שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשחיל האוויר הפיל את טיסה 114. השבוע לפני
    ב-1943 התקבלו ילדי טהרן בדמעות גיל בעוד הכותרות אצלנו זועקות "העולם שותק". וגם: פיגוע ערבי-בריטי נורא בלב ירושלים, בואינג נוסעים לובי שהופל בסיני, ומה קורה כשהרמטכ"ל (האמיתי) עם הרטייה בא למסיבת פורים?
    את אחד הפיגועים הקשים ביותר לאחר שהאו"ם אישר את תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר הוציאו לפועל דווקא חיילים בריטים. ב-22 בפברואר 1948 פוצצו חיילים שערקו מהצבא הבריטי שתי מכוניות צבאיות ברחוב בן יהודה בירושלים. 58 מתושביה היהודים של העיר נהרגו ועשרות נפצעו.

     

    השבוע לפני - לכל הכתבות

     

    הפיגוע הקשה אירע ב-6:30 בבוקר. שומרים במחסומים שהקימו הכוחות היהודים ברחבי ירושלים הבחינו בשיירה של מכוניות של הצבא הבריטי. אחד השומרים צעק "הצילו את נפשותיכם - פצצות" ואז נשמע פיצוץ עז ואחריו עוד אחד. שתי מכוניות התפוצצו ליד שני מלונות ברחוב בן יהודה.

     

    בתים קרסו. זירת הפיגוע, 22 בפברואר 1948 (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    בתים קרסו. זירת הפיגוע, 22 בפברואר 1948(צילום: AFP)
     

    עדי הראייה הוסיפו כי ראו חיילים לבושים במדים קופצים מתוך המכוניות ונכנסים לתוך מכוניות משוריינות שעמדו וחיכו להם. על-פי חלק מהעדויות, החיילים הבריטים ירו למוות באדם שהבחין בהם מכינים את מכוניות התופת להפעלה. בין ההרוגים נשים, ילדים ותינוקות שישנו באותה שעה בבתי המלון ברחוב.

     

    אחדים מאורחי מלון "אטלנטיק", שנהרס כמעט כליל, ניצלו באמצעות סולם כבאים שהועמד בצד קולנוע "אוריון". במשך שעות עמלו כוחות ההצלה של היישוב היהודי לחלץ ניצולים מבין הריסות הבניינים שקרסו. ארבע שעות לאחר הפיצוצים התקשר אדם למערכת עיתון "המשקיף" ומסר באנגלית כי המעשה בוצע בתגובה לרצח חיילים בריטים בירושלים.

     




    כעבור כמה ימים פורסם בארץ כי עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים במלחמת העצמאות, שנהרג כמה שבועות לאחר מכן, הוא זה שתכנן את הפיגוע. לפי ההודעה, את הפיגוע ביצעו "מתנדבים" בריטים וגם פולנים.

     

    אלפים השתתפו בהלוויית עשרות ההרוגים, שהתקיימה בבית הקברות החדש סנהדריה. בראש תהלוכת האבל שיצאה מבית החולים "ביקור חולים" עמדו חברי הנהלת הסוכנות, הוועד הלאומי ועוד. אנשי משמר העם ואנשי המשטרה העירונית העברית איבטחו את המשתתפים. כמה ימים לאחר מכן פורסמו בעיתונות העברית בארץ ישראל שמותיהם של ארבעה מששת החיילים הבריטים שביצעו את הפיגוע.

     

     

    ילדי טהרן הגיעו לארץ

    חמש שנים קודם לכן הגיעו לארץ ישראל הקבוצה הראשונה של "ילדי טהרן": מאות ילדים, רובם ילידי פולין, שהגיעו מאירפה עד לפרס. הילדים התחזו לנוצרים וב-1943 הובאו לארץ ישראל.

     

    ההתרגשות ביישוב היהודי הייתה גדולה. שליח "ידיעות אחרונות" לרחובות סיפר כי בדמעות גיל קיבלו אלפים את הילדים, שניצלו מהתופת באירופה. משלחת של ילדים מכל רחבי הארץ מילאו את הכיכר סביב תחנת הרכבת ואת הרציפים בעגלות, באוטובוסים ומכוניות לאין ספור. הם הביאו מתנות לעולים החדשים: פרחים, פירות, סוכריות, לחמניות וממיטב פרי הארץ.

     

     

    הילדים עצמם שבאו מפרס, בני שש עד 14, התרגשו מאוד. הם הגיעו לארץ מתחנה מצרית וכל הלילה לא עצמו עין, נכתב אז. פחדו שמא יאחרו את הרגע הגדול, שמא לא תהיינה עיניהם פקוחות כאשר ייצא לקראתם היהודי הראשון במולדתם ויברכם לשלום. וכאשר הם הגיעו לרחובות לא היה ניתן לתאר את אשר התרחש בלבות הילדים ואת אשר השתקף בפניהם.

     

    הילדים קישטו את מדיהם האפורים בדגל קטן בצבע תכלת לבן. הם דיברו עברית, שאותה למדו בהיותם במחנה הפליטים בטהרן. שרו "אנו באנו ארצה" והקהל ענה בשירת "התקווה".

     

    כמה ימים לאחר בואם לארץ הגיעו ילדי טהרן לביקור ראשון בעיר העברית הראשונה, תל אביב. אמנם כמה מהילדים העולים ידעו עברית, אך אחרים דיברו רק פולנית.

     מחסום השפה לא הפריע לקשר בין הצברים לעולים. אחד הילדים שאל את אחת העולות "מה שמה?" והיא ענתה "אווה". הילד לא הבין ושאל: "מה זה אווה?" ורק אחרי שנאמר לו שזה חוה הוא נרגע. "את זה אני מבין", השיב. כל הסביבה לא שקטה מהתרגשות, דווח ב"ידיעות אחרונות", ועד שעה מאוחרת לבה של תל אביב היה עם אורחיה.

     

    רק לפני כחצי שנה, נזכיר, הסתיים מאבק משפטי ממושך במיוחד, ובית המשפט קבע כי 217 ניצולי שואה שנמנים עם קבוצת ילדי טהרן יקבלו פיצוי אישי של 50 אלף שקל מהמדינה, חלק מכספי הסכם השילומים עם גרמניה בשנות ה-50.

     

    והעולם שותק

    באותם ימים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה פורסמה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" קריאה לאומות העולם לעשות משהו כדי לעצור את השמדת היהודים על-ידי הנאצים באירופה. "היום היישוב אינו דורש עוד השתתפות אילמת בצערנו, היום לא יסתפק בהצהרות אהדה, היום לא ישקוט ולא ינוח עד אשר ייעשו מעשי הצלה ממשיים", זאת הייתה הנימה הכללית בכל הנאומים וההכרזות שנישאו באסיפת הנבחרים בירושלים בפברואר 1943.

     

    יצחק בן צבי, מי שלימים יהיה הנשיא השני של מדינת ישראל, קרא: "נציגי העם היושב בציון היו הראשונים שהשמיעו את קולם ברמה על החורבן שאין לו דומה בימי האנושות. שלושה חודשים עברו ואנחנו לא חדלנו להתריע למען הצלת שארית ישראל. הזהרנו וחזרנו והזהרנו, שאחרי שנמשך הטבח נשקפת סכנה גם לשארית הפליטה. בינתיים התרגשו ובאו גזירות חדשות, כגון ריכוז כל יהודי פולין ב-53 גטאות ומחנות הסגר. ברורה הייתה כוונת הגזירות הללו - להשמיד ולבער את שארית ישראל".

     

     

    הרוויזיוניסטים היו בוטים יותר. נציגים, ד"ר אריה בבקוב, הקריא הצהרה שבה נאמר בין היתר כי כל העם הגרמני אשם ברציחות ועל כן צריך להענישו. כמו כן האשימו הרוויזיוניסטים את העומדים מנגד, היכולים להושיע ואינם עושים זאת.

     

    בסיום הכנס שנערך בבניין הסוכנות בירושלים נכתב כי "דמם של מאות אלפי אחינו בני ישראל לא יכופר על-ידי נקם ועל-ידי דם שופכם בלבד. דם זה ירתח ולא ישקוט ולא ייתן מנוח לעולמים לכל אלה שעמדו עליו, ביום שדמנו נעשה הפקר. הוא לא ייתן מנוח לכל אלה שהסתפקו בהכרזות בדבר מתן תגמול לעתיד לבוא. אולם מיליוני אחים ואחיות המשוועים להצלה לא יוכלו למצוא אף פתח הצלה בחודו של מחבט בהצהרות ומילים. אנו משמיעים קול זעקה איומה וקול מחאה נמרצת על שלא נעשה דבר להציל את שארית בית ישראל. אל תתנו דמי לכם, דם ישראל הניגר חינם לא ייתן לכם מנוח".

     

    מטוס לובי על תל אביב?

    30 שנה בדיוק לאחר מכן, כשהמדינה כבר גדולה וחזקה, לא הרבה לפני מלחמת ים הכיפורים, אירעה תקרית אווירית קשה בסיני. מטוסי חיל האוויר הפילו מטוס נוסעים לובי שהיה בדרכו מבנגזי לקהיר, אך בשל טעות קשה בניווט חדר למרחב האוויר של חצי האי, שהיה אז בשליטת ישראל. הטייסים הישראלים הורו לצוות טיסה 114 של "ליביאן איירליינס" לנחות בשדה תעופה ישראלי בשל החשש שהם עומדים לבצע פיגוע, וכשסירבו - המטוס הופל. 104 בני-אדם נהרגו ושמונת הניצולים פונו לבית החולים בבאר שבע.

     

    שרידי המטוס בחולות סיני (צילום: משה מילנר, לע"מ) (צילום: משה מילנר, לע
    שרידי המטוס בחולות סיני(צילום: משה מילנר, לע"מ)
      

     

     

    טייס המשנה הלובי, ששרד את ההתרסקות, סיפר לפי הכתבה ב"ידיעות אחרונות" כי בתא הטייס הבחינו באיתות מטוסי חיל האוויר הישראלי שהורו להם לטוס בעקבותיהם, אך בשל היחסים העוינים בין שתי המדינות פחדו הקברניט וטייס המשנה להיענות להוראה.

     

    "חוגי תעופה בישראל" העריכו אז כי הטעות בניווט נגרמה בשל תקלות במערכות האלקטרוניות של המטוס מדגם בואינג 727, שעליו היו 103 נוסעים ותשעה אנשי צוות. לפי השיטה הזו שיגר המטוס אות רדיו לנמל התעופה ולאחר זמן קצר היה צריך לקבל אות חוזר. בגלל מזג האוויר הקשה הרדיו מקהיר לא נקלט, והצוות המשיך בדרכו לכיוון סיני, מבלי לדעת שהוא חודר למרחב האווירי של ישראל. טייסי חיל האוויר ניסו בין היתר לפנות לטייסים באמצעות קשר רדיו, אך מענה לא התקבל גם אחרי ניסיון לסימון בתנועות ידיים.

     

    במדינות ערב זעמו על ישראל. נטען כי טייסי חיל האוויר לא ביקשו מהקברניט לנחות והוא הודיע שארבעה מטוסי מלחמה מתקיפים אותו. בלוב אמרו כי הפלת המטוס היא המשך לפעולת ישראל בלבנון באותם ימים. בשדה התעופה של ביירות אמרו כי טייס מטוס אחר שמע את הקברניט המטוס הלובי צועק: "אנחנו מחוסלים".

     


     

    בישראל דחו את הטענות. ראש הממשלה גולדה מאיר הביעה צער על התקרית ואמרה שהטייס הלובי לא שעה לאזהרות. שר התחבורה שמעון פרס טען באירוע בחיפה כי "המטוס הלובי לא פעל כפי שמחייבים הכללים התעופתיים הבינלאומיים והתרסק לאחר שטס יותר בפחד לובי, מאשר בשיקול דעת ישראלי". הוא הדגיש כי שיקול הדעת של הטייסים הלובים הביא לאסון.

     

    הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון שלח איגרות תנחומים לשליט לוב מועמר קדאפי ולנשיא מצרים אנואר סאדאת. הוא הביע חשש שהפלת המטוס תסכן את מגעי השלום במזרח התיכון. התגובה הצרפתית הייתה קשה יותר. ציר ישראל בפריז זומן בדחיפות לשיחה במשרד החוץ הצרפתי, בין היתר כיוון שחמישה מאנשי צוות המטוס היו צרפתים. הרדיו הממלכתי של צרפת דיווח אז כי הפלת המטוס היא חלק מ"מסע ההפחדה שהחל עוד מוקדם יותר עם תקיפות חיל האוויר הישראלי בלבנון ובסוריה ועם הפשיטה על הבסיסים בצפון לבנון".

     

     

     

    אף שהאחריות לאסון הייתה של צוות המטוס הלובי, קראו בעולם הערבי לפגוע בישראל. שגריר לוב במערב גרמניה אמר:

     "בל יופתע העולם אם יותקפו מטוסים ישראלים". עורך הבטאון המצרי "אל אהראם" קרא לארגוני הטרור הערבים לתקוף ב"דם קר" כל מטרה ישראלית בעולם. הוא הוסיף: "אם הישראלים רוצים לשנות את העולם לג'ונגל, הבה נראה להם כי הישראלי איננו הזאב בעל העליונות בג'ונגל זה".

     

    ישראל אִפשרה לאשת טייס המשנה הלובי להגיע לארץ. היא הובאה לבית החולים כדי לפגוש את בעלה וליד מיטתו עמד גם שר הביטחון משה דיין, מה שמוביל אותנו לקטע האחרון.

     

     

    רמטכ"ל בתחפושת?

    ולסיום - מה עושה רמטכ"ל שמגיע למסיבת פורים? בפברואר 1956 הגיע דיין, שהיה אז החייל מספר 1, לנשף בבית ליסין בתל אביב. הרמטכ"ל ביקש להיכנס, אך השומר שלא זיהה אותו סירב. "הכל מתחפשים עכשיו - ובמה אני בטוח שאתה לא התחפשת?", אמר השומר.

     

    רב-אלוף דיין חייך, אך לא יכל להוכיח לשומר שהוא הרמטכ"ל ולא מישהו אחר שהתחפש אליו. רק לאחר שאחד מהאורחים זיהה את דיין בכניסה הוא הורשה להיכנס.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שברי המטוס הלובי בסיני
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    גולדה מאיר. מצטערי, אבל זה לא באשמתנו
    צילום: לע"מ
    היי, אתה לא מזהה אותי?
    מומלצים