שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: מוטי קמחי, גיל יוחנן
    "הנפילים הולכים בתלם"
    הייחודיות של הראל מרמלשטיין ז"ל כמפקד הייתה היכולת שלו להוות בנוסף למוביל מבצעי דמות ארצית וחינוכית ללוחמיו, מין רועה מודרני שכזה. הוא אחד מאותם נפילים, שלא משכו בכתפיהם

    ביום הזיכרון חייבים להיות עצובים. אם אתה לא עצוב אז אתה לא אדם טוב, כי המון חיילים מתו וצריך לכבד אותם בזה שנהיה עצובים, או לפחות נאמין בכל הלב שאנחנו באמת עצובים כדי שבדרך גם נהיה מרוצים מעצמנו על כמה אנחנו נורמטיביים וערכיים. ככל שאתה יותר עצוב אתה שווה יותר, בעיני עצמך לפחות... וככל שאתה יותר קרוב למעגל השכול אתה יותר חשוב ... ממש אפשר להרגיש את ההיררכיה בבתי העלמין, בטקסים, באזכרות ובמפגשים. יש את המכרים... אחריהם החברים מבית הספר... מעליהם את החברים הקרובים, מעט מעליהם החברים מהצוות, ומעל כולם בני המשפחה בסדר חשיבות עולה על פי רמת הקרבה.

     

    ובתוך כל הגלוריפיקציה הזאת של השכול, נותרים באמצע כל אותם אנשים ש"לא שפר עליהם גורלם" להיות קרובי משפחה של איזשהו חלל, ובלית ברירה הם חייבים להיות עצובים כדי להרגיש טוב עם עצמם.

     

    טקס זיכרון ב-2009 ללוחמי השייטת (צילום: רוברט קוסלבסקי) (צילום: רוברט קוסלבסקי)
    טקס זיכרון ב-2009 ללוחמי השייטת(צילום: רוברט קוסלבסקי)

     

    האם בתוך התהליך האוטומטי הזה שבו אנחנו הופכים לעצובים על פי סימן כדי לסמן לעצמנו וי ולמלא את חובתנו המוסרית, וחוזרים לשגרה על פי סימן נוסף, אנחנו עוצרים לחשוב על המשמעות של המעמד הזה בנפרד מהתחושות האישיות, ומה אנחנו עושים כחברה כדי לכבד את האנשים האלה שאינם ביננו יותר?

     

    זוכר את הראל

    הראל מרמלשטיין גדל במבשרת ציון ושירת לצדי ביחידה כמפקד צוות לוחמים. במרוצת הזמן גם יצא לי לחלוק אתו חדר במגורי הלוחמים בבסיס ואני לא יכול לומר בכנות שההיכרות ביננו העמיקה פלאים. הראל היה בחור סגור ותכליתי ושנינו לא הצטיינו בפתיחות יוצאת דופן. עם כל זאת, מהפעילויות והשיחות המשותפות שלנו התגלה אדם בעל יושרה ותחושת כיוון ברורה, אדם הנאמן למקורותיו ולשורשיו, בעל תחושת חיבור חזקה מאוד למדינה ולארץ אשר יודע היטב את מטרותיו ולהיכן הוא רוצה להגיע.

     

    הייחודיות של הראל כמפקד הייתה היכולת שלו להוות בנוסף למוביל מבצעי דמות ארצית וחינוכית ללוחמיו, מין רועה מודרני שכזה. בצד דרישותיו המקצועיות והבלתי מתפשרות בתחומי הלחימה והמשימתיות, הראל ידע לנטוע בלוחמיו את החיבור לאדמה ולרעיונות הערכיים והאתיים שבהם האמין, והייתה לו יכולת נדירה לנהל דו שיח בגובה העיניים עם פקודיו ומפקדיו כאחד, כמו גם עם כל הסובבים אותו. הביישנות הטבעית שלו הביאה לכך שפיתח לעצמו מנגנון

    פנימי של עיבוד חוזר ובחינה של מחשבותיו, ולכן כאשר אמר את דעתו בפורומים שונים הייתה זו אמירה מושחזת ומהוקצעת שמיד נפלה על אוזניים קשובות.

     

    הראל נפל במבצע שתכליתו הייתה להציל חיי ישראלים, נקודה. לא בתיאוריה וללא אמירות מתייפייפות. מטבע הדברים, באותה תקופה, בצד כל המשימות המיוחדות, כאשר כבר הופעלנו למשימות סיכוליות מן הסוג הזה, זה בדרך כלל אמר ששעון העצר כבר התחיל לרוץ ומנעד האפשרויות למניעת פיגוע ההתאבדות הבא שכבר יצא לדרכו היה מצומצם מאוד. בתקופה שבה הגבולות בין העורף והחזית החלו להיטשטש והאויב החל להיטמע בסביבה, דרך הפעולה ובהירות המחשבה של הראל, שיקול הדעת וקור הרוח שלו היו נקודות חוזק משמעותיות בהובלה שלו, ותמיד יעוררו בי הערכה.

     

    לאחר נפילתו של הראל, התוודעתי לבירוקרטיה הצה"לית במלוא עוצמתה, כשעשיתי את דרכי לעבר המגורים והבחנתי ברס"ר הפלגה הולך לכיווני. ניכר היה עליו שהוא נסער וללא השתהות הוא הניח את ידו על כתפי ואמר ביובש: "תאסוף זריז את מה שאתה צריך כדי להסתדר לכמה ימים, אני צריך לאטום את החדר..." לאטום את החדר.. ממש כך עם סרט סימון והכל... זה הנוהל לגבי חדר מגורים של חלל.

     

    כשפותחים את החדר שוב, עושים את זה בתצורה של כוח משימה של ממש: קצינת נפגעים, נציג כוח אדם, נציג לוגיסטי, אני על תקן השותף לחדר ומפקד מבצעי בדרגת רב סרן על תקן עד... ואז מתחיל תהליך של איסוף ואריזת חפציו האישיים של הראל, כאשר עלי מוטל לבצע את הזיהוי, המיון, והאריזה בפועל. כל חפץ, כל בגד, כל פיסת נייר עם כתב ידו נבחנת ונארזת. אני זוכר את עצמי נבוך מאוד מפני שלא יכולתי להתנתק לגמרי מההיכרות האישית שלי איתו, מוצא את עצמי חודר את כל מעטפות הפרטיות שעוד נותרו להראל לאחר נפילתו, ונחשף לרחשי הלב הכי פרטיים של אדם. עם זאת, ברטרוספקטיבה אני יכול להגיד שהראל התגלה כאדם שלם, צנוע וחף מתדמיות, אדם מרגיש, חושב, כותב. ההיכרות האישית עם משפחתו במרוצת השנים מעצימה את החותם שהשאיר ונותנת תוקף לבסיס שעליו גדל והתעצב.

     

    אנשים שלמים

    כשאני מתבונן בהראל ובחבריי האחרים שנפלו לאורך השנים אני מוצא מכנה משותף ברור. הם היו אנשים שלמים, שידעו לאזן בין כל עולמות התוכן שלהם מבעד לסולם ערכים וסדרי עדיפויות מובנים. הראל נפל בקרב בראש לוחמיו תוך כדי חתירה יוצאת דופן למגע. אדם מן היישוב לא תמיד יבין זאת כי במידת מה זה נוגד את ההיגיון, ולכן יש לנו לעיתים נטייה לייחס לנופלים תכונות על אנושיות, אך נהפוך הוא, עובדת היותם אנושיים, היא זאת המחזקת את משמעות מעשיהם. השלמות של הראל ושאר החברים לטעמי נבעה מאמונה ויושרה. ברמה האישית, נפילתם אילצה אותנו כל פעם מחדש להסתכל בראי ולבחון את עצמנו וכשמתבוננים במעשיהם מבעד לפילטר הזה פתאום הם נראים יותר ויותר הגיוניים.

     

    יש לנו זיכרון קצר. חלקנו כבר שכחו שלפני פחות מעשור, בתקופות הפיגועים וחומת מגן אנשים פחדו ללכת ברחובות, ולאחר מכן קיבלנו עוד מספר זריקות מציאות במלחמת לבנון השנייה, הירי מעזה, עופרת יצוקה ועמוד ענן, ומאז המעגלים רק הולכים ומתרחבים, לאט לאט חודרים את חומות הציניות הכי בצורות שלנו, ובמוקדם

     או במאוחר נידרש להתמודד עם האמת - למרות שחלקנו בוחרים להדחיק את זה, הנוכחות שלנו פה היא לא טריוויאלית.. אבל היא אינה תלויה באויבינו, אלא רק בנו ובמה שנעשה מעתה והלאה.

     

    לפני כמה זמן קיבלתי מחבר קרוב את הספר "מרד הנפילים" של איין ראנד. שמו של הספר בעברית תורגם משמו המקורי באנגלית שמשמעותו "אטלס משך בכתפיו". על פי המיתולוגיה, אטלס נשא את כל העולם על כתפיו כמשל לזה שנושא בנטל ולא מתלונן. וסיפור העלילה שמתאר בקווים כללים דיסטופיה שבה ישנה שכבה יצרנית של אנשים ערכיים וכישרוניים אשר נושאת על כתפיה שלטון מושחת וחברה בלתי מתפקדת המולכת שולל על ידי תעמולה סוציאליסטית, נגזר באופן ישיר משמו של הספר, מפני שהשאלה העומדת בבסיסו היא מה היה קורה אם אטלס היה פשוט מחליט שנמאס לו ומושך בכתפיו? ובאנלוגיה לשמו העברי של הספר, עולה בראשי השאלה מה היה קורה אם כל אותם נפילים, אותם אנשים ערכיים ומוכשרים הנושאים על כתפיהם את החברה הישראלית של ימינו פשוט יחליטו שנמאס להם? איזה קוד אתי מנחה אותנו כחברה בימים אלה והאם יש לנו עדיין חזון ברור נטול פאתוס או שהלכה למעשה איבדנו את הכיוון ואנחנו ממשיכים, כל אחד לעצמו, מכוח האינרציה עד שהדבוקה הזאת המהווה את החברה שלנו תתחיל להתפורר ולהתפזר אט אט?

     

    סבא שלי היה דמות דומיננטית מאוד. כילד קטן אני זוכר אותו עם בלורית בלונדינית וגב רחב ושזוף, הולך זקוף במכנסי חאקי קצרים עם טוריה ביד. הוא תמיד נראה לי ענק, מטיל צל, בלתי מנוצח. ככל שהתבגרתי והוא הזדקן, הוא יותר נפתח אליי, סיפר לי על חוויותיו בשואה, איך תפסו את משפחתו, ואיך כנער הוא ברח ונלחם בנאצים כפרטיזן, עלה לארץ, הצטרף לפלמ"ח והמשיך להילחם. יום אחד בשיחה אקראית הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות בצבא, ובלי להמתין לתשובה ישר המשיך וקבע: "אתה תהיה לוחם.. זה חשוב.. אני יודע מה יכול לקרות אם לא יהיו לנו לוחמים.." כל ההתנהלות שלו היתה כזאת - לא להיכנע, לא לעגל פינות, להיות נאמן לעצמו, לשים את טובת הכלל לפני טובתו האישית, ולא לוותר לעצמו גם בערוב ימיו. אז גם הבנתי שהמושג "לוחם" השגור בפינו כל כך אינו סותר את המושג "אדם" ומדובר במצב תודעתי לפני הכל.

     

    עמודי התווך של המדינה

    מניסיוני האישי, לוחמים בשייטת הם חומר קשה.. אינדיבידואלים, דעתניים, מאתגרים, בעלי יכולות, אבל הקשרים שנוצרים בינם הם כמו בכימיה, הקשרים הכי חזקים שיש, והבסיס לתחושת המסוגלות המשותפת, ערבות הדדית שפורצת את גבולות הצבא ומאריכה ימים. עם הזמן, גם כמפקד וגם כאדם, אתה מבין שלא מרות או צורך מקומי הם שמניעים אנשים לפעולה, אלא המחויבות, המסירות והאחריות, ואלו הם המנועים החזקים ביותר. לא המצאנו כאן שום דבר, יכול להיות שהמסגרת של היחידה היא שמביאה את זה לידי ביטוי בצורה קצת יותר אינטנסיבית, אבל זה קיים בכל אחד ואחת מאתנו, ואלה הן נקודות החוזק שלנו בחברה הישראלית.

     

    אז מיהם אותם נפילים? האם עמודי התווך של המדינה שלנו הם באמת יצורים מיתיים, או שהם חלק מאתנו, ומה שמייחד אותם הוא השלמות כאנשים? ובהמשך לתסמונת החד יומית הזאת שסיגלנו לעצמנו, להיות עצובים ביום הזיכרון, או לחילופין לצום ביום הכיפורים כמענה לבעיות שלנו ובעיקר בשביל עצמנו כפרטים, מה אנחנו עושים בשאר הימים? אנחנו באמת חושבים שזה מעניין את אלוהים אם צמנו ביום אחד או שמנו כיפה ביום אחר, יותר מאשר שנהיה אנשים טובים וערכיים במשך כל הימים? ואיך אנחנו מכבדים את זכרם של הנופלים? בזה שנהיה עצובים ביום אחד אבל נמשיך להכות את דור המייסדים של הארץ הזאת בגינות ציבוריות, או בזה שנשקיע בחינוך לערכים ונבנה חברה צודקת ופרודוקטיבית?

     

    החובה חלה על כולנו, והאיכויות של אותם "נפילים" - האנשים המובילים, הלוחמים, השלמים, שבעיני מיוצגים על ידי הראל וחבריי הנופלים, כמו גם על ידי סבא שלי ובני דורו, הן שעושות אנשים משפיעים, זה מה שמחזק אותנו, ומעניק לנו השראה, וזאת המורשת שלהם. בסופו של יום, הם משאירים בתוכנו משהו שממשיך להתקיים, מדרבן, מכוון

     ומוציא מאתנו יכולות חדשות. האתגרים שעומדים בפנינו היום הם לא פשוטים, אך אם נתחבר לאמת שלנו, נתעלה מעל הנוחות האישית ונבחן את מיצוב המודלים לחיקוי בתרבות שלנו, נוכל להם.

     

    במדינה כמו שלנו אי אפשר לנתק את הפרט מהכלל. איבוד הדרך כחברה משמעותו איבוד הצלם שלנו כאנשים ולהיפך. ולאלה מאיתנו המחפשים משמעות בימי הזיכרון זהו בדיוק הרובד הנכון - הנופלים כבר אינם, ובצד הסולידריות וההשתתפות בצער המשפחות, בואו נכבד אותם בזה שבאמת נהיה פה ונאמץ את דרכם.

    בצד האתגר, הנטל עדיין קיים, נכונה לנו עוד הרבה עבודה וכנראה שחלקינו ימשיכו ללכת למילואים ולספור את הכסף שאין... ולגבי הטלפון ממשיח... אני מניח שקצת אופטימיות ואמונה מעולם לא הזיקו לאף אחד, אבל בינתיים, בואו נראה איך אנחנו מתחילים לסגור את הפערים.

     

    רן, כותב הטור, הוא קצין, לוחם ומפקד צוות בשייטת 13.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום רפרודוקציה: דובר צה"ל
    סרן הראל מרמלשטיין ז"ל
    צילום רפרודוקציה: דובר צה"ל
    מומלצים