שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    גלעד שגב: סושי בפיתה עם רוטב אלף האיים

    האלבום החדש של גלעד שגב "קולות הלב", הוא מסורתי, אלקטרוני, יווני, פופי וניו אייג'י. או בקיצור: יש בו הכל לכולם, ושום דבר אמיתי לאף אחד. ובכל זאת, מדובר ביצירות עשויות היטב של מי שפיצח את מכונת הלהיטים

    גלעד שגב הוא אניגמה לא קטנה. מצד אחד, מדובר באחד מיצרני הלהיטים הכי גדולים והכי מדופלמים של ישראל בשנים האחרונות ("אשה מהשמים", "עכשיו טוב", "יום קדוש", "בואי נעזוב" שכתב עם עילי בוטנר, "אני סולחת לך" של ג'וזי כץ, המילים ל"תן" של רוני דלומי ועוד ועוד). מהעבר השני, שגב הוא כוכב כמעט אלמוני. הפרצוף שלו לא קופץ מיד בזיכרון, ולמרות שהוא נשוי לדוגמנית, הוא גם לא מכוכבי מדורי הרכילות. מרבית האנשים יזמזמו בקלות שירים שלו. אבל לא יידעו לצרף אליהם פנים.

     

    עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

     

    דבר אחד, בכל מקרה, בטוח. אני לא יודע אם גלעד שגב ניסה לפצח את הנוסחה ליצירת להיטים בישראל, אבל הוא לבטח מצא אותה. וזה מה שהופך את אלבומו החדש, והרביעי במספר, "קולות הלב", למעניין. כי הוא מהווה סוג של קפסולה מרוכזת, לבדיקת טעמו המוזיקלי של הישראלי הממוצע באביב 2013.

     

    גלעד שגב בקליפ הרשמי ל"יום קדוש". עכשיו גם תזכרו איך הוא נראה

     

    אז מה היה לנו שם? נגיעות יהודיות מהזן המסורתי, אבל השווה לכל נפש, גם נפש חילונית (ללהיט הראשון מתוך האלבום קוראים "יום קדוש", והוא משתמש בהקלטה מתוך שירתו של הרב מרדכי אליהו); עיבודים עם הרבה אלקטרוניקה, אבל עדינה - כזו שנשמעת למאזין הממוצע כמו משהו "מודרני", "שהצעירים אוהבים", אבל לא באמת מאתגרת אותו, למעט שתי רצועות שהפיק דורון פלסקוב, כמו "חושב עליי", שנותן ממש באלקטרו.

     

    וגם, טקסטים מאיזורי הניו אייג' הפופולארי, עם הרבה "אמונה", "לב", "משמעות", "חסד", "מבורך", "כשהאור יסנוור דרכך" ו"אם נוותר על מציאות, איך נתגבר על רגש לא מוכר" (בשלום חנוכית: מילים לא אומרות מאום); לחן יווני מדבק, בשיר הנושא; מירי מסיקה לחיזוק הקונצנזוס, באותו שיר; בלדה שנשמעת כמו אבן יסוד במבנה גלגלצ ("אף אחד"); ולסיום גם גרסה מקפיצה של "חנהל'ה התבלבלה" ששגב הקליט עם מטבוחה פרוג'קט. אה, ועוד משהו. עטיפת האלבום עמוסה בציורים של "חתן פרס ישראל מנשה קדישמן", כך במקור. שיהיה גם אישור רשמי מטעם האליטות הישנות.

     

    אם היה ניתן להמיר את האלבום הזה לתיאור פיזי של המאזין שלו, היינו מקבלים גבר במעיל עור, הנועל קרוקס כתומות, עונד שרשר של ערסים ועל הצוואר מחזיק תליון של יין ויאנג. אם זה היה שוק, היינו במחנה יהודה, עם דוכן שמוכר סחורה שהגיעה במכולה מהודו, קמעות של באבות ותמונות של אלביס. שנלך לקולינריה? זה סושי בפיתה, עם רוטב אלף האיים. הכל הולך. כל ישראל אחים, והם לא מאמינים יותר במגירות ובהגדרות.

     

    "קולות הלב", שיר הנושא של האלבום, עם מירי מסיקה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    עכשיו, אפשר לקחת את המשפטים האחרונים שלי ולטעון שהם נאמרו בציניות. וגם זה יהיה נכון. קשה לי להקשיב לאלבום כזה, ולא לצקצק. החיבורים כאן נשמעים כל כך שטחיים, כל כך מסחריים, שלפעמים פשוט בא לי לצרוח מרוב תסכול: אתם לא מבינים מה קורה כאן? יש הכל לכולם, ואין שומדבר אמיתי לאף אחד.

     

    אבל יש משהו בגלעד שגב, שמצליח לנטרל את הציניות הזו. וזה אולי סוד ההצלחה שלו. אני מרגיש שהוא באמת מתכוון למה שהוא עושה. שלא מדובר בחישוב מסחרי קר, של "קחו קורט אמונה, ערבבו אותו בקצת אלקטרוניקה, ביזקו מעט מירי מסיקה והנה לכם להיט" - אלא במישהו שבאמת מתרגש מתפילה בבית

     הכנסת, באותה מידה שבה הוא מתחרמן מסיסמאות ניו אייג', או מסימפול אלקטרוני מקפיץ.

     

    כשמוסיפים לזה את השירה הצנועה והבלתי אמצעית שלו, ואת המלודיות שלא מפסיקות לפגוע, מקבלים מוצר שמצליח לרגש הרבה מאד אנשים. ועוד משהו: בשום שלב, שגב לא גולש לפאטתיות, או להגזמה. העשייה שלו מיומנת ומהוקצעת מאד (יחד עם השותף הקבוע שלו, גלעד שמואלי), ולוקחת את עצמה ברצינות. אז באופן אישי זה לא ממש נוגע בי, ואני תמיד עצוב לגלות כוכב מוזיקה ישראלי צעיר יחסית, שמייצר מוזיקה שמרנית וצפוייה. אבל אי אפשר שלא להעריך את גלעד שגב, שממשיך לייצר סושי בפיתה, אבל מחומרי גלם טובים במיוחד.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איתן טל
    גלעד שגב. הכל לכולם
    צילום: איתן טל
    "קולות הלב". עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים