שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: אלון גליל

    סוף סוף יכולה לחבק את בתי: יעל עוברת ההשתלה

    אחרי שנים ארוכות של טיפולי דיאליזה כואבים היום הגדול מגיע - ויעל עוברת את השתלת הכליה בבית החולים בדרום אפריקה. בדרך היא פוגשת באישה שתרמה לה מגופה תמורת תשלום. כיצד היא תגיב? התרומה שתציל את חיי - טור תשיעי בסדרה

    17.5.2002 - יום הניתוח

    כשאני מתעוררת מניתוח השתלת הכליה גופי חבוש, מרושת חוטים שמחוברים למכשירי מדידה ומנוקב בצינורות שמוליכים אליו וממנו נוזלים. כל תנועה מזרימה בי כאבים משיפולי בטני. אחות פרטית, שפניה במסיכת מנתחים לא משה ממיטתי וסועדת אותי בעדינות ומסירות לאורך כל הלילה הראשון הקשה.

     

    עם בוקר מגיע אלון לבקר, אף הוא עוטה מסיכה. אני תחת דיכוי חיסוני חזק ולכן אסור לו להתקרב אליי וגם לא לשהות לידי יותר ממספר דקות. אני שולחת אותו לבקר גם את התורמת והוא עושה זאת בשמחה (כי אצלה לא צריך מסיכה).

     

    איך הכל התחיל? הטורים הקודמים של יעל:

    110 אלף דולר לרכישת כליה. מאיפה יגיע הכסף?

    הזמן של יעל אוזל: האם היא תקנה כליה?

     

    רק כעבור 12 שעות מותר לי לשתות. האחות מגישה לשפתיי מיץ גויאבה קר, שטעמו בעיניי כטעם גן עדן. אני רוצה לשתות עוד ועוד, לפצות את עצמי על חודשים ארוכים של צמא. בימים הבאים חוזרת התופעה הנפלאה הזו על עצמה בכל דבר שנכנס לפי. בלוטות הטעם שלי חזרו לחיים והן מלבלבות. אפילו הארוחות של בית החולים טעימות לי. אני מפיקה עונג מכל בדל מזון וכל לגימה שנכנסים לפי, ובמיוחד מכל אותם מזונות שהיו אסורים עליי עד כה: דגים, גבינה צהובה, שעועית.

     

    ביום שלאחר הניתוח אני כבר יורדת מהמיטה בעזרת הפיזיותרפיסט וביום הבא אני עושה את צעדיי הראשונים לכיוון השירותים, לאחר שהתעקשתי שיוציאו ממני את הקטטר. כל צעד עולה לי בכאבים אבל המטרה מחזקת אותי. בפעם הראשונה מזה כמעט שנתיים אני זוכה (תסלחו לי) להשתין באסלה והשתאות רבה ממלאת אותי לנוכח הנס שמתחולל בגופי.

     

    בימים שקדמו להשתלה ומיד אחריה מבצעים בי תהליך שנקרא פלזמה-פרזיס. מחברים אותי דרך הפרמקט שעדיין נעוץ לי בחזה, למכונה ששואבת את דמי, מפרידה ממנו את הפלזמה (נוזל הדם) ומחזירה לגופי את כדוריות הדם מעורבבות בפלזמה מלאכותית. כל זאת בכדי לנקות מגופי את הנוגדנים ההרסניים של מחלתי לבל יפגעו בכליה החדשה. ואכן, רמות הקריאטינין מאשרות את יעילות הטיפול והן יורדות מ-5.4 מ"ג/דציליטר טרום ההשתלה ומתייצבות סביב 1 עגול ויפה לאחריה.

     

    אבל בלי צרות בכלל אי אפשר. בטיפול הפלזמה-פרזיס הראשון שלאחר ההשתלה אני נתקפת רעידות חזקות בכל הגוף וחום גופי נוסק ל-39 מעלות. מסתבר שחטפתי זיהום מחייידק שהתיישב בצינור הפרמקט וחדר לגופי במהלך הטיפול. אני מובהלת לחדר ניתוח כדי להוציא את הפרמקט. התהליך נעשה פשוט באמצעות משיכתו הצינור ושליפתו מגופי תחת הרדמה מקומית בלבד. התחושה היא כאילו קורעים מתוכי פיסות מבשרי. אני חושקת שיניים, מעלה בעיני רוחי את פניה היפות של בתי, מדמיינת את עצמי מחבקת ומנשקת אותה וכך מצליחה להתנתק מהכאב.

     

    כשהכל נגמר, אני מאושרת. לראשונה מזה כמעט שנתיים גופי שלם, מצולק אמנם, אבל נטול צינורות. משמעות הדבר שאני יכולה לעשות מקלחת שלמה מבלי לדאוג שלא להרטיב או לזהם את נקביהם. אני ממהרת לדגום את החוויה החדשה ונהנית ממנה באריכות.

     

    יעל עם בעלה ובתה, בחזרתה לארץ. מעשה ניסים (צילום: אלון גליל) (צילום: אלון גליל)
    יעל עם בעלה ובתה, בחזרתה לארץ. מעשה ניסים(צילום: אלון גליל)

     

    במשך תשעת הימים שבהם אני מאושפזת בחדר הבידוד, נמצאת אתי בכל רגע נתון אחות פרטית והן מתחלפות בכל שמונה שעות. כולן כהות עור, נעימות ומתעניינות בישראל. אחת מהן שואלת האם זה נכון שכל היהודים חכמים ולא משתכנעת מתשובתי השלילית.

      

    ביום האחרון לפני השחרור מגיעה לחדרי אחות שתקנית. היא מהמהמת את שמה עם כניסתה ותו לא. פניה מכוסות מסיכה, כמו כולן. שיערה שחור וארוך שזור בתסרוקת אפרו זרועותיה חלקות והיא עונדת שרשרת עגילים וטבעת מזהב כמו כולן אבל יש בה משהו שונה. אני לא בטוחה, כן או לא? לא יכול להיות… רק כאשר היא מתקרבת אליי מאוד בעת חבישת פצע הניתוח (שממוקם קרוב לאזור מאוד אינטימי, אגב) מתאמת חשדי. אני מבחינה בזיפי זקן. זו לא גברת - זה אדון!

     

    26.5.2002 - אני משתחררת מבית החולים

    כל עוד הייתי מאושפזת תחת בידוד, כל מי שנכנס אליי היה חייב לעטות על עצמו מסיכה. מרגע שאני יוצאת ממנו מתהפכות היוצרות ואני זו שמחוייבת לכסות את פניי במסיכה כדי להגן על עצמי מהבל נשימתם של האנשים סביבי. מציידים אותי גם בכדורים רבים מספור נגד דחייה ובעוד תרופות נגד תופעות הלואי של נוגדי הדחייה. אני בולעת הכל בקפדנות לפי ההוראות, כל כדור ושעתו היעודה על קיבה ריקה או מלאה. מה זה בשבילי לבלוע כדורים לעומת טיפולי דיאליזה?

     

    גם התורמת שלי משתחררת יחד אתי ואנחנו רואות זו את זו לראשונה מאז הניתוח. "אני מרגישה שאת כמו אחותי, אני ארצה שנשמור על קשר!" היא אומרת. אני מתרגשת וגם קצת נבוכה.

     

    שתינו מדדות בקושי לכיוון שתי מכוניות נפרדות שמסיעות אותנו לבתי מלון שונים. מדיניות המתווך היא לצמצם ככל האפשר את המגע בין התורם והנתרם. הוא הסביר שמוטב כך, לאור ניסיון העבר, בכדי להגן על הנתרמים מפני סחיטה בידי התורמים או מקורביהם. אבל אני מרגישה שהמקרה שלנו שונה ואיני יכולה להתעלם מבקשתה.

     

    למחרת, ערב טיסתנו חזרה ארצה, אלון ואני נוסעים לקניון, בוחרים טבעת זהב עם אבן טופז ומצרפים כרטיס ברכה. אני כותבת לה ברכת תודה ארוכה ורושמת גם את מספר הטלפון שלי. כשאני פוגשת אותה בשדה התעופה אני נותנת לה את שקית המתנה ופתק הברכה.

     

    שמרנו מאז על קשר חם במשך שמונה שנים. זכיתי להכיר אישה מיוחדת. בניגוד לסטריאוטיפ, היא אישה משכילה ועובדת שלא באה מרקע של עוני ומצוקה. רק כשהיכרותנו העמיקה מספיק הסבירה לי את המניעים האישיים והרוחניים שהביאו אותה לבחירתה לתרום כליה לאישה שאיננה מכירה (ובתנאי שהיא אם). מפאת פרטיותה לא אפרט אותם כאן.

     

    28.5.2002 - אנחנו נוחתים בארץ

    מרחקי ההליכה הארוכים בנתב"ג מאלצים אותי להיעזר בכיסא גלגלים, אולם כשאני מגיעה ליציאת הנוסעים ורואה את בתי רצה לקראתי, אני שוכחת את הכאבים וקמה לקראתה בצעדים קלים ומרחפים מאושר.

    לצופה מהצד, זה נראה ודאי כמעשה ניסים.

     

    אני מציגה את התורמת שלי בפני ילדתי הקטנה ומשפחתי והם לוחצים את ידיה בחום, עד שהיא נפרדת מאתנו ופונה לאחותה שבאה לקבל את פניה. מאז ועד עולם אברך אותה בכל ליבי. לדידי, היא המלאך שהוציאני מעבדות הדיאליזה לחירות ולמרות שתרומתה לא תסולא בפז, הוגן הדבר בעיניי שזכתה לקבל על כך גם תגמול כספי.

     

    רשויות החוק סוברות אחרת. חודשים ספורים לאחר ההשתלה שלי, פשטה המשטרה הדרום-אפריקאית על יחידת ההשתלות שבה הושתלתי ועצרה את כל המעורבים בהשתלות, כולל הרופא הנפרולוג והמנתח שהשתיל אותי, ואפילו את התורמים והנתרמים ששהו שם באותה עת. התורמים והנתרמים שוחררו אבל אנשי הצוות נשפטו ונדונו לתקופות מאסר שונות. על פי השמועה, אחד הרופאים מרצה את מאסרו בכלא עד היום.

     




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלון גליל
    יעל גליל. הוגן בעיניי שהתורמת קיבלה תגמול כספי
    צילום: אלון גליל
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים