גן עדן רטוב: כך פגשתי כרישי לוויתן במוזמביק

אני לא יודע איך נשארתי במוזמביק כל-כך הרבה זמן. התכנית היתה לנסוע ולנקות את הראש לכמה חודשים, לצלול כמה שיותר ועל הדרך לסיים את קורס הדייב-מאסטר.

פתאום מצאתי את עצמי, כמעט שנתיים אחרי, מנהל מועדון צלילה, יושב בבקתת עץ מול האוקיינוס ההודי עם בקבוק בירה ביד ומנהל משא ומתן עם עורכת דין מקומית לרכישת שטח אדמה.

השאלה המתבקשת, אולי, היא איך המרתי את אורח החיים השליו לחוף הים בהמולת הכרך של גוש דן.

גן עדן לצוללים

היום, כאשר אני מזכיר בשיחה את מוזמביק, מפתיע אותי לגלות את מספר האנשים המכירים את המדינה האפריקאית, שאינה מהווה יעד פופולרי - בלשון המעטה - לתייר הישראלי הממוצע.

כל אדם שני מכיר קרוב משפחה או עמית למשרד שנסע לשם לירח דבש או לחופשה אקזוטית. לאחר מספר שאלות מתברר, כמעט תמיד, כי הכוונה היא לזנזיבר. האמת (המתוקה עדיין), היא שלמדינה המרוחקת כ-3,000 ק"מ מהאיים הטרופיים של זנזיבר מגיעים מעט תיירים באופן יחסי, ובכללם גם הישראלים.

קשה להאמין, אך המדינה השלווה והחייכנית הזו היתה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם, שהפכה אותה למובלעת מבודדת בתוך היבשת השחורה משך שנים ארוכות.

ב-1975 ניתנה למוזמביק - עד אז מושבה פורטוגזית - עצמאות מידי ממשלת המהפכה בליסבון. בעידודן של רודזיה (זימבבואה כיום) ודרום-אפריקה, החלו פלגים שונים במדינה להילחם אחד בשני.

כמעט מיליון בני אדם נהרגו בקרבות, ורבים אחרים נותרו קטועי גפיים כתוצאה ממוקשים. המאמץ הבינלאומי לנקות את המדינה ממלכודות המוות הללו, ברבות הימים, טמן בחובו את ההבטחה לעתיד טוב יותר, וכיום מוזמביק היא אחת המדינות הבודדות באפריקה הנקייה לחלוטין ממוקשים.

הפסקת האש נכנסה לתוקף רק כעבור 15 שנה של הרג, ב-1992. כיום כמעט שאין זכר למלחמה, וכינויה של המדינה בפי המקומיים: "A Terra da boa gente" – "ארץ האנשים הטובים", מסביר את עצמו.

בשל המחסור רב השנים במזון, כמעט כל בעלי-החיים היבשתיים במדינה ניצודו על-ידי האוכלוסייה המקומית. מתחת למים, לעומת זאת, השתמר עולם מופלא ושוקק חיים.

מפגשים עם ענקי הים

לצוללים המגיעים למוזמביק ישנם שגעונות שונים. אחדים אינם מבקשים דבר מלבד כרישי לוויתן; אחרים מאוהבים במנטות; וישנם גם כאלה שעבורם מפגש חטוף עם לוויתן מתחת למים הוא פסגת שאיפות הצלילה, שלאחריו יוכלו לתלות את המאזן.

בכל בוקר יוצאות הסירות אל הים, בשאיפה למלא אחר הפנטזיות הכי פרועות של הצוללים – מפגשים מן הסוג האישי עם ענקי הים, אשר במוזמביק הם מציאות יום-יומית.

לכן בדרך כלל יוצאים לחפש את כרישי הלוויתן סמוך לחצות היום, בשעה בה השמש נמצאת פחות או יותר בזנית. הסקיפרים מיומנים באיתורם, ומבטיהם לא פוסקים מלסרוק את פני המים תוך כדי שהם נוהגים את הסירה.

המדריכים ניצבים לצידם, מנסים ככל יכולתם לאתר כתם כהה במרחק. לעיתים מורכב על חלקה האחורי של הסירה כיסא מוגבה, כשל שופט טניס, ועליו יושב אחד מהעובדים המקומיים (בדרך כלל הצנומים יחסית נבחרים למלאכה מטלטלת זו) כחלק מן המאמץ לאתר את הדג הגדול בעולם.

כולם נועלים סנפירים, ומכינים מסכות ושנורקלים. המדריך חוזר על ההנחיות לשחיה עם כרישי הלוויתן, ולא מטעמי בטיחות. ההנחיות נועדו לצמצם את העקה בה נמצאים כרישי הלוויתן, משום שכרישי הלוויתן הפכו במידת מה לתעשייה ומקור משיכה תיירותי. אנשים רבים, גם שאינם צוללים, מבקשים לחזות ביצור האגדי ונוח המזג ולשחות לצידו.

כל מגע פיזי, חסימה של נתיב התנועה או שחייה נלהבת יתר על המידה עשויים להפחיד אותם חזרה אל המצולות. לכן, הצוללים הנלהבים מחליקים בשקט אל המים, ומתחילים לשחות לכיוון אליו מורה המדריך.

התגובות בדרך כלל נעות בין צעקות התלהבות מהולות בפחד לשנירקול רגוע בזרועות מונפות ואגודל זקוף, המאשר את עצם המפגש. הכריש משייט לו ונדמה שאינו שם לב כלל לצוללים סביבו, אם כי לעיתים הוא פוזל מעט, ואני מוכרח לומר לכם – כשיצור כזה מביט בכם, יש בכוחו של המבט הזה להזיז משהו בפנים.

התדהמה ממפגש עם מפלצת ימית כזו רוויה אדרנלין, ורוב הצוללים מבקשים לשחות עוד ועוד, עד שלכריש נמאס והוא צולל מטה אל המעמקים. הפרטים הצעירים לרוב סקרנים יותר, ועשויים לשייט במעגלים סביב הצוללים, ואף לגשת לסירה ולהוציא את חלקם הקדמי מעט מחוץ למים, מבקשים לעמוד על טיבו של היצור המשונה שצף לידם.

המפגש עם כריש הלוויתן טוען את אנרגיות וציפיות אדירות לקראת הצלילה, כאשר בהן מצפים כמעט הכל לחוות "מפגש ענקים" פעם נוספת, עם מנטות.

הודות לתחנות הניקוי הפזורות באתרי הצלילה השונים, אין זה מראה נדיר לראות מספר גדול של מנטות חגות ומתנקות בתחנה, הדגים השונים מנקרים בבשרן ומבקשים לנקות אותן. שוב, בדומה למפגש עם כרישי הלוויתן, המפתח הוא דיסקרטיות.

מרחפות סביב - מנטות

משתדלים להיצמד כמה שיותר לקרקעית או לסלעים, תוך צמצום המגע לשתי אצבעות בלבד והרחקת הגוף כלפי מעלה. כל מי שינסה לרדוף אחרי מנטה מובטח לו שיבריח אותה, כיוון שהן, בניגוד לכרישי הלוויתן, פגיעות הרבה יותר ומהוות מטרה נוחה לכרישים טורפים.

הצולל הסבלן, שיצליח לצמצם את נוכחותו לכדי פליטת בועות, יזכה שיחוגו המנטות מעליו, וחלקן אף עוצרות לריחוף ונהנות מדגדוג הבועות בבטנן. דבר-מה באסתטיקה של מבנה הגוף שלהן שובה את העין, ותנועת הריחוף הקלילה משווה להן מראה חייזרי יפהפה.

למעט ברי-מזל שזכו למפגשים מרובים עם מנטות בחייהם, איני מכיר מישהו שעייף מלחזות בריקוד המרהיב שלהן. ללא ספק, הגביע הקדוש של המפגשים הללו מופיע לא קרוא עם לוויתנים גדולי סנפיר.

את יונקי הענק הביישנים אנחנו רואים במהלך החורף (בין יוני לאוקטובר) נודדים לאורך החוף, וגוריהם עימם. מופעי הקפיצות שלהם על פני המים מרתקים תמיד, אך כל מדריך מקומי יודה, שאין צלילה המשתווה לזו שבה זוכים הצוללים למפגש עם לוויתן.

בעונת הנדידה נשמעים קולות שירתם היטב בזמן הצלילה בינות לרחש פליטת הבועות, לעיתים ניתן לחוש את רעד שירתם בעצמות, ונדמה שהם קרובים כל כך – צוללים מסובבים את ראשיהם בזמן הצלילה, ולא חדלים לחפש אותם.

ביישנותם שומרת אותם בדרך כלל הרחק מן הקבוצה, אך פעמים רבות בזמן עצירת הבטיחות, נוהגים המדריכים להשתהות דקות ארוכות, ולעלות בקצב איטי מאוד, בתקוה שאולי יואילו בטובם הגדול לחלוף למספר שניות על פניהם.

המציאות התעלתה מעבר לכל חלום רטוב

במסעותיי מסביב לעולם שמעתי מדי פעם על המדינה המשונה הזו מפי צוללים ותיקים, שסיפרו סיפורים כמעט דמיוניים על שפע אדיר של חיים ימיים. כיוון שבכל מקום אליו הגעתי השכלתי לפספס את עונת כרישי הלווייתן, ולרחף במים לצד מנטה סומן אצלי כיעד בעל חשיבות עליונה – גיליתי עניין.

תוך שבוע מרגע קבלת ההחלטה הייתי על מטוס בדרכי ליוהנסבורג, ומשם אל תוך נבכי היבשת השחורה - בידיעה שעוד כמה ימים אצלול לצד יצורי ענק עליהם פנטזתי במוחי ספוג החנקן. המציאות, כמו תמיד, התעלתה הרחק מעבר לכל חלום רטוב.

מוזמביק שוכנת לחופו של האוקיינוס ההודי, בצדה המזרחי של יבשת אפריקה. רצועת החוף של המדינה, שאורכה 2,000 ק"מ, תוחמת עם האי מדגסקר את תעלת מוזמביק. התנגשות הזרמים השונים המתועלים למעבר הצר יחסית יוצרת מערבולות, השואבות כמויות אדירות של מזון מקרקעית האוקיינוס.

הסביבה העשירה בזואופלנקטון הופכת את רצועת החוף של מוזמביק, הלכה למעשה, לחדר אוכל אוקייני של דגים ויונקים ימיים. המפורסמים שבהם הם כרישי הלווייתן והמנטות. את חופיה של מרכז המדינה מאכלסת חמישית (!) מאוכלוסיית כרישי הלווייתן העולמית, ומספר שיא של מנטות (מעל 1,400 פרטים).

כרישים, דגי דקר ענקיים, יחד עם דולפינים, צבי ים, ובעונת החורף גם לווייתנים גדולי-סנפיר, משלימים את הפסיפס אשר הופך את מוזמביק לאחת מתצוגות הענקים הימיים המרשימות והמגוונות הזמינות לצולל הסקרן.

תופעות מעין אלו, התאספות מרובה של בעלי-חיים ימיים באזור גיאוגרפי ספציפי, מוכרת לצוללים ממקומות שונים בעולם – דוגמת מירוץ הסרדינים בדרום אפריקה או עונת החיזור של הדיונון הענק במערב אוסטרליה.

באזור זה, למשל, מתרחשת השרצה (Spawning) של אלמוגים כשבוע לאחר שהירח התמלא בחודש מרץ או אפריל, תופעה המושכת לאזור מספרים גדולים של כרישי לווייתן, שנשארים לשייט באזור כשלושה חודשים. אך אלו הן תופעות עונתיות, ולעומתן נותרת אוכלוסיית כרישי הלווייתן והמנטות במוזמביק קבועה פחות או יותר לאורך כל השנה.

כשוכני יבשה החשים מלכתחילה אורחים מתחת למים, מפגש קרוב עם מפלצת אמיתית מטלטל את כל היותך, וכך, מי שחוזר ממוזמביק, גם אם הצליח לפגוש רק אחד משלושת הענקים המפורסמים, מבין יותר טוב את מקומו בעולם, ויודע שהקסם וההתרגשות, שבמציאות יום-יומית בעולם המערבי לעיתים נעלמים, עדיין פועמים בעוצמה מתחת למי האוקיינוס ההודי
 

בן לוי, מנהל מועדון צלילה "diveoverseas"