קולנוע אוסטרי: תולים בחוץ את הכביסה המזוויעה
בזמן שהציבור האוסטרי נחשף ליותר ויותר אירועים מטרידים מבית, מיכאל האנקה ויוצרים נוספים בעקבותיו חושפים על המסך הגדול את שורשי הזוועות הללו, ועל הדרך הופכים את מדינתם למעצמה קולנועית. שם כנראה לא שמעו על צנזורה עצמית
ב-30 במארס 2010 פרסם אמריך וייסנברגר סרטון וידאו ובו תיעוד של עבודתו בחדר מתים. בסרטון הנקרא "THIS is death", האמן האוסטרי נראה כדמוי ישו, לראשו כתר של קוצים, והוא מצולם כשהוא צובע גופות ומטביע את חותמן על גבי סדינים לבנים. "במותך אתה הופך לאמנות", הוא קורא על רקע המראות המצמררים. עוד הבטיח וייסנברגר כי יתלה את עצמו על הצלב ב-2 באפריל, לרגל "יום שישי הטוב" הפותח את חג הפסחא על פי המסורת הנוצרית.
עוד ביקורות, כתבות ומבצעים מיוחדים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסרטון המדובר נראה כמו אחד מאלו המשוגרים לרשת כקדימון לפני פיגוע, וכמו במקרה של הטרוריסטים האיסלאמיסטים, גם במקרה זה האיום מומש: בבוקרו של יום שישי הטוב, וייסנברגר פרץ לקתדרלת סנט סטפן - מהאתרים המתויירים בוינה - ונתלה לצד הסדינים צבועי המוות מעל לשער הכניסה למבנה. הוא גרם כמובן לבהלת המבקרים, וכוחות הביטחון הוזעקו לאתר:
לכשנאות להפצרותיהם וירד מטה הצהיר וייסנברגר כי מיצג זה נועד כדי למחות על פשעי הכנסיה הקתולית: "אנחנו לא מציינים את מותו של ישו היום, אלא את מותם החברתי של הקורבנות של אלו אשר מתיימרים לייצג את גן עדן. הם אלו אשר ראויים לחמלה שלנו, להנצחה שלנו ולתשומת הלב שלנו". וייסנברגר התכוון ככל הנראה למקרי הפדופיליה הרבים שנחשפו לאחרונה מתחת לגלימה של כמרי הכנסיה הקתולית, המקובלת על מרבית תושבי אוסטריה.
אבל הזרמים העכורים שמתחת לפני השטח לא זורמים רק בביוב של מוסדות הכנסיה המקומית: מדובר ברעה חולה שדבקה באומה האוסטרית כולה - מדינה שסומנה לאחרונה כגן עדן לחובבי סאדו-מאזו, פדופילים, תמהונים פסיכופטים ומתעללים למיניהם. משהו רקוב בממלכת אוסטריה, ומי שחושף את הצדדים האפלים האלה במלוא כיעורם הם יוצרי הקולנוע המקומיים. בניגוד לפרפורמנס של וייסנברגר, הם עושים זאת בסגנונם יוצא הדופן - המתון, האיטי, המצמרר.
מיכאל האנקה ואולריך זיידל הם הנציגים הבולטים של הקולנוע האוסטרי, יוצרים ותיקים ופעילים כבר שנים רבות, ונראה כי השניים זכו למעמד של מאסטרים אמיתיים גם בזירה הבינלאומית במקביל לחדשות המבעיתות ממולדתם. תחילה הגיעה פרשת נטשה קמפוש שנחטפה על ידי ברנש בשם וולפגאנג פריקופיל כשהיתה בת 10, והוחזקה במרתף ממנו נחלצה ב-2006, כשהיא בת 18. שנתיים לאחר מכן הגיע מקרה מזוויע ובלתי נתפס אף יותר - תיק יוזף פריצל, שלכד את בתו אליזבת בחדר סודי בביתו לאורך 24 שנים. במהלך תקופה ארוכה זו, התעלל ואנס אותה באכזריות הזויה.
מקרים אלו הגבירו את העירנות של השלטונות ובעקבותיה נחשפו מקרים רבים של פדופיליה, ופשעי אלימות וסקס. במקביל הוגברה תשומת הלב התקשורתית מבית ומחוץ שהופנתה למדינה השלווה ממרכז אירופה, ובעקבותיה עלו והגיעו יוצרים חדשים ומוכשרים כמו רוזוביצקי, גוץ שפילמן, גוסטב דויטש, ג'סיקה האוסנר ומרקוס שליינזר. כולם בדרכם הנועזת - יש שיאמרו החולנית - נוגעים בסוגיות הללו שמעסיקות את אזרחי אוסטריה, אלו שאינם מתכחשים לתופעות שמתרחשות אצלם.
הטריילר של "מיכאל" - חיי פדופיל על פי מרקוס שליינזר
ההכחשה וההדחקה - אלו הן הבעיות שעומדות בבסיס התופעות המזוויעות, כך על פי תחקירים עיתונאיים ומחקרים אקדמיים שנערכו על החברה האוסטרית בעקבות מקרי פריקופיל ופריצל. אם לא די בכך שאזרחי אוסטריה מבקשים להתעלם מהעבר הבעייתי שלהם הנטוע עמוק בביצת הנאציזם (על אף שהתמונה מורכבת ממה שנהוג לחשוב - ראה ההתנקשות בראש הממשלה האוסטרי אנגלברט דולפוס, שדיכא את התנועה הנאצית המקומית ב-1934), מתברר שהם גם מתכחשים להווה.
האוסטרים, כך מתברר, מנוכרים אחד לשני, לא מתערבים בענייניו של האחר ויהי מה. יתכן שמעניין אותם מה יאמרו השכנים, אבל הם לא מתעניינים בשלומם ואין להם מה להגיד עליהם. כל אחד לביתו, לתחום הפרטי הבלתי חדיר שלו. ובו מתרחשים לעתים דברים מחרידים. הבית הוא המרחב האישי, המגונן, הנסתר מעין זר. והוא גם זה שמאפשר כליאה של ילדים בין כתליו לאורך שנים, וכליאה של זיכרון של עבר נורא בתת מודע - יש מי שקושר בין שני הדברים.
וכך, בעוד החברה האוסטרית מדחיקה, הערוץ העיקרי ממנו פורץ הרפש שבפנים הוא הסרטים. וכאלה שנוגעים בעצבים הכואבים והלא חשופים יש לא מעט. כבר ב-1924 שימש הקולנוע כאמצעי לסימון ניצני אנטישמיות באוסטריה, ואזהרה מפניהם. האנס קארל ברסלואר יצר את הסרט האילם "Die Stadt ohne Juden" ("העיר ללא יהודים", המבוסס על ספרו של הוגו בטאואר), שסיפר על עיר שיהודיה סולקו, והיעדרותם מציבה את התושבים שטופי הגזענות במשבר כלכלי ותרבותי.
מתוך "העיר ללא יהודים"
אחרי ההקרנה בווינה, נרצח בטאואר על ידי פעיל נאצי, ששוחרר מהכלא זמן קצר אחרי שנעצר. הבמאי ברסלואר לקח לתשומת לבו, הפסיק ליצור סרטים ובהמשך הצטרף למפלגה הנאצית. כך, בעוד הסופר הושתק בכוח, הבמאי (שהפך לסופר בעצמו, בשירות הרייך השלישי) החליט להשתיק את עצמו וליישר קו עם המקובל - צנזורה עצמית, קוראים לזה במקומותינו.
מהציבורי לפרטי וההיפך
הקשר בין השאיפה לסדר חברתי בלתי מתפשר (כזה שמפיק הפאשיזם) למיפוי המוגדר ונטול הגמישות של המרחב האישי מול סביבתו, הוצג באופן קודר במיוחד ב"סרט לבן" של האנקה. הקהילה הכפרית הקטנה משמשת כמעין מיקרוקוסמוס לחברה הגרמנית כולה. דפוסי ההתנהגות של התושבים וההשלכות של החינוך הנוצרי הנוקשה על הילדים, המפתחים אישיות פסיכוטית, נטולת אכפתיות. מובן שהילדים של ערב מלחמת העולם הראשונה יהפכו להיות הנאצים של השנייה.
הרבה לפני "סרט לבן", האנקה דקר ללא רחם את החברה האוסטרית, ובמובנים רבים זיהה את התסביך שלה: ההתכנסות לתוך חללים פרטיים אטומים ומנותקים מסביבתם - הם משמשים לכאורה כמרחב בטוח מהזוועות שבחוץ, והופכים בעצמם למתחמים של אימה פרטית. כך בסרטו הראשון, "היבשת השביעית" (1989), האנקה מספר על אב, אם ובת שאינם מוצאים מנוח במציאות שמסביב, ובסופו של דבר שמים קץ לחייהם.
"משחקי שעשוע". אין מקלט
ב"וידאו של בני" (1992) הגיבור הוא ילד שמסתגר בביתו וצופה החוצה רק דרך עדשת מצלמת הווידאו, שמגבירה גם פרצי אלימות מצדו. ב"משחקי שעשוע" (1997) הוא מציג את המרחב האישי כמרחב מסוכן וחדיר לחלוטין, בו משפחה בורגנית מותקפת על ידי שני צעירים סאדיסטים שמסרבים לקבל את הגדרות והקירות שמפרידים בין בית הקיט שלה לסביבתה כגבול. הם מנכסים לעצמם את המרחב האישי של בני המשפחה ומתעללים בהם (אגב, האנקה ביים גם גרסה אמריקנית ב-2008, בהשתתפות טים רות' ונעמי ווטס).
החדירות של הבית והאפשרות כי יהפוך ממעון חמים ונעים לשדה קטל הודגשה בגרסה מדממת ואכזרית ביותר 14 שנה לפני "משחקי שעשוע". יש הרבה קווי דמיון בין סרטו של האנקה לזה של ג'ראלד קארגל "Angst" מ-1983, ובו רוצח פסיכופט משתחרר מבית הכלא, רק כדי לפרוץ לבית של משפחה תמימה - לטבוח ללא רחמים באם הזקנה, בבן הנכה ובבת נאת המראה, ולהמשיך הלאה בדרכו אל הלא נודע. מי שמע? מי ידע? רק אנחנו, הצופים במסך.
הטריילר של "Angst"
הפער בין המרחבים האישיים והציבוריים והצגתם כלא מוגנים לחלוטין - מבפנים ומבחוץ - הם הנושאים המרכזיים העומדים בסרטם של הבמאים האוסטרים הצעירים שפילמן ושליינזר: הראשון מגולל בסרטו המצוין "נקמה" עלילת פשע ובמרכזה עבריין נמלט המחפש מקלט בבית סבו בכפר וחודר בחסות החשיכה לביתו ולאשתו של שוטר מקומי. השני מתאר בהשראת פרשות פריקופיל ופריצל את סיפורו של פדופיל עדין הכולא במרתף ביתו ילד צעיר. הסרט "מיכאל" זכה לשבחי הביקורות.
הטריילר של "נקמה"
שליינזר בן ה-41 עבד עם האנקה כמלהק, ומהצד למד את מלאכת הבימוי הריאליסטי והמתון, שבאו לידי ביטוי בכישרון רב בסרטו הראשון. הוא עבד גם עם בת גילו האוסנר על הסרט "לורדס" (2009), בו נשים קתוליות ותאוות בשרים, מוסר דתי מבחוץ ומיניות מבפנים, מתערבבים באתר העלייה לרגל של הצליינים בהרים הפירינאים.
דת ומיניות עומדים גם במרכז יצירתו של סיידל. "Paradise: Faith" שהוקרן בפסטיבל ונציה האחרון גרם שערוריה גדולה - סצינת אוננות של הגיבורה באמצעות צלב, גררה איומי תביעה מצד קבוצה קתולית אדוקה ברומא. לא משהו שהבמאי האוסטרי הפרובוקטיבי יתרגש בגללו. הוא עשה זאת פעם אחר פעם בעבר (כמו ב"ימי כלב" מ-2001), באמצעות סגנון ריאליסטי, מתון ומונוטוני, כאילו דוקומנטרי - מה שרק מגביר את תחושת הקבס נוכח הנראה על המסך.
הטריילר של "Paradise: Faith"
כמעט בלי לשים לב, בשש השנים האחרונות מנהל הקולנוע הישראלי תחרות בזה האוסטרי על לבם של מצביעי האוסקר בקטגוריית הסרט הזר: ב-2008 התמודד "בופור" של יוסף סידר מול "הזייפנים" של רוזוביצקי; שנה לאחר מכן נכללו "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ו"נקמה" של שפילמן בין חמשת הפינליסטים; "עג'מי" של סקנדר קופטי מצא את האנקה ו"סרט לבן" שלו מייצג את גרמניה, למרות שהוא אוסטרי לכל דבר (תוצאה של בירוקרטיה מטעם האקדמיה). לסידר ו"הערת שוליים" לא היה יריב אוסטרי אשתקד, להאנקה ו"אהבה" לא היה יריב ישראלי השנה.
בסך הכל, בכל הנוגע למועמדויות בשנים האחרונות, ישראל ואוסטריה עומדות על שיוויון 4:4, אבל רוזוביצקי והאנקה נותנים לאוסטרים ניצחון ברור של 0:2
בכל הנוגע לפסלונים עצמם. מסתבר שאפילו האמריקנים - שהעניקו השנה להאנקה מועמדויות גם בקטגוריות הסרט הטוב והבימוי - מצליחים להבחין באיכויות של הקולנוע האוסטרי הנועז (אגב, השנה זכו שני אוסטרים בפסלון, שכן לצד האנקה זכה גם כריסטוף וולץ בפרס לשחקן המשנה הטוב ביותר).
הסרטים האוסטריים קשים לצפייה, יש בהם אכזריות בלתי מתפשרת, אומץ, ונכונות לבקר את החברה שלהם ואת מסורותיה המתמשכות. להוציא את הרעות החולות מן המחשכים אל האור, מן הכוכים החוצה אל הרחוב. כן, גם לנו יש מה ללמוד מהם.
