שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קופל

    תפסיקו לזרוק את האחריות על הלמידה על ביה"ס

    מה בסך הכל ביקשנו? קצת שקט. שאנחנו נהיה אחראים על כל מה שקורה בבית, והם, המורים, יהיו אחראים על כל מה שקורה בבית הספר. הרי יש לנו מספיק בלאגן על הראש. ומה קיבלנו? הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר למה אנחנו ממש לא יכולים לזרוק את הלמידה על בתי הספר

    ולפעמים, כל מה שאנחנו רוצים זה שקט. שקט אמיתי. שקט תעשייתי. שקט כפוי. לא משנה. העיקר שיהיה פה ש-ק-ט!!!.

     

    בואו נזרוק ניחוש פרוע: הסלון הישראלי בדרך כלל אינו מתנהל על מי מנוחות. הורים וילדים מנהלים אינטראקציה מורכבת (ולעתים סוערת עד גבה גלית) על נושאי שיגרת הבית הסטנדרטיים: אוכל, שעות שינה, סדר בחדר, בזבוזים וכיו"ב. ומה קורה עם הלימודים? עם כל הכבוד, בשביל זה יש בית ספר ומורים, לא?

     

    כתבות נוספות של גיל ונטורה בערוץ הורים:

    "סימנת את בתי מהרגע הראשון"; מכתב למלכת הכיתה

    כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

    סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים

    התפרצויות זעם? אולי זו בעיה בוויסות החושי

     

    בואו לא נתבלבל - אנחנו, ההורים, אוהבים את הילד שלנו, רוצים לעזור לו ורובנו המכריע חושב שלימודים זה מ-א-ו-ד חשוב, אבל בצר לנו, אנחנו מקבלים החלטה אסטרטגית ישראלית נפוצה: אנחנו נתעסק במה שנמצא בגבולות הבית והסביבה הקרובה, וענייני בית הספר יאלצו להישאר בתחום אחריותו של בית הספר. גם ככה יש לנו מספיק בלאגן. 

     

    לא רוצים להיכנס למיטה החולה

    לא, אין פה ביקורת או הטפת מוסר - גם אנוכי רשום במפלגת ההורים, הורים, וגם לי יש בלוטות זיעה ומאגרי סבלנות מוגבלים ואני יודע בדיוק על מה אתם מדברים.

    אני משוחח נון סטופ עם הורים, ואתם יודעים מה, יש סיבות עמוקות לבחירה הזו. ראשית, חלקנו ניסה להתלבש בעבר על נושא הלמידה של הצאצאים ברצון ובחשק ונכווה/נכשל. לא הצליח לנו, ובאופן טבעי אנחנו מפנים את המשאבים שלנו למטלות שהן יותר בתחום השליטה והידע שלנו. ברמה הרגשית, אנחנו לא ממש מאמינים שאנחנו יכולים לעשות את זה.

     

    שנית, יש לנו נטייה ברורה לתפוס מצבי קונפליקט ותקיעות כמשהו שיש להימנע ממנו. להיכנס מראש למיטה שאנחנו "יודעים" שהיא שורצת מחלות. למה בעצם? שאלה יפה, והתשובה עליה יפה שבעתיים: הדיאלוג שלכם עם הילדים על שיעורי הבית, מורים ומבחנים לא חייב להיות קונפליקטואלי וטעון. אתם יכולים לסדר לכם ולילד חוויה מתקנת, מעין ריפוי ממוקד של הטראומה החינוכית.

     

    מעבר לכך, ההימנעות מהקונפליקט, ובכלל ההימנעות מהעיסוק בנושא, היא-היא המכה הכואבת יותר. גם ההורים וגם הילדים יודעים שיש פיל ענקי בחדר (שעונה לשם "מיסטר לימודים") ואף אחד לא מדבר עליו לעומק יותר מדי: "איך היה בבית הספר?", "אחלה"; "קיבלתם שיעורים?" "טיפה, כבר עשיתי אותם"; "יופי מותק". שמחה וששון ובעיקר - שקט.

     

    ולאט לאט, באופן תת מודע, האתגר הלימודי תופח למימדים של צרה צרורה, שן כואבת שכולם מעדיפים להזניח עד שיגיע התור של רופא השיניים/מבחני הסיום. זו לא גזירת גורל. אני מסרב לראות בה גזירת גורל. הדרך אל הגאולה מחייבת אותנו להפנים שני דברים:

     

    פתרון הקסם הראשון הוא להבין שאין פתרונות קסם. כל חסידי מפלגת ה"זבנג וגמרנו" מתבקשים לעבור לכתבה אחרת. למידה היא תהליך, השתנות היא תהליך, וג'ון לנון הוא גאון (רק ניסיתי לעשות בדיקת קשב).

     

    למידה היא קודם כל עניין רגשי. זה נכון לגבי סטודנטים מבוגרים, וזה נכון פי 17.5 אצל ילדים. הנה מגיעה הטפת מוסר צדקנית: תתעלמו מהרגשות שלו בזמן סיטואציית למידה ביתית ו/או כיתתית, ואתם צפויים לאכול הרבה קש.

     

    רגשות תמיד קיימים בחלל החדר. תילחם בהם - סביר שתפסיד. תאבחן אותם כהלכה ותנקוט בפעולה יזומה כדי לשנות אותם - תרוויח. תתעלם מהם - וזה מה שרובנו עושים - ואתה מהמר או מפקיד חלק ניכר מאיכות הלמידה בידי המזל או הגורל. ואתם יודעים מה, לא ממש נראה לי שבא לנו, ההורים, להיות שחקני פוקר בכל מה שנוגע ללימודים של הילדים שלנו.

     

    אמא יקרה, אבא חביב. קרה לכם שברגע של כעס מתפרץ פלטתם רצף של אמירות שהתחרטתם עליהן? עשרות שנים של מחקרים בתחום הרגשות וההתנהגות האנושית לימדו אותנו שבבסיס, רגשות הם ישות בלתי מילולית. הם משפיעים עלינו בצורה חזקה ובלתי מודעת דווקא משום שהם עוקפים את הערוץ המילולי. כמבוגרים, יש לנו יותר כלים וניסיון בביטוי מילולי של רגשות. כילדים, קשה לנו הרבה יותר להדביק כותרות מילוליות על מה שאנחנו מרגישים. התוצאה הישירה של הנתונים הללו היא שבאופן יחסי המבוגרים שולטים יותר ברגשות שלהם (כי הם יודעים קצת יותר איך לתעל אותם לדיבור או להתנהגות) והילדים "מופעלים" יותר בידי רגשותיהם.

     

    חמוד,הכנת את שיעורי הבית?

    איך זה קשור ללימודים? הנה סיטואציה ישראלית מוכרת (יש לקרוא את שתי הפסקאות הבאות ברצף מהיר):

     

    את אומרת לילד בוא נשב על שיעורי הבית. הילד אומר בסדר. את שאולת אותו במה היו לו שיעורי בית והוא אומר בחשבון. אז את אומרת לו תביא חמוד את הספר והמחברת והוא אומר בסדר ואז את אומרת לו בוא תתחיל לפתור את השאלה הראשונה והוא אומר בסדר.

     

    ואז נהיה שקט. הילד משרבט במחברת. שניכם מרגישים שמשהו לא נוח פה. משתרר מעין מתח מעיק שבסופו הילד אומר "אוף, לא מצליח לי". את אומרת לו בוא תנסה, והוא אומר אבל זה לא מצליח לי ואז את אומרת טוב בוא נראה ביחד ואז את בלחץ מהר מהר גם להבין את החומר וגם לחשוב איך להסביר לו והוא מאבד סבלנות תוך כדי ועד שאת הבנת הוא כבר עף החוצה עם המחשבות וכל שנייה של המתנה מחזקת בו את התקווה שאולי תדחו את ביצוע הגזירה לאחר כך אבל בינתיים את הבנת מה צריך לעשות והוא מתבאס שאת מחזירה אותו לפעילות השנואה ואז כבר נהיה קונפליקט ולא נעים בחדר.

     

    מה בעצם קרה כאן?

     

    קודם כל התחלנו משלב ב' – ביצוע בפועל, ודילגנו על שלב א' – הכנת הקרקע. הכנת קרקע קשורה כמובן גם להכנות פיזיות,

    אבל בעיקר להפניה מודעת של תשומת הלב למצב הרגשי ההתחלתי. במילים פשוטות, מדובר בסידרה של פעולות/אמירות/שאלות שנועדו:

    1. לבדוק עד כמה הילד בא אל הסיטואציה ממקום חיובי או שלילי

    2. לתאר לילד ו/או לסכם עם הילד מה עומד להתרחש בזמן הקרוב(או בשם המקצועי: תיאום ציפיות)

    3. לנקוט אמצעי מניעה ותיקון באם העמדה הרגשית ההתחלתית של הילד אפורה, כהה או שחורה.

     

    אני יודע שאתם מתים לפרקטיקה, אבל דווקא בא לי לסיים בנימה פילוסופית: למידה מתרחשת ותתרחש כל הזמן – לא רק לפני מבחנים, לא רק בבית הספר, אפילו לא רק באוניברסיטה (והילדים שלכם, כידוע, יגיעו גם לשם). למידה היא במהותה שינוי פנימי בגוף הידע שלנו ובמצב הרגשי שלנו. ציונים גבוהים זה נחמד, מורים טובים זה יופי, אבל כל אלו הם סממנים חיצוניים שרק רומזים על ההתקדמות האמיתית - השינוי הפנימי בילד.

     

    גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית, מפתח המיזם "אסטרטגיות למידה- מלמדים את הילדים ללמוד" ומחבר הקורס "ציונים מתחילים ברגשות "

     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אל תפילו את כל האחריות על המורה
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים