סרט וראיון: שגב שאו יוצר קשר דרך האייפון

לפני שנה, במהלך צ'ינה פורטה - האירוע השנתי של מחלקת הקולנוע של המדרשה לאמנות בית ברל - נבחר הסטודנט שגב שאו כאחד ממצטייני השנה. הערב (ה') יתקיים בסינמטק תל אביב צ'ינה פורטה מספר 9, ולרגל האירוע אנחנו מציגים בפניכם את "תפוח", שנוצר על ידי שאו כסרט אמצע, והוצג בטקס לפני שנה.

עלילת "תפוח" קושרת בין טכנולוגיה מודרנית, שיווק, ומערכות יחסים. זירת ההתרחשות היא חנות לממכר תמרוקים, בה עוצר זוג צעיר בדרך לצימר. לכאורה מדובר בחופשה זוגית נהדרת לרגל יום הולדתו של הגבר, אלא שהוא נשבה בקסמיה של מוכרת טלפונים ניידים, שמבקשת למכור לו אייפון - ומשם הכל מסתבך. מתברר שבדומה לתחלופת המכשירים הסלולריים שלנו תחת ההתחייבות לחברה, גם בני האנוש מתקשים להתחייב לאורך זמן למערכות יחסים.

"אהוד (יצחק לאור) וענת (ליאת אזר) הם זוג סטנדרטי למדי", מתמצת שאו את עלילת סרטו. "הם נוסעים לצימר ליום הולדתו של אהוד. בדרך הם עוצרים בסופר פארם. מבטו של אהוד נמשך לדוכן חברת סלולר, ולאורנה (דנה מיינרט), המוכרת בדוכן. המפגש עם אורנה, ועם הפיתוי של אייפון חדש, מוליד קונפליקט שמניע את העלילה".

מאיפה בא הרעיון לסרט?

"כמעט לכל אחד היום יש סמארטפון כזה או אחר. רובנו רכשנו אותם בהתחייבות לשלוש שנים או ל-36 חודשים. מהמחשבה על ההתחייבות הסלולרית שכולנו מכורים אליה התחיל הרעיון לסרט 'תפוח'. זה לא סרט על סמארטפונים, זה סרט שעוסק בהתחייבות שלנו למערכות יחסים, וההתמודדות עם הפיתוי במערכות יחסים אחרות. זה דומה לכך שבעוד שלא סיימנו את ההתחייבות למכשיר הישן, מכשיר חדש יותר כבר הגיע, וחוזר חלילה".

"כולם נסעו לצימר ומתביישים להגיד שנהנו"

שאו מספר על עצמו כי החיבה האישית שלו לגאדג'טים השפיעה גם על כתיבת התסריט. "קשה לצייר כיסא אם מעולם לא ראית כיסא, וזה אותו הדבר עם כתיבה - עדיף לכתוב על משהו שמכירים", הוא אומר. "אני פריק של גאדג'טים, תמיד הייתי. עוד בהיותי ילד ב-1996, היה לי מכשיר פאלם פיילוט שמזכיר את האייפונים של היום. המחשבה על האופן שבו אני מכור להתקדמות הטכנולוגית הזו, הביאה אותי למחשבה על זוגיות ומערכות יחסים. 

"לכל זה הצטרפה הסיטואציה של נסיעה לצימר - טקס ישראלי למדי, שרובנו חווינו ומתביישים לומר שנהנינו ממנו. היה לי מאד ברור שסיטואציה זו יכולה להוות פלטפורמה טובה לסיפור. וברגע שהכל ברור, התסריט כבר מגיע לבד".

מתוך "תפוח". החופש היצירתי - מפתח לאותנטיות(צילום: אלעד פרימו)

"תפוח" צולם ברובו באחת מחנויות הפארם בכרמיאל, ודומה ששאו ניסה להכניס לסרט כמה שיותר מוטיבים ריאליסטיים - מהחיים. "הסרט נעשה עם מעט מאוד חזרות", הוא נזכר, "רובו צולם בצורה די רציפה, בלוקיישנים לא סטריליים. כך למשל החנות בכרמיאל - בה צילמנו מבלי שהחנות נסגרה. בנוסף, השחקנים באמת נהגו ברכב, בניגוד למקובל בסצנות נהיגה תוך שימוש בגרר.

"הריאליזם הזה העניק לסרט חספוס אסתטי, שיצר משהו מאוד אותנטי. יצחק, ליאת ודנה התחברו לסיטואציות מהמקום האישי שלהם. הייתי צריך רק לנווט את הדרך, הם כבר הביאו את היתר לבד. אני חושב שברגע שסצנה ברורה לשחקנים, הבמאי צריך לעשות מעט מאוד - שליטה אמיתית היא היכולת לשחרר ולתת לשחקנים חופש יצירתי. לטעמי זה המתכון ליצירה כנה ומעניינת".

מה הסרט עשה לך? 

"כמו כל יצירה אומנותית, הפלטפורמה היצירתית מספקת פורקן להתמודדות, ומפגש המודע עם התת מודע. את הסרט ערכה זוגתי בשש השנים האחרונות, נופר, שבעצם ערכה את המחשבות שלי. מה שמעניין הוא שמעולם לא דיברנו על נושא הסרט ישירות - מה שאיפשר לנופר ולי לערוך את הסרט כמו סוג של

ריקוד משותף: ללא מילים, אך עם המון סאבטקסט. אני חושב שהעשייה של הסרט והמעורבות של נופר בו מביאים אותו לרגישויות ולניואנסים שלא היו אפשריים בלעדיה. זה היה סוג של טיפול זוגי".

עם "תפוח" מאחוריו, שאו צופה קדימה לסיום לימודיו במדרשה עם סרט גמר, עליו הוא עובד בימים אלו. בנוסף החל בלימודי צילום במדרשה ובמקומות נוספים. בצד המקצועי הוא עוסק ביצירת סרטים לארגונים חינוכיים ומסחריים. ומה הלאה? "לעשות סרטים טובים מבלי לשכוח ליהנות בדרך", הוא מבהיר.