מיסטר פרזידנט והפדיחות - המצעד
לפרץ כבר היה סמן כוונת על המצח, סילבן האמין שיש לו קטע לא נורמלי ודודו פישר שר לאובמה כמו לילד קטן. אנחנו עשינו בושות עם העץ, האמריקנים יצאו ישראלים כשהלימוזינה תדלקה. וזה ממש לא הכול. מה היה הרגע הכי מביך לדעתכם? צפו ובחרו
נעים מאוד, דודו פישר, גננת
כבר שבועיים אני מנסה ללמד אותה לשיר שירי פסח. אבל הילדה שלי תקועה על פורים. "אביב הגיע פסח...", אני שר לה והיא עונה: "רש, רש, רש". הגננת אומרת שזה נורמלי, אבל "אל תפסיק, תמשיך לשיר לה על פסח, היא תקלוט". אז כל אמבטיה אני שר. רגע לפני סוף השיר אני מאט, נותן לה להשלים את ההברה האחרונה ובסוף - היא קולטת. הנה, ארבעה ימים לפני פסח, וכבר היא משלימה לי לבד.
- מילאו כיסי באגו...?
- זים!!!
- נכון מאמי. אגוזים.
זה טוב לילדה בת שנתיים, לא לנשיא המעצמה. אז כשבבוקר היום השני לביקור, כשדודו פישר שר לנשיא "יעשה שלום" כשהוא עומד מולו, מלווה כל הברה בהבעת פנים של אבא שמנסה ללמד את הגוזל לשיר, זה היה מביך. למה לשים אותו בפינה הזו? מה, אתה טמבל?
- יעשה ש...?
- לום.
- נכון מאמי, יעשה שלום.
אחו שילינג קארמה
זה טבעי ששרים, גם אם הם בכירים וכבר ראו הכול בחיים, עדיין יתרגשו מגודל המעמד ויתכננו ערב קודם במקלחת איזה משפט מחץ לרגע לחיצת היד שבזכותו הנשיא יזכור אותם לטובה. רק שהיום המיקרופונים הממזרים האלה קולטים כל דבר ואפשר לשמוע סמול-טוק בנגן במחשב כאילו היית זבוב על דש החליפה של סילבן שלום.
בנוגע לסילבן: זה שהוא אולי מאמין במיסטיקה זה בסדר גמור, כי מיסטיקה זה דבר באמת מתעתע. לפעמים אתה אומר לעצמך - בואנ'ה, כל מה שכותבים על מזל דלי זה אשכרה אני. אבל מה שטוב למדור בשישי ולשיחה בערב שבת על איזה דג חריף טוב וחלה, לא מתאים למפגש עם הנשיא מהבית הלבן. השר שלום דווקא חשב שהעובדה שהוא ואובמה חוגגים יום הולדת באותו יום זה קטע לא נורמלי, נמרוד הראל סטייל.
אולי אנחנו סתם ציניים. רבאק, מה הסיכוי שלשניהם יהיה יום הולדת באותו יום? זה בטח אומר משהו. זה לא סתם צירוף מקרים. זה אחד למיליון. עזבו איראן ופלסטינים וסוריה. מיסטר פרזידנט אובמה אנד דה מיניסטר אוף גלילי אנד ריג'ונל דיבלופמנט אנד דה ווטר אנד דה אנרג'י, נולדו באותו יום. זה לא קארמה? אחו שילינג קארמה.
פרץ פורץ באגף
אז היו לחיצות ידיים וסמול טוק, ואובמה אפילו נזכר שעמיר פרץ, שאותו פגש בעבר בשדרות, לא השתנה, בעוד שהשיער שלו עצמו הלבין מאז. והשניים צחקו. פרץ עשה כבוד וקיבל כבוד. ולפרץ חשוב העניין הזה של הכבוד, אתם יודעים. וגם ביבי יודע, ולכן הוא חשב על זה מראש ופרגן לפרץ בהזמנה לפרזנטציה של כיפת ברזל, כי בכל זאת - הוא זה שהחליט.
והיה סיור יפה, מפקד חיל האוויר דיבר, החיילים לחצו ידיים, אובמה סייר בסוללה והיה נראה נלהב. ואז כולם הצטלמו למזכרת ונפרדו,
ולפתע נשמעה בהקלטה קריאת מצוקה קטנה: "הופה". מישהו כמעט ומעד. נחשו מי.
השר פרץ, שלא תחשוב שאנחנו סתם קנטרנים. יש לך אצלנו פינה חמה בלב, ועדיין - נפלת על הראש אדוני? כמעט ירו בך, היה עליך כבר צלב אינפרה אדום. מה חשבת לעצמך? לרוץ אחרי הנשיא כמו מעריצה של ג'סטין ביבר? מהדברים האלה שבן אדם אחר כך אומר לעצמו, יואו - איזה בושות, איך אמרתי את זה?
אז מה אמר פרץ לאובמה? מלשכתו מסרו כי "השר פרץ הרגיש שהוא לא נפרד כראוי מהנשיא האמריקני, אמר לו שלום והוסיף שאם ירצה הנשיא עצות לגבי שפמים אז הוא המומחה". ואין לנו מה להוסיף לזה.
היה מנוע?
האמריקנים חושבים על הכול, אין טעויות. ואיזה ציוד הם הביאו איתם, אלוהים ישמור, בשביל שלושה ימים ברוטו: הליקופטרים, לימוזינות משוריינות, חדר תקשורת וציוד ממסר לווייני, כלי נשק, אוכל. מסכן הרס"פ של הבית הלבן. הכול דופק כמו שעון - או ככה לפחות חשבנו. עד שאתה שומע דיווח ולרגע אחד בטוח שזו בדיחה. הלימוזינה של הבית הלבן עצרה לתדלק ו...רגע, בואו נעצור פה, כי זה מביך גם בלי לספר מה קרה ללימוזינה כשעצרה לתדלק. מה זאת אומרת "עצרה לתדלק"?! אתם צוחקים עלינו? אין לכם דלק?! באתם בלי דלק? מי נוסע בלי דלק? אם אתם יודעים שהלימוזינה הזו שותה דלק, לא תמלאו פול טנק לפני שהגעתם?
אה, אסור לטוס עם דלק? אז תמלאו בנתב"ג. יודעים מה, תבקשו מהישראלים לארגן איזה בקבוק ליטר וחצי, שיחזיק לכם לפחות עד המלון. זה כמו שיגיעו סיירת מטכ"ל לאנטבה עם המכונית שנראית כמו הרכב של אידי אמין, ורגע לפני הפריצה, יחפשו תחנה שעובדת 24 שעות, כי המזגן של המרצדס שותה כמו גמל.
אפשר לדמיין את הסיטואציה: עומד לו המתדלק העייף, משועמם מבטלה כי כולם בתדלוק עצמי וכבר שעה שהוא לא ניסה למכור למישהו (שלא צריך את זה) שמן ומים לווישר. פתאום - בזמן שהוא מדמיין איך הוא חותך לאוסטרליה אחרי שיסיים כבר חצי שנה בעבודה המועדפת - עוצרת לימוזינה נשיאותית עם דגלי ארה"ב ומבקשת פול טנק בנזין.
ההמשך עוד יותר מביך. במקום פול טנק בנזין, שם המתדלק פול טנק סולר, והלימוזינה, עם כל השפצורים והמיגון והריפודים והמיני בר והדגלים, עולה 20 דקות אחר כך על הרמפה של מוטי הובלות כי הלך ראש מנוע. מביך.
עץ לתת ועץ לקחת
אנחנו לא אגרונומים ולא מבינים בחקלאות, אבל מודעים לעובדה שזנים מסוימים של צמחים יכולים להשתלט ולהרוס את האיזון האקולוגי ואז יהיה הרבה מהצמח הזה ופחות מהצמחים האחרים. על הנייר לא נשמע ביג דיל כל עוד שזה פורח, אבל נניח שזה קריטי.
תהיה חכם, אל תהיה צודק. תן לו להרגיש טוב עם עצמו, לשתול את השתיל, להשקות אותו מים טובים. לצלם תמונה יפה ושלום על ישראל. הוא יעלה למטוס מבסוט, אנחנו נפרד יפה, ואז, בשקט-בשקט יבואו המומחים ויעשו איזו בדיקה שהם רוצים על העץ הזה. שישתלו במקומו נענע וגרניום, מצדנו, לא קריטי. אבל ככה? באמצע הביקור?
אגב, במשרד החקלאות התעשתו כשהסיפור פורסם, ומיהרו לדווח שהעץ לא נעקר אלא נבדק במקום. עוד יותר גרוע, מה - נשיא ארה"ב טוב לנו בשביל ערבויות וסיוע ביטחוני, אבל אנחנו חושדים שהביא לנו עץ נגוע? סוס טרויאני צמחי? מביך.
הכי מאולץ שיש
כל העולם ראה ודיבר על הסצינה הזו, אבל היא הייתה מביכה מספיק כדי להופיע ברשימה. אין מה לעשות - נונשלנטיות, כמו כריזמה, כמו שליטה בכדור, כמו התכונה הגנטית שעשתה את רון ג'רמי מפורסם, הם דברים מולדים. או שיש לך או שאין לך. וכשאתה ליד אובמה, מלך הנונשלנטיות, אין יותר מדי סיכוי לצאת מזה טוב.
אדוני, תעזור לנו פה, צא מזה באלגנטיות. אל תוריד את הז'קט כמו ילד שמסתכל על אחיו הגדול כדי לקבל אישור. תגיד משהו, אפילו תהיה נבוך. "זהו אחד הרעיונות הטובים שקיבלתי בזמן האחרון, אדוני הנשיא", "איך לא חשבתי על זה קודם, אדוני הנשיא", "חשבתי שלעולם לא תציע, אדוני הנשיא" - כל אחת מהאופציות הייתה עוברת לנו חלק בגרון. במקום זה ראינו אותך מסתכל על אובמה, מסתכל על הז'קט, מסתכל על הצלמים וחולץ את הכפתור בבלייזר. הכי מאולץ שיש. מביך.
אי אפשר להיזרק רגע על הספה פה?
חצי שעה, זה כל מה שאתה מבקש, חצי שעה לטוש קצר ולשים את הראש 20 דקות - אפילו לא לישון - רק לעצום עיניים. לפעמים בחו"ל אתה כבר לא יכול לראות עוד מוזיאון, עוד אתר תיירות אחד.
נכון, הוא מנהיג העולם החופשי, נראה פנומן עם פאסון וקלאסה. גיבור על. אבל כשאובמה נלחם בעפעפיים המבקשים להיסגר, בסוף יום ארוך ומתיש אחרי אינספור טקסים מכובדים וברכות ונאומים, כשכל האדרנלין כבר החל לרדת, חשנו נבוכים בשבילו.
התשנו אותו, סחטנו ממנו כל טיפת אנרגיה ונדמה שהוא כבר צובט את עצמו מתחת לשולחן להישאר ערני, מזל שפרס לקח לו בטעות את כוס היין, אחרת הוא היה נרדם עוד לפני הרמת הכוסית.
ואז מזמינים לבמה את דוד ד'אור לשיר ערש מלנכולי מעיק, כאילו זה מה שהיה חסר לו. העיקר לרגש בכוח, לחלץ ממנו לחלוחית. אתה מסתכל על אובמה המותש וחושב לעצמך - איפה הרגישות שלנו? לא יכולנו למצוא איזה חצי שעה לתת לו לשים את הראש קצת? אפילו לחלוץ נעליים ולהיזרק על הספה בבית הנשיא כמה דקות?
עוד מעט זה ייגמר, אתה חושב לעצמך ומקווה בשבילו, עוד רגע יסתיים הטקס והוא יחזור למלון ויתפוס איזה חרופ. ואז אתה חושב על היום האחרון, על הר הרצל ויד ושם. לא קל. לזה תוסיפו גם את האובך שעיכב את הלו"ז, לכלך את השטיחים בנתב"ג ודחה את התכניות. אז אחרי הסיבוב בפטרה וטקס הפרידה המצומצם, נבקש בנימוס מדיילות האייר פורס 1 - אל תעירו אותו לארוחה, תנו לו לישון.
לפנייה לכתב/ת 
