שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דניאל כהן-שגיא: האהבה לגרמניה מסובכת
    ב"אהבה גרמנית" של דניאל כהן-שגיא, פנטזיה ישנה גורמת לאשה לנטוש את חייה בישראל לטובת גרמניה. ברקע מהדהד הקשר המורכב שלו עם המדינה: "אני רואה את הסטודנטים הישראלים שמסתובבים שם כאילו לא קרה כלום, וזה לא מובן לי"

    "אני צריכה לצאת מכאן, אני לא יכולה, אני נחנקת, הכול פה חוזר על עצמו, אין שינוי, אני צריכה לטוס או שאני אשתגע. אין לי כוח לזה יותר. החום הזה, האנשים האלה, הכול כסף. מי שאין לו כסף לא שווה יריקה, מי שאין לו חברים חשובים לא שווה יריקה, הכול קטן, הכול ממזרי, זאת המילה".

     

    כך כותבת נלה, גיבורת "אהבה גרמנית", בפתק קטן שהיא משאירה אחריה. היא עוזבת את בנה ואת בעלה בעקבות חלום אבוד ונוסעת למינכן, בלי להביט לאחור אל חייה האפרוריים בתל אביב של שנות ה-70. בביתה שבארץ, נהגה לשוחח מול המראה עם אהוב נעוריה מפראג, לדקלם שירה גרמנית במכולת השכונתית ולהתכתב עם דודתה אתל, שחיה בכפר קטן בצ'כוסלובקיה. אבל השוני התרבותי, כאב הלב וגם השיגעון שריחף מעליה, גרמו לה לקום וללכת, דבר שהשפיע על כל סביבתה.

     

     

    בנה דוּדוֹ, שגדל בצל שגיונותיה של אמו, מגיע למינכן ומסתבך בפרשיית אהבה עם צעירה גרמניה בשם ביאטה, שמובילה לשרשרת אירועים טרגית. שאול, בנם, לאחר שנים רבות, חי את חייו ומחפש את התשובות. זוהי, על רגל אחת, עלילת הרומן "אהבה גרמנית", ספרו החמישי של הסופר והמשורר דניאל כהן-שגיא.

     

    מדוע בחרת לכתוב ספר שעוסק בצורה ישירה ועקיפה בגרמניה?

     

    "אני מגיע מבית שהגרמנית נוכחת בו. אמי, כישראלית, כתבה שירים  תחת הפסבדונים נטי בולסלב בגרמניה, ואלו זכו להצלחה רבה. בשנות ה-60 קיבלתי מילגה ממשרד החוץ הגרמני לאוניברסיטת מינכן, ושם ביליתי קצת יותר משלוש שנים. כתוצאה מכך, אני מכיר את התרבות הגרמנית, את הספרות הגרמנית".

     

    "אהבה גרמנית". ליטוגרפיה בת 105 על העטיפה ()
    "אהבה גרמנית". ליטוגרפיה בת 105 על העטיפה

     

    סיפורה של נטי בולסלב הוא סיפור מעניין בפני עצמו: חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, באפריל 1939, הגיעה נטי לוי, נערה בת שש עשרה מפראג, לנמל יפו יחד עם עוד קבוצת בחורות אירופאיות.

    הן נשלחו לשישה חודשי התנסות בפלשתינה מטעם עליית הנוער, והגיעו לבית הספר החקלאי בנהלל, בניהולה של חנה מייזל. כאשר השערים מפלשתינה לאירופה נסגרו, נותקה נטי ממשפחתה, שנרצחה באושוויץ, והחלה לכתוב שירים בגרמנית תחת שם משפחה בדוי.

     

    בהמשך עברה להתגורר בתל אביב וניסתה לפרסם את שיריה, אך בארץ אנשי אגודת הסופרים הפנו לה עורף ולעגו לשירים הכתובים בשפה זרה. הם תבעו ממנה לכתוב בעברית, אך התרבות שהגיעה ממנה, הנתק מהבית והחיים הלא פשוטים בתל אביב, הכבידו עליה מאוד. למרות זאת המשיכה לכתוב, ובסופו של דבר מצאה קהל אוהד בגרמניה. סיפורו של כהן-שגיא אינו עוסק בחייה של אמו או משפחתו, אך ניחוחות התרבות והשפה הגרמנית עולים ממנו:

     

    "הגרמנית רחשה בבית כמו מגהץ חם. תמיד צצה לה חמימה, מלטפת, איכותית, אבל גם עם תחושה לא נעימה של תסיסה, עם ריחות רעים מן הקונטיננט ההוא. לא היה אפשר לחיות בלעדיה. ספוגה כמו ספוג שהמים בו לא נגמרים, מתרוצצת עם כרזות ותמונות משנות השלושים והארבעים, גלויות עם תמונות מאוניברסיטת היידלברג ונופי יערות בוהמיה והרבה עיתונים ומגזינים ישנים".  

     

    איך בחרת את שם הספר?

     

    "השם היה ברור לי מההתחלה, כי הוא מדגים את הנקודה שאין בספר אהבה אמיתית ובריאה. בין הדמויות, לאורך כל הדורות, ישנה החמצה. נלה, אחת הגיבורות, בורחת למינכן וגם שם היא לא מוצאת את עצמה. היא מנסה להגיע לפנטזיה, לאהוב נעוריה - אבל החיבור הזה לא קיים במציאות. בסופו של דבר, האהבה ברומן הופכת לאכזבה. בסופו של דבר, גם גרמניה בעיני - מנקודת המבט שלי כישראלי - היא החמצה. אם מסתכלים על תולדות יהדות גרמניה, מה שקרה לה הוא פשוט איום. לא תיכננתי לכתוב ישירות על הספרות או המוזיקה או התרבות הגרמנית שמוזכרות בספר, אבל זה בא מתוכי".

     

    "רוחות הרפאים של המלחמה ליוו אותי"

    כהן-שגיא נולד ב-1943 בעפולה, וכיום חי בתל אביב. הוא למד תקשורת באוניברסיטת מינכן, ואת עבודת הגמר שלו כתב על עיתון "הניו יורק טיימס" בשנות מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-70 חזר לארץ, וכתב מכאן עבור ה"דויטשה צייטונג" הגרמני. בעברו עסק בעיתונות ובהפקות טלוויזיה, ופרסם שירים פרי עטו בארץ ובעולם. מבין ספריו: "איש צפה בפנים שאזלו" (שירה), "מר פפריקה" ו"מותו של בנימין" (פרוזה).  

     

    את "אהבה גרמנית" כתב כהן-שגיא כשלוש פעמים, שיכתב ושינה, וערך מול אנשי הספרות יגאל שוורץ ונירית קורמן. הרומן בנוי משלושה קולות שמדבררים בגוף ראשון את סיפורם, ואלו מתחברים זה לזה תוך כדי הקריאה.

     

    "הספר מדבר על תפיסת עולם של שני ילדים שחיים בשני דורות שונים: דוּדוֹ, ובהמשך שאול בנו, שהפנטזיה שלהם גדולה מהמציאות", הוא אומר. "שאול, למעשה, שומע כל ימי ילדותו איזושהי אגדה מאמא שלו הנוגעת לאביו, ומנסה לחיות על פי האגדה הזאת - אבל גם הוא עצמו חי בעולם של פנטזיה. לכל הדמויות בסיפור יש ילדות שמכוננת את הצעדים שלהם, וגם עולם של פנטזיה ודמיון שמוביל אותם".

     

    העטיפה המתנוססת על הספר היא ליטוגרפיה של הצייר אוסקר קוקושה. "מצאתי אותה בתוך ספר שהוא כתב בדיוק לפני 105 שנים. כשנתקלתי בדמות על העטיפה, ראיתי אשה לא מבוגרת שישנה בתוך קונכיה. היא לא נרדמת, אבל היא עוצמת עיניים. היא לא בוכייה, אבל היא עצובה ואולי חולמת על משהו אחר. הליטוגרפיה הזאת מחוברת אצלי לנרטיב של הרומן. אולי היא הדמות של ביאטה (הצעירה הגרמניה ששאול מסתבך עמה). היא הדבק שמקשר בין כל הדמויות".

     

    בספר אתה עוסק באהבה, אך בתקופה טעונה של פוסט-מלחמה.

     

    "הספר לא נוגע ישירות במלחמת העולם השנייה, כי הטרגדיה בו היא הבריחה של האם. אבל זאת גרמניה שהיא לא רחוקה מהטראומה, שאליה היא בורחת. היא הופכת לבעלת רשת חנויות ספרים, מתחתנת מחדש ומתעשרת, אך בתחילת דרכה מתחת לחנות הספרים שהיא עובדת בה יש בונקר. בבונקר הזה היא מוצאת משהו שמשנה את חייה. פרדי, אחת הדמויות בספר, מתייחסת למלחמה ואומרת שגם אם יעברו מאה שנים, הדברים שהמלחמה עשתה יבואו לידי ביטוי".

     

    סיפורי האהבה ברומן מאוד מסובכים, שליליים וקשים. מדוע האהבה מצוירת כך?

     

    "כי אהבה גרמנית ובכלל אהבה לגרמניה היא אהבה מסובכת. מאז שחזרתי ארצה ב-1971, לא ביקרתי בגרמניה 40 שנה, עד לא מזמן. כשלמדתי במינכן הייתי בחור בן 24 והתייחסתי לדברים בצורה אחרת. בעשרות השנים שעברו, למדתי וקראתי יותר על המלחמה ועל גרמניה. לפני חצי שנה ביקרתי בברלין ואחרי כמה ימים קיצרתי את החופשה וחזרתי הביתה. רוחות הרפאים של המלחמה ליוו אותי. אתה בא ממדינה שעוסקים בה בשואה הרבה. לכן אולי, כשאתה בגרמניה, כל גרמני שני - אתה חושב שהוא נאצי. בצעירותי, כדי לתפוס מרחק, התמקדתי בלימודים שלי, וזהו זה. אבל עכשיו זה היה אחרת".

     

    נלה, וכן ביאטה, כגרמניות, מוצגות ברומן כזרות באופן מוחלט לתרבות הישראלית.

     

    "ההבדל בין המילייה הישראלי לגרמני הוא עצום. הכל שונה: סולם הערכים, השמרנות והתכנים. כשאני מדבר על תרבות שונה, אני קודם כל מדבר על דרך ארץ לזולת, על ריסון עצמי. יחד עם הקונפליקט שמוצג בספר סביב היחסים עם גרמניה, אני מאוד אוהב את התרבות והמוזיקה הגרמנית שגדלתי עליהן".

     

    האהבה בסיפור מלווה תמיד בשיגעון. מדוע?

     

    "כשנלה בורחת למינכן ומתחילה לעבוד בחנות הספרים, היא מוצאת את הבונקר

    ובו יש שלט שכתוב עליו 'צוכטהאוס' - מושג מהמאה ה-17 שמשמעו: 'מוסד לתיקון עבריינים'. זאת התחלת ההתייחסות לאנשים שהיום מכנים אותם משוגעים. גם בתחילת הספר שאול נפגש עם פסיכיאטר, והשיגעון נוכח ברומן. אבל כשאני כותב אני מתמקד בעלילה, ומחפש את הגרעין הסיפורי. הסוף של הסיפור הוא טרגי, ומלווה באבדן גדול, והשיגעון והכאב מתחברים אולי לאירוניה שעולה מהעלילה.

     

    "אהבה גרמנית היא בעצם אירוניה גרמנית, ויש בכך המון ציניות. אני רואה בזה גרוטסקא. בדיוק כמו שאני רואה את הסטודנטים הישראלים שמסתובבים כיום בגרמניה, כאילו לא קרה בה שום דבר. זה נכון שברלין היא עיר שבנו אותה ושיכתבו אותה מחדש, אבל זה עדיין לא מובן לי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים