי" שבאה מיד אחריה מספרת על ניסיונותיו של אחיה הגדול, זואי, לחלץ אותה מן ההתמוטטות הזו בבית המשפחה בניו יורק. במשך רוב הנובלה המופלאה והקלוסטרופובית הזו, פראני רובצת על הספה בסלון וזואי נואם באוזניה, מנסה לשעשע אותה, ומטיף לה עד לעייפה. היות ששניהם, כמו שאר האחים, הם צעירים גאונים ומבריקים, דבריו של זואי - והדברים שפראני מצליחה להשחיל לתוכם - מתנהלים בקצב של רכבת הרים, מסתחררים, מסתובבים ועולים לגבהים עוצרי נשימה.

אבל זואי כל הזמן נכשל. ככל שהוא מנסה להתחכם ולהכניס היגיון ותבונה בראשה של אחותו, הוא רק משקע אותה עמוק יותר בדיכאון. ברור שהאח והאחות האלה אוהבים זה את זה יותר מכל דבר אחר בעולם, ובכל זאת הם מצליחים להסב זה לזה רק כאב ותסכול. לבסוף מודה זואי בכשלונו, בתחושה מרה של החמצה, ויוצא מהסלון במלמול התנצלות שפראני אינה יכולה לשמוע אותה מבעד ליפחות הבכי שלה.

סדרת "הקוץ והמושלמת", מאת ג'ודי בלום

נרד קצת מהגבהים הספרותיים של סלינג'ר וליטל אל סופרת הילדים האמריקנית, ג'ודי בלום. בסדרת הספרים המצוינת שלה "הקוץ והמושלמת" מככבים ג'ייק שבכיתה א' ואחותו הגדולה אביגיל שכבר בכיתה ג'. "אני קוראת לו 'הקוץ' כי הוא ממש קוץ באתם-יודעים-איפה", מסבירה אביגיל, וג'ייק בתורו מסביר ש"אני קורא לה 'המושלמת' כי היא חושבת שהיא מושלמת ממש" - דעה שהוא כמובן לא לגמרי מסכים איתה. הם כל הזמן רבים, בחיים לא תתפסו אותם אומרים משהו נחמד אחד לשני, ואת האהבה שהם חשים זה לזה הם מביעים רק בעל כורחם, כשהם עוטפים אותה בחמיצות ובהכחשות נמרצות.

דווקא משום כך, הספר עובד: כך ילדים באמת מתנהגים, וכשלא מנסים "לדחוף" להם התנהגויות מתקתקות יותר שההורים היו רוצים אולי לראות, התוצאה הרבה יותר משכנעת. גם הסיפורים שבלום טווה סביב האח והאחות לקוחים באמת מעולמם של ילדים בגיל הזה, ומהנושאים שמטרידים אותם.

"אחות שמש", מאת דרור בורשטיין

תוספת טרייה לרשימה: הרומן האחרון של דרור בורשטיין. "אחות שמש" מספר על אורי, עורך-דין חובב שירת ימי הביניים, שמנסה להבין מדוע התאבדה אחותו דורית. לשם כך הוא מגיע לבית אביו האקסצנטרי, שבו התרחשה ההתאבדות. שם, בבית ירושלמי שתחתיו שכבות שכבות של עתיקות ובתוכו שלל זיכרונות מוחשיים מהאחות המתה, מקבל הבירור המשפחתי צורה של חקירה ארכיאולוגית. אורי מתעמת עם אביו, שמתעקש להתחמק ולא לדבר, ותוך כדי כך נזכר בעצמו וברגעים משותפים עם אחותו, שאיתה היה לו קשר קרוב ואוהב במיוחד, מלווה בקושי לתקשר מעבר לחומת הדיכאון שהיא הלכה והסתגרה מאחוריה.

"אחות שמש". שירי הייקו מופלאים בין שני אחים

הרגעים המשותפים הללו שבזיכרון הם מהיפים והרגישים שבספר. למשל שיחת טלפון שבה אורי מתחיל לספר לאחותו על חוזה משפטי גדול שהוא שקוע בניסוחו, והיא לא מגיבה ורק שואלת אם היא יכולה לקרוא לו שיר שכתבה. השירים שלה הם מין שברי הייקו מופלאים, ואורי רגיש ופתוח ליופיים, אבל ברגע הזה הוא נסגר: הוא לא רצה שתקריא לו שיר, אלא שתקשיב ותתעניין בחייו. השיחה מתנתקת. כעבור חצי שעה דורית מתקשרת להתנצל והם מפליגים יחד בדמיון על סיפון אוניה, צופים בדולפינים ובכוכבים.

"אביבה-לא", מאת שמעון אדף

התלבטתי אם לכתוב על הספר הזה. הוא כמעט אישי וכואב מכדי לקרוא אותו,

שלא לדבר על לנסות ולתאר אותו בכמה שורות. ספר השירים של שמעון אדף מ-2009, שבו הוא מתאבל על אחותו אביבה שמתה זמן לא-רב קודם לכן, נפתח בשורות הבאות:

"אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָּחוֹת/ וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִּירָה אֶלָּא לְפִי כְּאֵב". אדף, כמובן, כן מדבר בשירה, אבל שירה שלא באה ממלאכת האמנות המלוטשת והזהירה - "דרך השירה" - אלא מכאב שמחפש מילים להתגלם בהן. ואם בשני ספרי השירה הקודמים שלו הוא הקפיד על איפוק וריחוק אסתטי, הרי שכאן הוא אכן מדבר ישירות. ובצועקו מדם לבו יוצר שירה שהיא באמת מרעישת לבבות. אדף דוהר בלי פחד ובלי התנצלות אל הפרדוקס של צריפת שירה מכאב, שרק הוא יכול להרגיש עד תומו: הפרדוקס שעומד ביסוד כל אמנות גדולה. והחונכת של המשורר, מי שהכניסה אותו בקסם הספרות, היא אותה אחות שאיננה עוד: "הֵיכָן אַתְּ? תַּחַת כַּר הִנַּחְתִּי סֵפֶר/ שֶנָתַתְּ לִי/ הַסֵּפֶר הָרִאשוֹן שֶלִּי".