שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    בין אדם לחברו
    בשלוש השנים האחרונות לא ירו בישראל בכלבי בר, שהתרבו והפכו לטורפים הדומיננטיים באזורי ספר רבים. כדי לעצור את התפשטות הלהקות הוחלט לאחרונה להתיר את הירי מחדש, ובתגובה נוסחו עצומות ונמחו מחאות. אסי גל יצא לבדוק מי צודק ומי צדקן, וגילה שזה מקרה קלאסי של איש נשך את עצמו בישבן

    פעם, כשישראל הייתה ארץ זבת חלב ובעלי חיים, היו פה המוני יחמורים. לא מכירים? אז בניגוד לאיך שזה מצלצל, יחמור הוא לא סוג של חמור אלא שייך מגדרית למשפחת הצבאים. במבי כזה. נגיד, הצבי על הסמל של הדואר? יחמור. בעקבות ציד לא מבוקר נכחד היחמור מהטבע הישראלי במאה ה-19, אבל בשנים האחרונות הוא עשה קאמבק זהיר: כ-50 יחמורים שגודלו בגן החיות התנ"כי בירושלים שוחררו באזור נחל שורק, שמורת טבע שבה יוכלו להתפתח ולהחזיר את סמל הדואר למולדתו.

     


     

    לפני כמה שבועות נסע פקח של רשות הטבע והגנים בשמורת נחל שורק כשבמבי מנוקד חצה את הכביש בעיניים בולטות מבהלה. מיד אחריו הופיעה בריצה להקת כלבים. הפקח יצא מהרכב ונכנס ליער כדי לעקוב אחרי היחמור, ומצא רק פגר חמוד וצמרירי מוקף כלבים. וזה רק אחד. 28 מהיחמורים ששוחררו נמצאו מתים. שלושה מהם נטרפו בוודאות על-ידי כלבים, מקרים שהמצלמות הפזורות בשמורה תיעדו בשעת מעשה.

     

    הרכבת שעוברת באזור דאגה לדרוס 11 מהם, ונסיבות מותם של שאר ה-14 אינן ברורות, אבל הפקחים משוכנעים שכלבים היו מעורבים כך או אחרת. בסביבה שבה כלבים הם טורפי-על, הם לא חייבים להיות הגורם הישיר למוות. הם יוצרים לחץ, דוחפים את היחמורים לנוע למקומות לא טבעיים מבחינתם, ובהחלט יכולים לרדוף אחרי איזה במבי מבוהל לתוך פסי רכבת.

     

     (איור: גדעון לוין) (איור: גדעון לוין)
    (איור: גדעון לוין)

     

    למרות שבאתי לדבר איתם על להקות כלבים, הפקחים שהתראיינו לכתבה הזאת הקפידו לספר לי בפירוט רב על היחמורים. חשוב להם להעביר את המסר שכלבים הורגים גם חיות חמודות. לאף אחד לא אכפת שהם הורגים דורבנים או תנים. הרי דורבן זאת חיה מכוערת וכלב הוא חמודי-מודי, וככה אין סיכוי לנצח את הלובי של הכלבים.

     

    אבל אם יעמידו בתודעה שלנו כלב מול במבי, חיה פוטוגנית שילדים אוהבים, אולי מישהו יסכים להבין שיש פה בעיה. אולי ככה יפסיקו לשנוא אותם בגלל מה שהם חושבים שצריך לעשות. רק שזה לא פשוט, כי הם - אנשים שהצטרפו לרשות הטבע והגנים כדי לשמור על הסביבה ועל בעלי החיים - חושבים שצריך לירות בכלבים.


     

    מישהו הפסיק את הרסן

    בשש בבוקר של חורף נסעתי לנגב כדי לפגוש את ערן היימס, פקח של רשות הטבע והגנים שהתנדב להראות לי למה צריך לירות. נפגשנו במשאבי שדה, מושב שהעיר השנייה הכי קרובה אליו היא מצפה רמון. שעה וחצי לקחה לי הנסיעה מתל אביב. באזור באר שבע היו פקקים, ואחרי באר שבע לא היה כלום. רק כבישים ריקים עם מרחבי מדבר בצדדים. "זה יכול לשגע אותך", אמר לי היימס. "אני מת על המדבר, אבל מרחבי הכלום האלה שהם העבודה שלי, יכולים להוריד אותך מהפסים. ואחר כך אתה חוזר הביתה ושוב אין כלום. רק הבית".

     

    על רצפת הרכב של היימס, טויוטה היילקס כמובן, פזורים תרמילים של רובה ציד. הוא משתמש ברובה לדילול אוכלוסיות של בעלי חיים. ביקשתי דוגמה לצורך בדילול כזה, והוא סיפר שמספיק מקרה של השלכת פגרי עופות אל מחוץ לשטח מיושב: האדם זורק אוכל, ומיד מתרבים באזור שועלים ותנים ועורבים. הריבוי הזה פוגע במערכת האקולוגית וצריך לעצור אותו. כמובן שהדבר הדחוף יותר הוא ענישה לזורקי הפגרים, אבל זה אין.

     

    בדצמבר האחרון קיבלו היימס ויתר הפקחים אישור לחזור להשתמש בכדורים גם מול כלבים, אבל לא לצורך דילול אוכלוסיות, אלא רק כדי לטפל בכלבים שמסתובבים בשמורות טבע. אלא שדווקא דילול הוא מה שנחוץ.

     

    בעיתונות ובשיחות סלון נהוג לכנות את הכלבים האלה "משוטטים", אבל זאת הגדרה מוטעית. כלבים משוטטים יש בעיר. הם אוכלים מפחים ומפחידים ילדים של דתיים. לעיתים רחוקות מאוד הם תוקפים בני אדם, ולו מפני שרובם חיו אצל בן אדם עד שהאחרון החליט שלא בא לו יותר להחזיק אותם וזרק אותם לרחוב. כלבי בר אולי היו כלבים משוטטים לפני כמה שנים, אבל היום הם כלבי בר. רבים מהם נולדו בטבע, והם לא מכירים בני אדם. הם חיים כדי לאכול, כדי לאכול צריך לצוד, וכל דבר הוא מזון בפוטנציה.

     

    אם הכלבים האלה היו מוגדרים חיות בר כמו קרוביהם התנים, שאלת הירי בהם לא הייתה עולה. בחיות בר מותר לפקחים לירות ואף אחד לא מרים קול צעקה, כי תן זה מסוכן. הוא עלול לאכול כלב, חס וחלילה. אידיאלית, כלבים משוחררים בשטחי פרא הם תיק שמשרד החקלאות צריך לטפל בו. היסטורית, מי שטיפל בזה היה המשרד להגנת הסביבה שאליו שייכים פקחי רשות הטבע והגנים.

     

    עד לפני שלוש שנים הותר לפקחים לירות בכלבים מתוקף חוק הכלבת. הרציונל היה פשוט: כל כלב משוחרר מהווה סכנה להדבקה בכלבת, ויש להורגו במקום. אלא שהכלבת הייתה רק תירוץ מנקודת המבט של הפקחים. הם, בניגוד לכל מי שקורא לכלבים האלה משוטטים, הבינו את הסכנה העצומה שהם מהווים והרגו אותם מתוך צורך להגן על הטבע ועל האדם.

     

    קשה לנו לחשוב עליהם כטורפים, אבל ברגע שכלבים נזרקים לטבע הם הופכים לציידים הכי טובים בסביבה ומחסלים כל מכרסם וציפור שיכולים לשמש להם מזון. לפעמים אפשר להסיק שלהקת כלבי בר פועלת בשטח רק על סמך העובדה שטורפים אחרים מתחילים להיעלם מהסביבה. עד לפני שלוש שנים זה היה קורה לעיתים נדירות, כי ירו. מה קרה ששינה את הכללים? אף אחד לא יודע בדיוק איך ומתי, אבל הפקחים מספרים שמישהו ירה בטעות בכלב בית משוטט. הבעלים של הכלב הרים טלפון לכמה גורמים, קמה צעקה גדולה, והשר להגנת הסביבה החליט לסגור את העסק.

     

    גלעד ארדן הוא לא איש רע והוא לא היה שר רע, אמר לי כל מי ששאלתי. להפך, הוא היה כנראה מחובר יותר מכל קודמיו בתפקיד לבעלי החיים ולצורכיהם. אולי דווקא בגלל זה הוא החליט שהפקחים לא יירו יותר בכלבים, ואולי ארדן עשה את זה כי העדיף שעבודה כל-כך שנויה במחלוקת תושאר למשרד החקלאות ואותו יעזבו בשקט. מה שלא יהיה, היריות נעצרו. הכלבים לא.

     

     (איור: גדעון לוין) (איור: גדעון לוין)
    (איור: גדעון לוין)

     

    בשלוש השנים האחרונות חיפשו במשרד החקלאות פיתרון לבעיית כלבי הבר. שלוש שנים שבהן הכלבים התרבו והפכו מבעיה של עשרות פריטים לאלפים, מקבוצות קטנות שפוגעות בעיקר בחיות בר ללהקות שמטרידות מושבים שלמים. בדצמבר 2012 הוחלט שפקחי רשות הטבע והגנים יקבלו אישור מחודש לירות בכלבים, אבל רק בשמורות שנמצאות תחת פיקוחם.

     

    בשאר האזורים יטפלו פקחים מיוחדים של משרד החקלאות שיקבלו נשק ייעודי לטיפול בבעיה. הנשק המדובר הוא רובים מרדימים, ונכון להקלדת השורות האלה הוא אוטוטו מגיע למשרד החקלאות שאוטוטו מטפל בבעיה בכל הכוח. בינתיים בפייסבוק כבר הספיקה להתארגן עצומה נגד הפיתרון האכזרי לבעיית הכלבים המשוטטים.

     

    הלילה של היללות

    בטלפון, כשקבענו להיפגש, היימס הזהיר אותי שבכלל לא בטוח שנראה כלבים. הוא הזכיר שוב את האפשרות הזאת כשיצאנו לדרך והטויוטה פנתה שמאלה באיזה כביש צדדי שבחיים לא הייתי חושב להיכנס אליו. היימס פתח שער גדול ממתכת בחיוג קוד מאחד מארבעת הסלולריים שהוא מחזיק, וברגע שעברנו את השער נתקלנו בקבוצה של שישה.

     

    הם כלבים, זה מה שהם. לא נראים בשום צורה כמו חיות בר. אין להם אפילו מראה אחיד - כמה כנעניים, אחד שמזכיר רועה גרמני ועוד אחד שאיפשהו באילן היוחסין שלו בטוח הייתה לברדורית. הוא נח על ערמת אשפה והתרחק כשהתקרבתי. לידו על האדמה רבצו עוד שלושה מעורבים וגם כמה גורים בני כמה חודשים. אולי מישהי פה היא האימא שלהם, אבל הם כבר מספיק גדולים בשביל לדאוג לעצמם, לשחק עם כלב גדול יותר ולהיראות חמודים.

     

    במטע הזיתים שליד המזבלה ראינו אימא שמגדלת שני גורים קטנים בתוך שוחה. "עאלק לא חיות בר", אמר היימס. "תראה איזה בור היא חפרה כדי להגן על הגורים שלה. זאת חשיבה של חיית פרא". כשהתקרבנו לגורים היא חשפה שיניים. רק כשהתרחקנו היא נרגעה. כמה מטרים ממנה ראינו עוד עשרה. אשכרה להקה. מדי פעם, כשהתעורר אצלי יצר האיזה-חמודים, הייתי צריך להזכיר לעצמי שהם מסוכנים.

     

    אורי נווה, מנהל מחוז מרכז של רשות הטבע והגנים, מסביר שהפקחים מזהים בקלות כלב שלא מהווה סכנה מיידית. אם הוא נענה לקריאות ולא נמלט, הפקח יכול פשוט להכניס אותו לרכב שלו. היימס עשה את זה פעם והחזיק בכלב שלו כמה שנים, אבל נאלץ לבסוף למסור אותו כי הוא היה פראי מספיק בשביל לנסות לנשוך כל אדם שהתקרב אליו. נווה, לעומת זאת, כן הסתדר עם כלב שאסף. "רובינשטיין קראתי לו", הוא נזכר. "היה איתי שלוש שנים. איזה כלב טיפש".

     

    יריב מליחי, הביולוג של מחוז מרכז, מוסיף שרוב הכלבים לא מתקרבים. הם אולי לא פוחדים מבני אדם, אבל הם גם לא חברים שלהם יותר. לכן לא ברור עד כמה יעילים יהיו הרובים עם החץ המרדים שיקבלו הפקחים של משרד החקלאות. הטווח שלהם הוא 25 מטר, ומטבע הדברים אפשר לתפוס בירייה אחת רק כלב אחד. השאר יימלטו מיד. מה גם שאין המון פקחים של משרד החקלאות בסביבה, ולירות חץ מרדים זה מיומנות שלא כל אחד שולט בה. אבל בסדר, הממשלה הבטיחה. בטח ייתנו תכף תקציב לכוח אדם.

     

    "מה אתם עושים כאן?", שאל אותנו בחור בטויוטה אחרת כשעזבנו את השטח של הלהקה. היימס סיפר מי אני ומה באתי לראות. "מכה מה שקורה כאן", אמר ההוא. "לפני יומיים תקפו פה חוות בודדים. הבחור יצא החוצה וראה כמה מהם הורגים לו עזים. חבורה של שישה בערך. הם תקפו והוא לא יכול היה לעשות כלום. כלום". כל מי שתפגוש, אמר לי היימס, ידבר במונחים של חוסר אונים.

     

    אצל אורנה צרפתי זה התחיל כשהקפיצו אותה יללות כאב. גם הבת שלה נופר שמה לב ליללות, והן נשמעו לה מוכרות. אורנה קמה מהכורסה שלה, הסתכלה סביב כדי למצוא את הפקינז הקטן שלה ולא מצאה אותו. כלב מיוחד, הפקינז: הסינים הינדסו אותו כדי שידמה לדרקון מזל. יש לו פנים פחוסות, הוא מסתובב המון עם הלשון בחוץ והוא עלול להיות די מתנשא. יש אנשים ששונאים אותו ויש שמתים עליו. ההורים שלי גידלו שניים. פעם היה להם אחד עם ריח פה נורא וגישה מנופחת, ועכשיו יש להם אחד חמוד ונלהב. דבר אחד בטוח, פקינז הוא כלב קטן. קטן וחלש.

     

    הקטנצ'יק של משפחת צרפתי אהב להסתובב בשכונה. לא בדיוק סכנה גדולה באזור מושב אשלים, שסביבו אין כמעט כלום פרט למדבר ותחנת דלק שמרוחקת כמה קילומטרים מהבתים. עומס תנועה שם נוצר כששתי מכוניות מנסות לצאת יחד משער המושב. ובכל זאת, יללות באמצע הלילה. אורנה ונופר רצו החוצה בקריאות ובצעקות עד שמצאו אותו על גבעה קטנה, אבל הוא לא היה לבד. סביבו עמדו חמישה כלבים גדולים.

     

    הקטן כבר לא יילל. שאריות ממנו נזלו מהפיות של כל החמישה. אורנה רצה אליהם בצעקות. אחד מהם, כלב גדול ואפור, ראה אותה מתקרבת. הוא הרים את ראשו, נתן נביחה והחל לנוע לכיוון השני כשכל החבורה בעקבותיו. לאורנה נותר רק לחבק את בתה ולהרחיק אותה מערימת הפרווה שהייתה פעם הכלב שלה.

     

    איש יצר כלב

    גם יוחאי איבגי גר במושב אשלים. עד לפני כמה שנים הוא היה הבעלים של תחנת הדלק המקומית, ואחרי שמכר את המקום פתח מכולת במושב. כמה עשרות מוצרים על מדפים, לקוחות מזוקנים, אבק כל-כך מבוסס שהוא כבר תושב קבע. אווירה של סרט אימה, אמרתי. מה סרט, ענה איבגי בלי להיעלב ובלי לצחוק. אימה אמיתית פה.

     

    כמה ימים לפני שהגעתי לאשלים יצא אחד התושבים לריצת בוקר עם הכלב. השעה הייתה מוקדמת, כשעוד לא חם מדי במדבר. זמן נוח לכלבים לחפש מזון. חבורה של שישה הגיחה לפניו ורצה לעברם. הג'וגר הספיק להרים את הכלב שלו ולנוס בחזרה ליישוב. "מסתובבים פה לפחות 50 כלבים", סיפר לי איבגי על כוס קפה שחור. "זה רק עניין של זמן עד שהם ינשכו ילד ואנשים יפחדו לצאת לרחוב. עוד רגע וזה כבר נהיה האזור שלהם, לא שלנו".

     

    איבגי הגזים, אבל רק בקצת. לפי נתונים של משרד החקלאות, בישראל ננטשים מדי שנה כ-50 אלף כלבים. לפי האתר הרשמי של אותו משרד, יש גם אומדנים שקובעים מספר כפול ומשוגע של 100 אלף בשנה. תושבי ישראל הם לא היחידים שנלחמים על הטריטוריה שלהם - רק לאחרונה פורסם שבבוקרשט למשל ננשכים בממוצע 75 אנשים מדי יום - ואין גם שום חדש בקטע הזה.

     

    באוסטרליה נאלצו כבר במאה ה-19 להקים גדר לכל אורך היבשת כדי למנוע כניסה של כלבי דינגו לשטחי מגורים ולמשקים. שם, בדיוק כמו כאן, הכלב לא היה קיים בטבע לפני שהאדם שחרר אותו לשם ושינה לו את אזור החיוג ואת מרחב המחיה. היום הדינגו הוא חיה מוגנת, אלא שאת החוואים האוסטרלים זה לא באמת מעניין. הם משמידים את הכלבים בהמוניהם כשהם באים לאכול להם כבשים.

     

    כל מדינה והסיפור שלה, אבל כלבים מבויתים שחזרו לטבע עוקבים בדרך כלל אחרי אותה עלילה. איזה ג'ו-שמוק קונה לעצמו כלבה גזעית ומחליט שהוא לא מעקר אותה כדי למכור את הגורים. הכלבה, שבתקופות הייחום נוטה לברוח מהבית, מביאה מדי פעם גורים ממזרים ולא גזעיים בעליל. כשהיא ממליטה כאלה מכניס אותם ג'ו לקופסה ומשחרר באיזו שמורת טבע. שם, הוא חושב לעצמו, הם יהיו בסדר. הרי הם בעלי חיים. טבע זה הטבע שלהם, וחוץ מזה אין שום קנס או פיקוח.

     

    את זה מזכירים כל הפקחים שוב ושוב. על בעלי כלבים זכרים בכלל אין מה לדבר. הרי כולנו, הליברלים חותמי העצומות, הקמנו קול צעקה כשאיתן כבל ביקש שנסרס כלבים. איך יישארו כלבים אם נעשה את זה? הרי יש בסך הכל כמה עשרות אלפים שזרוקים בחוץ.

     

    חלק מבעלי הזנב שמסתובבים בנגב הם דווקא לא זרוקים אלא יותר כמו עודפים. הבדואים מגדלים כלבים רבים, אבל כשהכלבות ממליטות הם משחררים את רוב הגורים, וככל שיש בסביבה יותר מקורות מזון, ככה גדלה הנטייה שלהם להישאר באזור ולהתרבות. גם הפועלים התאילנדים שמועסקים בחקלאות עושים דבר דומה: מגדלים כלבי שמירה ועבודה, ונפטרים מכאלה שיוצרים אבטלה סמויה.

     

    כדי להבין מה הופך את הכלבים האלה לטורפי-על צריך קודם להבין מה זה כלב, ולצורך העניין מדובר בחיית בר - זאב או תן, הדעות חלוקות - שהאדם ביית לצרכיו. איך ביית? גם כאן יש שתי סברות. האחת אומרת שהאדם שם עין על זאבים או תנים ומשך אותם לטריטוריה שלו, עד שהפכו בעצמם לחלק מהלהקה. הסברה השנייה טוענת שהכלב בכלל אימץ אותנו: ברגע שבני האדם גילו את החקלאות הם הפסיקו לנדוד והתחילו לייצר לעצמם מזון, ויחד איתו גם שאריות, שהן קונספט אהוב מאוד על בעלי חיים.

     

    התאוריה היא שאבותיו של הכלב התקרבו לאזורי המחיה של אבותינו וקיבלו מזון בתמורה לשמירה או סתם כדי לשכב על הבטן ולהיות חמודים. מה שלא הייתה הסיבה, דבר אחד בטוח - האדם עשה סלקציה עד שקיבל כלבים מותאמים לצרכיו.

     

    דוגמאות לסלקציה כלבית יש בלי סוף. הבולדוג, לדוגמה, לא נולד ככלב נמוך ותוקפני. האדם, במשך דורות, זיווג כלבים נמוכים ותוקפניים עם כלבות נמוכות ותוקפניות כדי ליצור את המוטציה הזאת. מהבחינה הזאת אפשר לומר שכל כלב הוא מוטציה, תוצאה של התערבות בתהליכים הטבעיים של האבולוציה. כלב חזק זווג עם כלבה מהירה, כלבה חכמה זווגה עם כלב יפה. אם הגור המשותף היה לא חכם, לא יפה או לא חזק מספיק, הוא נזרק החוצה והצידה.

     

    החיה הפראית עוצבה והפכה לכלב הכי טוב שיכול להיות. עכשיו קחו את החיה המושלמת הזאת ותחזירו אותה לטבע. החלשים ימותו מהר. אלה שידעו לשרוד יהיו החזקים, החכמים במיוחד, חסרי הפחד. הגורים שלהם כבר יהיו עוד יותר חזקים ועוד יותר חכמים (אבל דווקא לא יותר גדולים. רוב כלבי הבר הם בינוניים, כאלה שלא צורכים המון מזון אבל גם לא קטנים עד כדי כך שיפסידו בכל עימות).

     

    התוצאה היא חיית פרא מוקטנת, אינטליגנטית ומהירה שחיה בלהקות ממושמעות ומסודרות. שמוליק יידוב, מטפל ראשי בגן החיות בירושלים, ראה מקרוב עד כמה ממושמעות. שוב היחמורים.

     

    צבא קטן וחכם

    לפני שהיחמורים שוחררו בנחל שורק הוקמה מכלאה שתעזור להם להתאקלם בסביבה החדשה, שלב ביניים הכרחי כשמדובר בהחזרה לטבע של חיות בר שגודלו בשבי. סביב המכלאה הוצבה גדר בגובה שני מטרים, שיחמור במצוקה מסוגל לקפוץ מעליה. בשמורה אין כמעט אויבים טבעיים של היחמור, וסרטים של הרשות אפילו מראים יחמורים אוכלים ושותים לצד תנים. הגדר איפשרה בריחה למקרה שטורף כלשהו ינסה בכל זאת לתקוף.

     

    היחמורים הכלואים קיבלו מים ישירות מנחל שורק, וזה היה הפתח שזיהו כלבי הבר. בלילה קר אחד, כשהזרימה הייתה חזקה במיוחד, יידוב ראה כלב קופץ לתוך הנחל ושוחה לכיוון המכלאה. הוא עבר דרך המשפך, חדר למכלאה והרג את אחת החיות. שאר היחמורים נמלטו מיד בקפיצות מעל הגדר. "יש להם מזל שלא חיכו להם בצד השני", אומר יידוב.

     

    "ראית פעם שני כלבים רודפים אחרי חתול? תמיד אחד ירדוף והשני ירוץ לנקודה אחרת כדי לאגף את החתול. הם לא סתם רצים ומקווים לתפוס. החוכמה נותנת להם את היתרון". ולא רק על פני יחמורים: להקות כלבים מצליחות להניס גם טורפים כמו זאבים. באחד על אחד אין לכלב הרבה סיכוי מול זאב, אבל הכלבים לא מסתובבים לבד. הם מסתובבים בלהקות. זאבים, בטח בישראל, מסתובבים לכל היותר בצמדים.

     

    ברוב להקות הכלבים יש נקבה אחת או שתיים. הן אלה שקובעות מי יזדווג איתן, ולפיכך מי יסתובב איתן בלהקה. בדיוק כמו אצל כל חיה, לרבות ההולכות על שתיים, מקום מובטח לזכר החזק ביותר. אם זכר חדש רוצה להצטרף ללהקה, יש לו שתי אופציות: להיות כלב כנוע ומתרפס שהולך מאחור בלי לעשות בעיות בתקווה שייתנו לו ליהנות מהשלל שמוצאים הכלבים המובילים, או לקרוע במכות את האלפא דוג.

     

    מכירים את המראה של שני כלבים תוקפניים שמתייצבים אחד מול השני ומוחזקים חזק ברצועות כשהם חושפים שיניים, נעמדים על שתי רגליים ומתים לעוט אחד על הצוואר של השני? אז ככה זה נראה, רק בלי הרצועות.

     

    "צריך להבין שזה לא הפודלים החמודים עם הסוודר שאתם מכירים מהבית", אומר הביולוג מליחי. "כששניים כאלה נפגשים הם כמובן מרחרחים אחד את השני, משחקים, אבל זה כי אנחנו חינכנו אותם להיות בעלי אופי כזה. כלבים כאלה ימותו מהר בחוץ - או מהקשיים שבקור או שכלבים אחרים יאכלו אותם".

     

    סלקציה לא טבעית היא רק חלק ממה שהפך את כלב הבר לטורף-על. אחד הגורמים החשובים ביותר במשוואה הוא היעדר הפחד מבני אדם. זאבים ותנים לא מתקרבים לאנשים, כי הם נרתעים אינסטינקטיבית מהטורף המסוכן ששולט ברזי האש. כלבים רצים אלינו בכשכוש זנב או בשיניים חשופות, ובכל מקרה לא נבהלים מאיתנו. זה מאפשר להם להגיע לכל מקום שיש בו מזון: למזבלות, לבתים פרטיים באזורי ספר שלצידם פחים מלאי שאריות יקרות, ובסופו של דבר גם לתוך ערים שגרים בהן אנשים עם כלבים קטנים ומעוררי תיאבון.

     

    אגב תיאבון, צריך לזכור שהכלב לא בוחל בשום מזון. שנים של חיים לצד האדם הרגילו את הקיבה שלו לעכל כמעט כל דבר שאנחנו מוכנים לאכול, וזה לא המצב אצל חיות בר אחרות. בישראל נצפו זאבים רעבים שאכלו תמרים, וטורפים רבים מוסיפים מדי פעם ירקות לתפריט שלהם כדי לחזק את המערכת החיסונית, אבל אין עוד טורף שאוכל שוקולד, גבינות וכל דבר אחר שזרקנו לו מהשולחן במרוצת השנים. אפילו האוכל שבו אנחנו מאכילים אותם, אותו חטיף מיובש, מכיל מעט מאוד בשר והרבה מאוד תירס ושמנים.

     

    עוד יתרון של הכלבים הוא שעות הפעילות שלהם. זאבים צדים בלילה; כלבים צדים מתי שבא להם. כששועל יצא בתשע בערב לתפוס ארנבות, הוא יקלל את הכלבים שכבר עברו באזור מוקדם יותר והורידו כל מכרסם שהעז להוציא את הראש מהמחילה כשהשמש עוד הייתה בשמיים. איזה שועל יכול על חיות חכמות ומשובחות גנטית שאוכלות הכל וצדות מתי שבא להן?

     

    גם האדם לא ממש יכול. "אי אפשר לתפוס את הכלבים האלה", אומרת עדי ולרשטיין, וטרינרית אזורית במועצה המקומית רמת נגב, למי שמשתעשע ברעיון של לכידה המונית. "יש מאות והם מאוד חכמים. הם לא יבואו אם אעשה להם פוצי מוצי, והם לא ממש יתלהבו מאוכל במלכודת כי יש להם אוכל מסביב. גם אם מישהו נתפס, הוא מיד בוכה וככה לומדים כל השאר איך נראית מלכודת. הם כבר לא יתקרבו אליה".

     

    ולרשטיין לא גיבשה את דעתה על כלבי הבר רק מתוך מחקרים. לפני כמה חודשים, בביתה שבבאר שבע, היא שמעה את החתול הסיאמי שלה מיילל. כשיצאה לבדוק מה קורה ראתה הווטרינרית להקת כלבים טורפת את החתול שלה. "זה היה לא נורמלי", היא אומרת. "כלב שתוקף חתול עושה את זה בדרך כלל מאיזה אינסטינקט ציד ישן, שובר לו את המפרקת ומניח לו. אבל אלה ממש אכלו אותו. הם הפכו לחיות בר שפשוט צריכות מזון".

     

    מה רע ברעל

    אתי אלטמן, דוברת "תנו לחיות לחיות", אומרת ש"אנשים אשמים במצב הזה. נתנו לכלבות שלנו להיכנס להריון וכשנולדו גורים זרקנו אותם לרחוב. עכשיו יש בעיה שלא יודעים איך להתמודד איתה. אני תמיד אומרת שאת בעלי החיים יצר אלוהים לפני שהוא יצר את הטעות. אנחנו הטעות".

     

    יש בזה משהו. הרי אנחנו זן שתמיד קודם יורה ורק אחר כך שואל שאלות. קודם למדנו שמטהר האוויר הורס את שכבת האוזון ורק אז הפסקנו עם זה. קודם הבנו שעץ גדוע לא צומח מחדש, ורק אז התחלנו לנטוע במקום אלה שכרתנו. באמת שלא חסרות דוגמאות לחוכמת הבדיעבד שלנו. קחו לדוגמה פיתרון מאולתר שמיושם בכמה מושבים שסובלים מבעיית כלבים: זורקים בשטח בשר מורעל כדי שהכלבים יאכלו אותו. אבל מה, לא רק כלבים אוכלים את הבשר, גם כמעט כל חיה אחרת. וכשזאת מתה אוכלת אותה עוד חיה ומתה. חלק מהרעלים קטלניים במגע. צריך רק איזה ילד עם מקל שיפשפש בנבלה כדי שגם בני האדם יהיו בין המורעלים.

     

    ב"תנו לחיות לחיות" מודעים לכל זה, אבל מתנגדים לירי בכלבים. "הפיתרון היחיד שיכול להיות הוא סירוס ועיקור של כל הכלבים האלה", אומרת אלטמן, "אבל זה תלוי במדינה. אנחנו למשל כבר עשינו מבצע וסירסנו 70 כלבים בדרום, אבל צריך תקציב בשביל זה. יש המונים, ואנחנו לא יכולים ללכוד את כולם".

     

    סירוס באמת נשמע סביר לכל אוהב חיות, רק שיש המון בעיות עם הפיתרון הסביר הזה. בשנת 2010 פירסמו פרופסור יורם יום טוב ודוקטור אלי גפן מאוניברסיטת תל אביב מאמר שמטיל ספק ביעילות העיקור והסירוס, פרוצדורות שהרשויות נוקטות דרך קבע בניסיון לצמצם את אוכלוסיית חתולי הרחוב ההולכת וגדלה. המאמר התבסס על מחקרים שנערכו ברחבי העולם, ולפיהם עיקור וסירוס הם אמצעים יעילים לצמצום האוכלוסייה רק אם מבצעים אותם בכ-70% מהחתולים המשוטטים - מספר שאף רשות מקומית לא מגיעה אליו.

     

    במאמר טענו יום טוב וגפן שכדי לפתור את בעיית החתולים המשוטטים יש להטיל מגבלות על האכלת חתולי הרחוב ואף לשקול המתה. מסקנות המאמר לא יושמו מעולם משום שלחתולים יש לובי לא פחות חזק מאשר לכלבים. אלא שאוהבי החתולים מסרבים לראות, למשל, שבאזורים רוויי חתולים כמעט שאין ציפורי בר. אולי דברים יזוזו אם החתולים יתחילו להרוג יחמורים.

     

    גם אם כל כלבי הבר יסורסו ויעוקרו, הם עדיין רבים כל-כך - ופראיים כל-כך - שניאלץ להחזיר רבים מהם לטבע. אלטמן אופטימית לגבי הסיכוי למצוא בית לגורים, אבל כלבים בוגרים שנולדו בשטח ייאלצו לחזור לטבע ולחזור לתקוף.

    "לא בהכרח", אומרת אלטמן. "אולי הסירוס יעשה אותם רגועים יותר".

    לאכול הם עדיין יצטרכו, אני מקשה.

    "תראה", היא עונה, "אני לא יכולה לומר שיירו בכלבים. אנחנו קיימים כדי להציל בעלי חיים".

     

    הווטרינרית ולרשטיין רואה את זה אחרת: "לא קל לי להגיד את זה, אבל צריך לירות בהם. התופעה גדלה לממדים שלא משאירים ברירה. סירוס ועיקור זה יפה, אבל מה אני אעשה איתם אחר כך? אם אשים אותם בצער בעלי חיים אף אחד לא ייקח אותם ואחרי חודש ירדימו אותם. איך זה עדיף מלירות בהם? מאוד נחמד להיות יפי נפש ולהגיד שאנחנו לא הורגים, וגם אני לא למדתי וטרינריה במשך שבע שנים כדי להרוג בעלי חיים. אבל מה כן הפיתרון?". מה שזה לא יהיה, זה דחוף. אם לא בגלל הכלבים אז בגלל המחלה שנושאת את שמם.

     

    הכלבת כמעט נעלמה מישראל בתחילת שנות האלפיים לאחר מבצע נרחב. קפסולות המכילות חיסון נגד המחלה, עטופות בחומר מגרה שגרם לבעלי חיים לאכול אותן, הושלכו מהאוויר באזור הצפון ולאחר מכן גם בשאר הארץ. זה עבד יופי עד שכמה כלבים שחצו את גבול טורקיה הביאו איתם כלבת חדשה. כדי לסבך את המצב, הקפסולות לא ממש עובדות על כלבים. הם אוכלים את החלק הטעים ויורקים את התרופה.

     

    הכלבת בישראל היא בעיה מחמירה. בשנת 2012 התגלו כאן 24 מקרים, מחציתם בכלבים. לשם השוואה, ב-2008 התגלו רק 12 מקרי כלבת. אלה עדיין מספרים קטנים, אבל הגידול בהם צריך להדאיג מפני שאחד המאפיינים המרכזיים של הכלבת הוא פגיעה במערכת העצבים, ואלה יכולים להיות העצבים של כל בעל חיים כמעט. אפילו סוס פוני.

     

    ליוחאי איבגי היה פוני. לפני כמה שבועות עברה באזור אשלים להקת כלבים ותקפה אותו. איבגי הצליח להבריח את הכלבים במקלות ואבנים, כי הרי לירות אסור, אבל אחד הספיק לתת לסוס הקטן ביס גדול. הפצע טופל והחלים, אבל הנשיכה הדביקה את הפוני בכלבת. כשהמחלה התפרצה הוא תקף את בתו של איבגי. נשך אותה, טלטל אותה, הרים אותה באוויר וזרק אותה. היא ספגה פצע גדול בחזה ונזקקה לסדרה אינסופית של זריקות. את הפוני הצליח איבגי לרסן בסופו של דבר, שוב בעזרת מקלות. הוא טופל ונמסר לחוות בודדים. אולי שם יצליחו להוציא ממנו משהו.

     

    בשחור של האף

    ערן היימס שמע על העצומה נגד הריגת הכלבים. הוא לא רוצה לדבר במונחים של בועה - וגם לא ממש יכול, כי חתמו עליה אוהבי חיות מכל הארץ - אבל מציב משוואה שלפיה התנגדות להריגת כלבים דומה להתנגדות לחיסול של טרוריסט כשאתה לא נמצא בצד המקבל של הפיגועים. שאלתי אם הוא זוכר את הכלב הראשון שהרג, והוא אמר שלא. שאלתי גם אם להרוג כלב קשה לו יותר מלהרוג חיות אחרות, והוא שוב אמר לא: קשה לו עם כולן, אבל לפחות הוא יודע שכל הריגה מצילה עשרות חיות אחרות.

     

    אורי נווה מרשות הטבע והגנים לא מסכים עם היימס. "כל כלב שאתה הורג גומר אותך", הוא אומר. זה לא הכלב הראשון: זה האחרון, והידיעה שיהיו עוד אחריו". גם נווה וגם מליחי מדגישים שוב ושוב שירי הוא לא הפיתרון האידיאלי. הם היו מעדיפים לראות ענישה למי שלא מסרס כלבים וקנסות גבוהים למי שזורק אותם. אבל בזה עדיין לא מטפלים, וגם אין ממש איך כי לך תמצא מי זרק כלב, אז אין ברירה. מליחי מצטט את בתו בת ה-15, שהגדירה את זה הכי טוב: "אתם עושים את העבודה השחורה ואת כל החרא מפילים עליכם".

     

    אנשים טובים מליחי ונווה. פגשתי אותם בעשר בבוקר, והיו להם בדיוק 45 דקות בשבילי. שאר הלו"ז שלהם היה מלא עד שבע בערב. יום עבודה קצר שלהם נמשך 12 שעות. יום ארוך זה 15 שעות כמו כלום. אין מספיק כוח אדם, אז הכוח שיש עובד יותר.

     

    הטויוטה עזבה את הכביש ויצאנו לסיבוב בחולות. היימס הצביע על שיירה של טויוטות אחרות: רשות הבינוי נוסעת להודיע לכמה בדואים שהם צריכים לפרק את היישוב שלהם. ממשלת ישראל זרקה אותם לכאן, ועכשיו היא רוצה להעיף אותם. יצרו בעיה ועכשיו מטפלים בה. בדרך ראינו גם אוהל של שוהים בלתי חוקיים. אסור להם להיות כאן, אבל המדינה בהחלט מרוויחה מזה שהם עובדים כאן. אין, בני אדם הם תענוג.

     

    בקשר רצו ידיעות על שלושה כלבים באזור תל משהו ועל עוד להקה שנצפתה בכניסה לניצנה. ערן ביקש שידווחו לו כדי שניסע לראות, אבל הקבוצה מניצנה נעלמה תוך עשר דקות. "כנראה חזרו למצרים", אמר הפקח בקשר. הרבה כלבים מגיעים ממצרים. הגדר החדשה מצמצמת את האפשרויות שלהם, אבל פה ושם עוד יש הסתננויות.

     

    היימס ניווט אותנו בחזרה לכביש הראשי ונכנס למזבלה גדולה, גורם משיכה עצום לכלבים. השומר הבדואי אמר לנו שבפנים יש עשרות. נכנסנו לשטח וראינו להקות שלמות בעמק שנוצר ליד האשפה. עשרות, זה בטוח. לבנים גדולים, שחורים קטנים. אחת שנראית כמו הכלבה של חבר טוב שלי. כולם כבר מעל גיל שנה. "הם נראים חברותיים כרגע", אמר היימס, "אבל חכה שהם יהיו רעבים".

     

    בדרך החוצה שאל השומר את היימס אם הוא יכול לקחת שניים מהם הביתה.

    "איזה לקחת? הם לא כלבי בית".

    "הם בסדר, נסתדר", אמר הבדואי ופנה לעבר הילדים שלו, שהעבירו את הזמן במשחק בערימות הזבל. מפעם לפעם הציץ ראש קטן בין חתיכות פלסטיק מפויחות. אין, תענוג.

     

    בדרך חזרה למכונית חשבתי על הכלב הראשון שלי. קיבלתי אותו בגיל שלוש ורציתי לקרוא לו במבי, אבל אבא שלי הסביר לי שבמבי זה שם של צבי, אז קראתי לו בימבו. רק שנים אחר כך, כשאלמד אנגלית, אבין שיש משהו מעליב בשם הזה. לא שלבימבו היה אכפת. הוא היה פודל מעורב, אבל כנראה מעורב עם רועה גרמני או משהו כזה, כי הוא היה כלב השמירה המושלם. כל מי שנכנס וחשב שהוא חמודי-מודי היה חוטף את נחת שיניו, רק שבכפר סבא אין כל-כך הרבה פורצים ויצא שבימבו נשך תשעה אנשים שלא באמת נכנסו לחצר של ההורים שלי כדי לגנוב.

     

    אחרי תשעה הסגרים נאמר לנו שאם בימבו ינשוך שוב הוא יוכרז כמסוכן לציבור ויומת. הוא נשך שוב, אבל התחננו בפני האדם שחטף את הביס והוא הסכים לא לדווח. כל כך שמחתי. כמה שנים קודם לכן חטפתי גם אני ביס מבימבו, שכנראה חשב שאני מישהו אחר. את פני הטירוף שלו באותו רגע אני זוכר עד היום לצד המון רגעים של ליקוקים ומשחקים. כלב משוגע הוא חיה משוגעת, והרשויות ידעו את זה והיו מוכנות להרוג אותו. רק אני לא.

     

    עצומות לרווחה

    במשאבי שדה, כשהיימס ליווה אותי בחזרה לרכב שלי, הזכרתי לעצמי שאיפשהו בכתבה חייב להיאמר שאני חובב כלבים וטבעוני. חובב כלבים וטבעוני שבילדות נהג להציל חיפושיות שנפלו לשירותים. "מצטער שלא ראית אחד ממש מפחיד", אמר היימס לתוך המחשבות שלי. "הם כנראה מתחרדנים כרגע בשמש איפשהו".

    אמרתי לו שזה בסדר, שראיתי ושמעתי מספיק. הוא השביע אותי שאספר על החיות שהכלבים האלה הורגים, ושאזכיר שוב שרעל הוא לא פיתרון. נשבעתי, לחצנו ידיים ונפרדנו. הוא יצא להמשך הלו"ז הארוך שלו ואני נסעתי בחזרה לעיר הגדולה. בדרך הביתה התקשרה החברה שלי לשאול איך היה. סיפרתי לה והיא שאלה אם הגעתי למסקנה לגבי מה שצריך לעשות עם הכלבים.

     

    שאלה טובה. בדיוק חיפשתי תשובות און ליין. הקלדת המילים wild dogs מביאה מגוגל המון תוצאות מזוויעות. הנה, חבורת כלבי בר הרגה ארבעה אנשים בשמורת טבע במקסיקו. בתיאור הממצאים בשטח נמסר שהקורבנות לא ננשכו בצוואר ומתו מיד, כפי שמצופה בתקיפה קלאסית, אלא שעורם הוסר עד שנותרו רק עצמות.

     

    בקנדה ננשכו למוות ילדה בת חמש וילד בן עשר. כמענה לבעיה מתארגנת שם קבוצה שמנסה להחדיר שתלים נוגדי פוריות שתקפים שנה וחצי בגוף הכלב. עד עכשיו, בעזרת המון תרומות, החדירו את השתל ל-155 כלבים. בארץ, עם אלפי הכלבים המשוטטים, מרימי העצומה "לא עוד שואת הכלבים בישראל" מציעים שכל רשות תארגן בית מחסה לכלבים שבשטחה. בינתיים ממשיכים שלטי חוצות להפציר באנשים לאמץ כלב, כי הכלביות מלאות.

     


     

    השאלה מה לעשות טובה במיוחד כשהיא מופנית אלי, כי ברגיל הייתי פשוט חותם על אחת העצומות שמדברות על הרג כלבים במונחים של פשע. חותם בלי להבין שאין כסף לממן את מבצע הסירוס שאני תומך בו. חותם בלי להבין שלחץ ציבורי מהסוג הזה גרם לכך שעכשיו צריך לטפל בהרבה יותר כלבים. חותם ואומר "שימצאו תקציב" בלי לחשוב כמה תקציב צריך בשביל לזה, בלי להבין שאפילו אם יגרדו את הכסף אין איפה להחזיק אלפי כלבי פרא.

     

    באיזה תסכית רדיו ששמעתי סיפרו על כלבי בית שאחרי כמה דורות בטבע הפכו לחיות אחרות לכל דבר: מראה שונה, התנהגות שונה. התנהגות של חיות בר. כל החרא הזה ישב לי על הגרון כשעניתי לחברה שלי בקול קצת חנוק שיודעת מה, כן, יש לי מסקנה. אני חושב שצריך לירות בכלבים.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איור: גדעון לוין
    "אמרתי לך, אסור לקנות דירה מקבלן"
    איור: גדעון לוין
    מומלצים