שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בואו ונביא לכם ת'פּאנק
    מאיגי פופ והסטוג'ס ועד לחברות פוסי ריוט: מה יש בפאנק שגורם לרבים לאמץ אותו כדרך חיים, בעוד שאחרים סולדים ממנו? אור ברנע ויונתן גת משחקים אותה פאנקיסטים

    קוראים לי אור ברנע וב-22 בדצמבר, 2002, שהיתי בלונדון. במאפייה ובית קפה שבכיכר פיקדילי, מרכז התיירות של העיר הקפואה, פוזרו עיתוני היום על הדלפק. העמוד הראשון בכולם בישר בצער: "ג'ו סטארמר מת". באותו הרגע, כשדפדפתי בין הדפים וקראתי את ההספדים, הבנתי לראשונה כמה חשוב היה מנהיג "הקלאש" לאנשים במדינתו, כמה העולם אליו היה שייך הוא חלק בלתי נפרד מהממלכה הבריטית. איך מותו של זמר הפך ליום אבל לאומי, זמר שהפך בעזרת אישיותו הכובשת, מילותיו הישירות וכישרונו המוזיקלי לסמל של תרבות.

     

    לונדון קוראת לכולם: ג'ו סטארמר והקלאש בקלאסיקה המודרנית

     

    איך הפאנק חוצה כל צליל וכל מילה, איך הוא קיים ברבים מאיתנו, גם באלה ששונאים את הסגנון. איך בחיינו, כבר בילדות, אנחנו מוכנים לומר לעולם ללכת להזדיין. לסגור את הדלת של החדר ולהיות בטוחים שאף אחד לא מבין אותנו, איך אנחנו רוצים להחליט על חיינו, מבלי שאחרים יחליטו עבורנו. איך היינו רוצים גם לצעוק את זה החוצה, אולי עם גיטרה ותופים, אולי עם ליפסטיק וצבעים בשיער, אולי היום, דרך הפייסבוק. 

     

    פעמים רבות הגלגל ייעצר בארבעה בחורים: שם משפחה ראמון, שמות פרטיים: גו'אי, ג'וני, דידי וטומי (אחר כך גם מארקי). "ראמונס" שהפציעו מתוך ניו-יורק באמצע שנות השבעים, גרמו למיליונים לרצות להיות כמוהם. להעביר מסר ישיר, בקצב סופר מהיר (ולא יותר משתי דקות) על כל מה שמפריע לנו בחיים, בעיקר אלה האישיים. בבית ספר, בבית ובחברה סביבנו. ללבוש ג'ינס ומעיל עור, להתחבא מאחורי שיער על הפרצוף בשביל שאף אחד לא יציק לך. רק המוזיקה החזקה חשובה, לא שום דבר אחר.

     

    הראמונס על בימת ה-CBGB ב-1977. המועדון הניו-יורקי שהיה לבית לחלוצי הפאנק של אז, המוזיקאים והקהל כאחד

     

    "ראמונס" סבלה מטרגדיה אחרי טרגדיה, כאשר שלושת מייסדיה נפרדו מהעולם תוך זמן קצר בעשור הקודם. אבל גם כשחברי הלהקה כבר לא איתנו, המילים והצלילים של "ראמונס" תמיד ייצגו את כל מה שהכי טוב בפאנק. את כל מה שהכי טוב בלהקים להקת רוק משלך. 

     

    "השנה נרקוד פאנק ולא הורה". כתבה מפתיעה מהערוץ הראשון על השתלטות הפאנק על תל-אביב בשנות השמונים

     

    ברור שלפאנק גם צדדים לא נעימים, ותמיד יהיו לה: מהמבטים המאיימים של פאנקיסטים מבקשי שקלים ברחובות תל-אביב (אגב, מאיפה הבגדים הכל כך יפים שתמיד על גופם?) ועד לריקודי פוגו אינסטיביים שיכולים להפיל מישהו בחוזקה על הרצפה. כל אלה תמיד יהיו, אבל הם מרכיבים חלק מאוד קטן מהעולם הגדול והטוב הזה. הנה כמה דוגמאות.

     

    עוד פנינה תרבותית: על רוק המועדונים של תל-אביב ב-1984. פאנק משלנו

     

    קוראים לי יונתן גת, ובפעם הראשונה ששמעתי פאנק הייתי בן 13. אחותי הגדולה דאגה להשמיע לי את "יוסלס איי.די" הישראלית. כבר באותה שנה התקבצתי עם הקהל במועדון הגדה השמאלית בתל-אביב, הלהקות "היהודונים" ו"Monkey Son Of A Donkey" עמדו על הבמה. בחוץ מכרו בדוכן קלטת דמו של "מחלקת חניקות שוטרים". מיד קניתי. השאר קרה מהר דרך הרשת, הכרתי לא רק מוזיקה חדשה אלא גם אנשים, מחוץ לבית ספר וממקומות שונים בארץ. הגענו להופעות ביחד, והטירוף הגדול שהחל באותו הערב, המשיך בהופעות שוב ושוב. החדר הקטנטן ההוא היה מפוצץ באנשים שעפו אחד על השני, מעגל מיוזע ואלים של אנשים קיפצו על רקע הצווחות שבקעו מגרונו של הסולן על הבמה.

     

    לא רוצה להסתובב עם החיים-מתים: "Straight Edge" של "Minor Threat" על הבמה

     

    המראות והצלילים הלא שגרתיים הפתיעו, אבל תוך זמן קצר הכל הובן, ושקע עמוק בפנים. ילד בכיתה ז', בתוך העולם הזה, נמצא באדרנלין לא נורמלי. במקומות האלה קשה שלא להרגיש שייך, קשה שלא לתקשר עם כולם סביבך כאילו הניכור לא קיים. אלה רגעים שאפשר פשוט לחיות בהם ולשכוח מכל שאר העניינים בחיים. הכל ישיר, פשוט, חסר יומרות. המסר בפרצוף ללא מסננים וללא התנצלויות. איאן מקיי, סולן להקת "Minor Threat", היטב את התחושה בשיר בן 46 שניות שנקרא "Straight Edge" - "אני אדם בדיוק כמוך, אבל יש לי דברים טובים יותר לעשות מאשר לשבת סתם ולדפוק ת'ראש, מאשר להסתובב עם החיים-מתים".

      

    להקת "Bad Brains" מוושינגטון די.סי, היא אחת מחלוצות סצנת ההארדקור-פאנק בארצות הברית. הלהקה שילבה את מוזיקת הרגאיי בתוך הכעס הגדול שלה והצליחה להפתיע רבים. הסרטון הזה לקוח מהופעה במועדון CBGB, אחת מהמפורסמות באותה התקופה, שיצאה אחר כך במלואה גם בדי.וי.די

     

    ארבעת המשפטים האלו (שברור, נשמעים טוב יותר באנגלית) הפכו מיד לפראזה ששגורה בפיהם של חובבי הפאנק, וסימנו את תחילתה של תנועת ה"סטרייט אדג'" -  בלי אלכוהול, בלי סיגריות ובלי סמים. הפאנקיסטים סימנו X בולט על גב כף היד וביקשו לטעון לאחריות כלפי התוצרים השלילים של מה שאנחנו צורכים. צמחונות, טבעונות ומלחמה למען זכויות בעלי חיים, מאבק בהפליה על רקע נטייה מינית או לאומית, חתירה לעצמאות כלכלית ונפשית ברוח ה"עשה זאת בעצמך" (DIY) – כל אלה הפכו במהרה למזוהים עם הפאנק, והבדילו אותו מעוד ז'אנר מוזיקלי לכדי תופעה חברתית של ממש, כשסוג האנשים שמצטרפים אליה נע מילדים מרדניים ועד פרופסורים באוניברסיטה.

     

    ואם כבר פרופסורים, סולן הלהקה הבאה הוא בדיוק כזה: גרג גרפין (48) הוא מנהיג להקת הפאנק רוק האמריקנית הוותיקה "באד רילג'ין", ובין הופעה להופעה עוסק כמרצה בכיר למדעי החיים. כמשתמע מהשם ומהלוגו של הלהקה, צלב כלוא בסימן "אין כניסה", חברי הלהקה מתייחסים לדת או לכל מוסכמה חברתית אחרת כאל מה שמונע מכולנו להגיע לחופש אמיתי של מחשבה ורצון.

     

    כל מה שיש: להקת "באד ריליג'ין" על הבמה

     

    "אמונה באנשים שאתה לא מכיר, אמונה בדת, מנהיגים פוליטיים או אפילו באלה שמופיעים על במות, אמונה באנשים מפורסמים למיניהם - היא בהכרח אמונה רעה", פירש גרפין את שם הלהקה בראיון ב- 1998. מי שלקח את האמירה הזאת לכיוון מעשי במיוחד היה דווקא היהודי פאט מייק, סולן להקת NOFX האמריקנית. בביקור האחרון שלו בארץ (והראשון של הלהקה כאן), הצדיק מצא אפילו זמן ללכת להניח תפילין בכותל. עם חולצה של "באד ריליג'ן", כמובן.

     

    זמר להקת "NOFX", פאט מייק, מניח תפילין בכותל המערבי. על חולצתו מתנוסס שמה של הלהקה הגדולה מעולם הפאנק: "דת רעה" (צילום: אורן לוטאטי) (צילום: אורן לוטאטי)
    זמר להקת "NOFX", פאט מייק, מניח תפילין בכותל המערבי. על חולצתו מתנוסס שמה של הלהקה הגדולה מעולם הפאנק: "דת רעה"(צילום: אורן לוטאטי)

     

    מייק זכור במיוחד בזכות השיר "The Brews", שכולו עתיר סופרלטיבים חיוביים על הנוער היהודי הכשר, ומעל לכל זאת הוא אפילו עושה בר-מצוות!. חוץ מלשיר על קבלת שבת ולבצע קאברים ל"הבה נגילה", הלהקה מצטיינת בטקסטים ביקורתיים במיוחד, בין היתר גם נגד הממשל בארצות הברית. על רקע המלחמה באפגניסטן, פאט מייק וחבריו ביקשו למנוע את בחירתו המחודשת לנשיאות של ג'ורג' בוש. למעלה מעשרים להקות הפאנק המצליחות בעולם התגייסו לפרוייקט "Rock Against Bush", ביניהן גם נציגות ישראלית מכובדת של להקת "יוסלס איי.די", לצד שמות גדולים כמו "Descendents", להקת "נו דאוט" ואפילו "גרין דיי".

     

    הרחיקו את הילדים מהמסך: ה"סקס פיסטולס" בראיון שערורייתי בטלוויזיה הבריטית בשנות השבעים

     

    ישנם עוד כל כך הרבה פרצופים, תופעות וצלילים שיובאו אלינו מעולם הפאנק, כל כך הרבה רגעים שחדרו וחודרים עמוק אל עולמם של אוהבי המוזיקה ושוחרי התרבות האלטרנטיבית. מצד אחד הם זעזעו ועוררו כעס אדיר, מצד שני, גרמו לאנשים להתאהב אחד בשני, להתאהב בחופש. משנות השישים ועד היום, מניו יורק ועד תל-אביב: בואו של הצעיר לנצח איגי פופ ולהקתו הסטוג'ס, סנדק הז'אנר, שגם בשנות השישים לחייו, שהגיע למופע בישראל, קפץ אל הקהל בשורות הראשונות עוד לפני ששר מילה אחת למיקרופון; הגלאם הבועט של ה"ניו יורק דולס" שהקדימו את זמנם, הקסם הגדול של דבי הארי, הבלונדינית הכובשת של "בלונדי"; המילים, האופנה והכאוס שעוררו ה"סקס פיסטולס" וממציאה מלקום מקלרן בשנות השבעים, הופכים כך את לונדון למכה עבור פנקיסטים כועסים וצבעוניים.  

     

     

    קסם גדול. דבי הארי  (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    קסם גדול. דבי הארי (צילום: gettyimages)

     

    הצעקה והאג'נדה הפוליטית הכל כך חשובה של ג'לו ביאפרה וה"דד קנדיס"; האובססיה לחקור כל להקה אלמונית כועסת ולאגור תקליטי ויניל נדירים שהוציאו הלהקות וחברות עצמאיות; החיבור המתבקש אל מוזיקת רגאיי וההוצאה לפועל של גולשים מקליפורניה כמו חברי להקת "סאבליים"; המוטציה הפופית של להקות כמו "בלינק 182" שיצרו פסקול שלם ונצחי לחופשות הקיץ של נערים ונערות באמריקה; הסערה העולמית בחודשים האחרונים בעקבות משפטן והרשעתן של להקת "פוסי ריוט" - שלוש מוזיקאות שנשפטו לשנתיים מאחורי הסורגים בגזר דין הקובע "חוליגניות המעודדת שנאה דתית"; המקצועיות האדירה שהתגלתה בעקבות האהבה לז'אנר אצל להקה ישראלית חדשה כמו "Not On Tour" או ותיקה ואדירה כמו "יוסלס איי.די" ואף הצחוק הגדול והטינופת שיצרו חבריה בלהקה אחרת בשם "בוא לבר".

     

    הרשימה כאמור היא אינסופית, ומאז שהעולם שמע לראשונה על הדבר הזה שנקרא פאנק ועד היום, אנשים שונים מנסים לספק לו את הפירוש. רבים נכשלו, מעטים הצליחו להתקרב לפיצוח, אולי יותר מכולם הנרי רולינס, זמר להקת "בלאק פלאג" לשעבר, אינטלקטואל קשוח ורב פעלים של מילים ומעשים למען אחרים, איש שגם הגיע לישראל לפני שש שנים ומול צעירים רבים שפך את על ליבו על במות. "העולם הוא מקום טוב יותר מאז שבחרתי במוזיקה", הסביר רולינס בראיון לניו-יורק טיימס לפני עשרים שנה, "אני אוהב את הפיזיות שבה, את הווליום ואת האינטנסיביות. היא חזקה היא קשה. אני אוהב אותה כי בתוך תוכי היא גורמת לי לרצות לצעוק".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים