שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מעבדות לחירות יחסית
    לא, היא לא עזבה את פייסבוק לגמרי. את זה אף אחד לא מסוגל לעשות. מה שכן, ויטה קיירס החליטה רק להסיר אותה מהסמארטפון. מה היא קיבלה? חלק מהחיים בחזרה. הם לא מדהימים אבל הם שלה

    יום שבת, אני שוכבת בסלון וקוראת ספר. הגיבור בדיוק פגש בישישה זקנה גוצה שעומדת לגלות לו את כל התשובות, אבל אני חייבת לבדוק מה קורה בעולם המקביל. פניה חרושות קמטים והבל פה חריף נידף מבית השחי שלה, אבל מי יודע, אולי מישהי שלמדה איתי בתיכון בדיוק התעברה? אני מרחיקה את המכשיר ממני, מניחה אותו על שולחן האוכל, אבל אצבעותיה הקרות של האובססיה קורעים אותי מעל דפי הספר וקול אפל בתוכי ממלמל בשפה עתיקה, "תבדקי, אולי יש מם חדש".

     

    וכך זה נמשך כל הערב. לא משנה כמה אני מנסה להתרכז בעלילה, האצבע נמשכת אל ה-F הלבנה על צג הסמארטון שלי, התודעה מתערפלת ואני שוב נשאבתי לארץ
    שכולה גוף ראשון. הפזילה אל עבר המכשיר והרמתו נעשתה באופן בלתי רצוני. כמו שהלב פועם, כמו שהקיבה מפרישה מיצי עיכול כך גם האצבע מטופפת בלי שליטה על מסך הגלקסי S2 השרוט. מערכת היחסים הזו הגיעה לאבסורד לאחר ששמתי לב שאני סוגרת את האפליקציה ומיד נכנסת אליה חזרה, כאילו מדובר בדלת אחרת שתוביל אותי אל שביל שונה.

      

    בסוף אותו הערב החלטתי שזה או הרמן הסה או מארק צוקרברג, ועם כל הכבוד לסטארטאפיסט היהודי - עלי להילחם בציוויליזציה הוויראטולית אם אני לא רוצה להשתגע. דקות ספורות לפני השינה נכנסתי לתפריט האפליקציות וביצעתי הליך מזורז לגירוש השד. נקייה מרעשי רקע, הנחתי את הראש על הכר ושקעתי בשינה ממוצעת.

     

    אפליקציות מתאדון

    עד אותו הלילה, הבקרים שלי נראו פחות או יותר אותו דבר: במשך רבע שעה הייתי מתווכחת עם הנודניק של השעון המעורר, ולאחר מכן וממשיכה לגלילת שחרית בפייסבוק. לאחר מכן היה אפשר לקום מהמיטה. אך כעת, כשכבה נרה של אפליקציית הפייסבוק, הייתי צריכה למצוא את המתאדון שלי.

      

    הפתרון הגיע בדמות אפליקציות של אתרי החדשות, כך שעוד לפני שהספקתי למלמל "ששהמכלששרופאיש" מבעד לקצף משחת השיניים, כבר הייתי מעודכנת בנעשה בזירה הפוליטית, בתחום החוץ והביטחון ובבר רפאלי. זה באמת לא הוגן שהיא לא שירתה בצבא רק כי היא נראית ממש טוב.

     

    אמרו לא למילת ה-F (צילום: ויטה קיירס) (צילום: ויטה קיירס)
    אמרו לא למילת ה-F(צילום: ויטה קיירס)

     

    אך האתגר האמיתי באמת עלה ברגעי ההמתנה. זה יכול להיות לאוטובוס, למלצרית, בתור בסופר וכל שאר החוויות היומיומית. ברגעים האלו המוח מזהה פוטנציאל לשיעמום ומשדר אותות מצוקה. במקרים אלו האפליקציה של ויקיפדיה התגלתה כמסיחת דעת יעילה. מעבר לפיצ'ר הנחמד "הערך המומלץ של היום", שמציג את הערך המומלץ של היום, האפליקציה מאפשרת לפתוח לפתוח מפה, לזהות מקומות בסביבתכם ולקרוא את הערך האינציקלופדי שלהם. האם ידעתם למשל שבהיכל נוקיה יש 11,700 מקומות ישיבה, ופעם היתה לידו בו גם בריכת שחיה שהיתה הראשונה שהוקם בה יציע צופים?

      

    להיות שם

    "מה החוכמה", בטח תאמרו לי, "החלפת התמכרות אחת באחרת". אבל האמת היא שאחרי שלושה שבועות בלי אפליקציית פייסבוק, הדחף לשלוף את המכשיר קטן באופן משמעותי. דמיינו שאתם פותחים מקרר ומגלים בכל פעם שהוא חסר את מה שאתם באמת רוצים. בשלב מסוים פשוט אובד הטעם למשוך את הידית.

     

    מעבר לעובדה שהסוללה של הסמארטפון מחזיקה למשך זמן רב יותר, לחוסר החשק הזה עוד יתרון גדול: במקום לנסות להסתתר מאחורי מסך 4.3 אינץ', התחלתי לחוות את את הרגע. הרגע לא היה מרתק במיוחד ואף לא השאיר עקבות בזכרוני, אבל הייתי בו. לא ניסיתי לתבל את סיפוריה של חברה בבית הקפה בבדיחות מתחכמות של זרים, לא הסטתי את מבטי מהמשוגע ששר בקול רם שירים של דנה ברגר ברחוב ובטח שלא ניסיתי לצלם אותו כדי לחלוק עם החבר'ה.

    לא הייתי צריכה אפילו לנסות לשלוט בתשוקות הללו - הן פשוט קמלו מחוסר שימוש.

     

    רגישות לטיפשות

    כל מי שאי פעם עשה דיאטה במהלכה מתנזרים מסוכרים יודע שאחרי תקופה מסויימת פתאום מגלים את מתיקותם הטבעית של דברים. תהליך דומה קרה לי עם דיאטת הפייסבוק הזו, רק עם טמטום במקום מתיקה. כשאני מפעילה את המחשב האישי כדי לראות מה הפסדתי בזמן שנהנתי מבהייה בקירות, כמעט כל התבטאות נראית לי מאולצת ועבשה, והרוטינות מובילות לאותו מקום. כמו פליטי ריאליטי, כולם מגיעים להשקה של המם החדש ונלחמים על תשומת הלב.

     

    את המחשבות שלי התחלתי לאסוף למחברת קטנה מנייר, או שאני להקליד אותן באפליקציית ה-Memo בנייד שלי. בסוף היום אני משתפת אותן עם בן הזוג שלי או משאירה אותן לעצמי. אפשר לומר שההסרה של האפליקציה מהטלפון שלי היתה צעד ראשון בחזרה שלי קרקע המציאות. אני לא סלב ולא אישיות וירטואלית בדיונית, הראש שלי לא מחובר לרשת ואין סיבה שאשדר לתוכה בתדירות כה גבוהה את המחשבות שלי.

     

    כעת כשאני עם רגל אחת מחוץ למשחק, אני רואה עד כמה הפעילות הזו מתישה ובמידה מסויימת אפילו מעוררת חרדה: חייבים להישאר עם האצבע על הדופק, חייבים להוכיח שוב ושוב שיש לנו תפישת עולם מיוחדת, חייבים להוכיח שאנחנו עדיין חיים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויטה קיירס
    מעבדות לקצת פחות עבדות
    צילום: ויטה קיירס
    צילום: ירון ברנר
    ויטה קיירס
    צילום: ירון ברנר
    מומלצים