מומחה למטבוליזם: למה דיאטה לא עובדת ומה כן
כדי לרדת במשקל צריך לאכול פחות, זה חשבון פשוט, הצרה היא שברגע שאנחנו מונעים אוכל מהגוף שלנו, המוח נכנס למגננה ומשכנע את הגוף לא לוותר על השומנים שאגר בארוחות הקודמות. פרופ' רם וייס מסביר למה קל להשמין וקשה לרזות
"ברירת המחדל של המוח שלנו היא לחפש אוכל ולא לבזבז", מסביר פרופ' רם וייס, מביה"ס לבריאות הציבור, המחלקה לתזונה ולמטבוליזם של האדם באונ' העברית - זאת אחת הסיבות שקל לנו להשמין וקשה לנו לרזות, משמע, רוב הסיכויים מראים שהדיאטה שלנו לא תצליח.
יתרה מזאת, מוסיף וייס, המוח שלנו רגיש אך ורק לירידה במשקל, משום שמבחינתו ברגע שאנחנו מונעים מהגוף שלנו אוכל, הוא עומד בפני מצב מסוכן של רעב. לכן, שחרור האנרגיה - בדמות שומנים הנמצאים בגוף - הוא איטי יותר, זאת על מנת שהגוף יוכל לשמר את הכוח שיש לו עד לרגע בו ימצא מזון. ברגע שייכנס עוד מזון, כלומר אנרגיה, לגוף, נוכל לבזבז את האנרגיה העודפת.
עוד כתבות על דיאטה :
- מחקר מצא: מה התמריץ שהכי עוזר בדיאטה? הפחד גרם לי להשמין - מה עשיתי כדי לנצח אותו?
- הסוד להרזיה מוצלחת: מה חייבים לאכול בדיאטה
לרוב אנחנו מונעים מהגוף שלנו מזון משום שאנחנו עושים דיאטה כדי לרזות ולא משום שאין אוכל בנמצא - כך נוצר מעגל בו אנחנו מתחילים בדיאטה, מונעים מהגוף מזון, המוח מסמן לגוף שלא לבזבז אנרגיה, אנחנו רואים שאנחנו לא יורדים במשקל כי הגוף חרד למצבו, ואז אנחנו מתייאשים ואוכלים אפילו יותר, משום שהמוח מסמן לנו שאולי שוב ייקח זמן עד שנקבל עוד מזון, כך שלא רק שאנחנו לא מרזים, אנחנו אפילו עולים במשקל.
פרופ' וייס הוא אחד המרצים במיזם "פרופסור בנעלי בית 2"- סדרת הרצאות של מרצי האוניברסיטה העברית, שפתוחות לקהל הרחב ללא תשלום ויתקיימו בדירותיהם הפרטיות של מרצים, במעונות סטודנטים וכן במספר מוסדות ציבור בעיר. המיזם מתקיים זו השנה השנייה לרגל יום המדע הלאומי ויום ההולדת של אלברט אינשטיין, במטרה ליצור מפגש אינטימי בין חוקרי האונ' העברית לבין הקהילה הירושלמית.
במסגרת הרצאתו "עליה לצורך ירידה: מדוע קל להשמין וקשה לרזות", יסביר פרופ' וייס מדוע ההשמנה הפכה למגפה של המאה ה-21. מדוע דיאטות בדרך כלל נכשלות ומדוע נורא פשוט לעלות במשקל אחרי נופש אך קשה מאוד לרדת בחזרה.
המלחמה על האוכל
"המוח הפרימיטיבי שלנו", אומר וייס, "פועל כאילו הוא עדיין בתקופה שבה החיים היו הישרדותיים, כשהיה חסך באוכל
ולא ידעו מתי תהיה הפעם הבאה בה יתאפשר לאכול. כך, בכל פעם שנמצא מזון, הגוף היה צריך לנצל אותו עד תום, לאגור את האנרגיה ממנו ולשחרר את השומן מהמאגרים לאט-לאט, עד לרגע שבו יימצא שוב אוכל. כיום, עומד לרשותנו שפע של מזון, ויחד עם זאת חלק מהמוח שלנו, החלק שהתפתח, עוסק באכילה המבוססת על רגשות, כך נוצר מצב שאנחנו אוכלים כשאנחנו לא רעבים, וכשאנחנו מגלים שעלינו במשקל ומנסים לרזות, המוח הפרימיטיבי מקבל איתות שהוא לא מקבל אוכל ונכנס למגננה.
אצל בעלי החיים קיימת הקשבה לצרכים הביולוגיים: או שתחפש אוכל ותחסוך בקלוריות או שתפסיק לאכול ותתחיל לבזבז אנרגיה. בני האדם יוצרים מעין עיקוף ומתעלמים מהמערכת שאומרת לנו להקשיב לצורך האמיתי של הגוף. בנוסף עליהם להתמודד עם מקומות נוספים במוח השולטים בהחלטות (בצורה שונה מהמוח הפרימיטיבי), כך נוצר מצב של אכילה מתוך עצבים, כעס, דיכאון, ו/או אכילה כתגמול או חשק - כמו אותה פיסת שוקולד שמרגישים צורך לאכול אחרי ארוחת צהריים דשנה. אכילה מסוג זה, אגב, יכולה לגרום לנו להתמכרות למתוק.
המוח שלנו מנסה לגונן עלינו, בלי קשר למקום שבו אנחנו חיים וכמה אוכל יש לנו. כשאנחנו מנסים לצמצם את המאגרים בצורה פיזית ולהורידבכמות הקלוריות שאנחנו צורכים - כשמתחילים דיאטה למשל - המוח מקבל איתות של סכנה, ולכן הנטייה של רוב הדיאטות היא להסתיים באותו משקל בו התחלנו או אפילו במשקל גבוה יותר.
האם נגזר עלינו להילחם תמידית במוח הפרימיטיבי שלנו? וייס אומר שלא, משום שישנם "טריקים" שיכולים לעבוד על המוח ולגרום לו להבין שהוא לא רעב ולא באמת נמנע ממנו מזון שהוא זקוק לו. בהרצאה הוא מבטיח לגלות חלק מהסודות.
- הרצאתו של פרופ' וייס תתקיים במסגרת פרוייקט פרופ' בנעלי בית 2 ביום חמישי (14.3) בשעה 21:00. לפרטים נוספים לחצו כאן
