החופש לאהוב כל אדם, ולהרגיש בסדר עם זה

רוני (שם בדוי), בן ה-23, נכנס לחדרי כשפניו כבויות ועצובות. כששאלתי לשלומו ולסיבת הפנייה הוא אמר לי שהוא הומוסקסואל ושההורים שלו מתקשים מאד לקבל את זה. "ואת יודעת מה הכי מעניין?" הוא הוסיף, "שאני נמשך גם לנשים. אמנם במידה פחותה, אבל עדיין, זה נמצא שם. אני מרגיש קרוע בתוכי בין האפשרות של חיים בתחושה מתמדת של נידוי, לבין הניסיון לרצות את ההורים ולשמח אותם".

לצערי, רבים מאיתנו חשים בלבול וחוסר בהירות סביב שאלת הזהות המינית. לתחושתי, מקור הקושי טמון בעצם ההתרגלות שלנו להגדיר בצורה נוקשה ומקובעת את המשיכות המיניות שלנו ולפעול לפיהן בצורה עקבית ויציבה. הצורך החברתי והתרבותי לתייג כל אדם בהתאם למשיכות המיניות שלו – מגביל את חופש התנועה והביטוי שלנו בעולם, כי כל הגדרה שהיא הומו/לסבית/טרנסג'נדר/ביסקסואל/הטרוסקסואל מקבעת את האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו.

למשל, אם אני הומוסקסואל, אני עשוי לחוש בושה ואשמה משום שזו נטייה מינית פחות מקובלת, ייתכן שאבחר להסתיר את הנטייה המינית שלי מאנשים שאני לא סומך עליהם, ויש סיכוי גבוה שארגיש חריג ושונה מאחרים. כלומר, ההגדרה העצמית מייצרת מצב פסיכולוגי עם ביטויים מנטאליים, רגשיים ותחושתיים הנלווים אליו.

התחושות הנלוות לכל זהות מינית הן תוצאה של השפעות אישיות וקולקטיביות – ביניהן האופן שבו הורינו מתייחסים להגדרה העצמית שלנו, התגובות של החברים והאנשים המשמעותיים לנו, ובנוסף, ישנן השפעות רחבות יותר שנובעות מההיסטוריה שלנו כחברה וכתרבות.

כאמור - עד לאחרונה נחשבה הומוסקסואליות לעבירה פלילית במדינות רבות; מספר מדינות מצומצם מאד מתיר כיום נישואין חד-מיניים; והמאבק למימוש זכויות הוריות לאימוץ, חופשת לידה וזכויות נוספות עדיין מתקיים.

אחת העובדות המרתקות להביט בהן היא שבעת העתיקה, למשל ביוון וברומא, אהבת גברים היתה נורמה מקובלת וטבעית, ובנוסף, במעגלים חברתיים מסוימים שכללו הוגים פילוסופיים היא נחשבה למקור להתעלות רוחנית והתמזגות עם יופי. הגישה החיובית כלפי משכב זכר נגדעה באיבה עם הופעתן של הדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאסלאם, כשכל אחת בדרכה הוקיעה, נידתה ופגעה בהומוסקסואלים.

החופש לאהוב

ליוויתי את רוני במהלך מספר חודשים. ככל שהתהליך העמיק, כך הוא הבין וראה בעצמו שלאהבה שבלבו יש רצונות משלה, ושהוא לא מוכן להגביל אותה בגלל תפישה מקובעת כזו או אחרת של הוריו. החופש לאהוב אפשר לו להתחבר מחדש לתחושות של שמחה ושלווה – ובנוסף, הוא התבגר לתוך ההבנה שגם אם הוריו מבקרים את הבחירות שלו, הרי שהשלמות הפנימית חשובה לו יותר מכל דבר אחר.

סימון דה בובאר (1908 – 1986), פילוסופית ופמיניסטית צרפתייה, כותבת: "כשלעצמה, הומוסקסואליות יכולה להיות מגבילה בדיוק כמו הטרוסקסואליות, והאידיאל צריך להיות שנהיה מסוגלים לאהוב אישה או גבר; אחד מהם, אדם אחר, ללא פחד, ריסון או מחויבות". אני מאמינה שהצעד הבא העומד בפנינו כחברה וכאינדיבידואלים, הוא לימוד של אהבה – נטולת הגדרה, שם או כיוון.

באופן אישי אני פוגשת, לא פעם, נשים וגברים שמעולם לא הגדירו את עצמם כחד-מיניים ועם זאת הם פגשו אדם, בן מינם, שבו הם התאהבו ובחרו לבנות איתו זוגיות ומשפחה. בנוסף, אם נבחן לעומק את המשיכות המיניות שלנו – נגלה שרבים מאיתנו נמשכים גם לגברים וגם לנשים במידות עוצמה שונות, מאחר שרמת המודעות שלנו לגמישות המינית משתנה בהתאם למידה שבה אנחנו תופשים משיכה לבני מיננו כלגיטימית.

הדרך הנאורה להבין את המצבים האלה היא לראות שמעבר לביולוגיה, לגנטיקה ולסביבה שבה גדלנו – אנחנו חופשיים לאהוב, להתנסות ולחוות, והדבר היחיד שמגביל אותנו מביטוי מיני טוטאלי הוא תפישות עצמיות מגבילות, שמולידות בתורן פחדים, חששות ובלבול פנימי.

הצצה לתוך העתיד

האם נשכיל לגלות מי אנחנו ללא התיוגים וההגדרות שאנחנו שמים על עצמנו? אני מאמינה שכן. ככל שנרשה לעצמנו להתבטא בעוצמה ובחופשיות, נגלה יותר ויותר צורות של אינטימיות וחיבור רגשי. כמו כן, מבנים חדשים של מערכות יחסים עתידים להופיע אם רק נרשה לעצמנו לוותר על מה שאנחנו כבר יודעים וניפתח לאפשרויות חדשות.

האם נתבגר ונפסיק לגנות נשים שאוהבות נשים וגברים שאוהבים גברים? אנחנו חייבים! כל עוד קיימים בלבנו הפרדה, ניכור ושנאה, אנחנו ממשיכים לייצר אלימות ומאבקי כוח שמרחיקים אותנו מטבענו האמיתי כאהבה.

עלינו לחקור ולהטיל ספק באמיתות דתיות, חברתיות ותרבותיות, ולהתחיל להיוולד כבעלי תודעה חופשית, שאינה מקבלת כמובן מאליו את מה "שכולם אומרים" אלא בודקת עבור עצמה מה אמיתי ונכון.

האם אי פעם נלמד לאהוב לעומק ובעוצמה? נראה לי שאנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך ארוך, ועם זאת, הוא מעמיק ומתחזק בכל רגע שבו אנחנו מסכימים להכיר ביופי ובחמלה שבלבנו.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק  

דורית בר – אימון אישי, טיפול מיני ליחידים וזוגות, מנהלת בית הספר למיניות מודעת 'חכמת אישה'