הפייסבוק כאשליה

לא, הם לא באו להסתחבק. בניגוד לעמדה המקובלת, דפי פייסבוק פעילים של פוליטיקאים אינם עדות לאיזו התנהלות דמוקרטית חדישה, שוויונית ושקופה יותר. גם לא לדיאלוג אמיתי עם האזרח: כשמתחשק להם הם עונים - אבל בעיקר הם אוהבים לכתוב ססטוסים ארוכים-ארוכים.

דיווחים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet

עוד עדכונים בחדשות ynet:

אחרי הפיגוע: המוסלמים בארה"ב שוב בחרדה

גאנה: נתפסו כמיליון קונדומים פגומים מתוצרת סין

סטטוס הוא חלון הראווה של הפוליטיקאי העדכני. הוא אמור ליצור את סדר היום הרצוי (לפוליטיקאי), תוך כדי הסחת הדעת מדברים אחרים. קחו למשל את יום העצמאות על פי יאיר לפיד: נוח יותר לחפש את הישראליות המשותפת ביום הזה מאשר להמשיך ולדבר על הגזרות שעוד יבואו, כי כידוע אלה לא יהיו משותפות לכולם ולא יגבירו את תחושת הביחד.

והנה למשל בשורתה של יעל גרמן לאומה, תוך שהיא מתחילה להעסיק את הנהגת הראשונה בהיסטוריה של מסיעי-השרים: יומיים לפני כן הואשמה גרמן בגרימת חבלה קטנה להלל קניגסברג, מפגין שובת רעב, כשמכוניתה פגעה או לא פגעה בו. לזה כבר אין אזכור בעמודיה. עכשיו אפשר לתרום לה לייקים פמיניסטיים.

פוסטים נבחרים מהעמוד של לפיד

ומנגד, או שבעצם לא, אביגדור ליברמן אינו מעוניין לשתף אתכם בנעשה בחדרי חקירות, אבל את חדרי ליבו הוא חושף כשהוא מציע לטרנספר את "חוגגי הנכבה". למטה בעמוד שלו תמצאו אנשים עם פנים ושמות אמיתיים קוראים לרצח עם של אזרחים ערבים בישראל. ודאי מלהיב, מאתגר ומעניין יותר מדקדוקי עניות של הפרת אמונים.

סטטוס הוא במה עליה יכול הפוליטיקאי, לאט לאט, לבנות לעצמו פרסונה ציבורית שהקשר בינה לבין המציאות תלוי רק במידת יושרתו הפנימית ובשקלול של זו כנגד רצונו העז להיבחר שוב. סטטוס נועד לסייע לו למצוא חן עד הבחירות הבאות. יש מצטטי שירים (בעיקר ח"כיות), יש מעלי זכרונות מבית אבא הלוחם (ציפי לבני), ויש היי שלי, שתרמה לשיח הציבורי אפילו את מתכון העוגה הבחושה של הבת שלה, כהמשך ישיר לצילומיה הפרטיים כל כך כשהיא מכינה קציצות. העמוד שלה זועק "כנסו, יש לי אישיות, נכון שתעשו לה לייק?".

ליברמן ברשת

אצל ביבי יש ניסיונות מכמירי לב להפגין חוש הומור. אצל שי פירון, שימוש יתר במה שמקובל לכנות "פתיחות וכנות", וגם הוא, תסלחו לי, סוג של אמצעי רטורי שיודעי כתוב יודעים היטב מתי לעשות בו שימוש וכמה. ראו, כמובן, את העמוד הפורה של כבוד שר האוצר.

מה העם רוצה

אבל יותר מכל משמש הסטטוס כמכרה עשיר של מידע. בבית הלבן יש עובדים שמנתחים תגובות לפוסטים של הנשיא כדי לדעת לאן הרוח נושבת, ולא אתפלא אם יש בלשכה הסגולה גם ארגז מלא אלגוריתמים שיודעים לומר לנשיא, בזמן אמת, מה לכל הרוחות האזרחים רוצים.

עד להופעת הפייסבוק, זה היה נעלם גדול שהצריך סקרי-עומק וניחושים פרועים, מאכערים ולחשנים ושטינקרים: הח'ליף הארון אל ראשיד נהג להתחפש לבן דלת העם וירד לשוק לשמוע מה האזרחים לא מוכנים לומר לציטוט. סיפורים דומים על מנהיגים מחופשים קיימים בכל תרבות שבה היו תמיד מורמים מעם, ועדיין היו צריכים - מתוך בדידותם המזהרת, כשהם מוקפים באנשי שלומם - לברר לעצמם מה העם חושב.

כעת העם מגיב. בהתנדבות. מתוך תחושה כוזבת לגמרי ששם למעלה, בלשכה הצוננת שמאחורי הדף השוויוני, באמת אכפת. האכפתיות הזו, עוד יתברר גם לאחרוני המאמינים, היא רנדומלית לגמרי ובעיקר סטטיסטית. לא ריקי כהן מעניינת את שר האוצר, אלא כמה פוסטים בגנות הדמות הזו וכמה בעדה יימצאו בעמוד בסופו של יום. לא שלילת האזרחות של מפגיני נכבה חשובה לליברמן, אלא הבדיקה המתמדת היכן נמצא הציבור שלו בסקאלה שבין ימין קיצוני לפאשיזם נאלח. איפשהו באמצע, בתווך שבין דעות קיצוניות, צפוי שהפוליטיקאי יתייצב ויישאר נטוע על עומדו, כאילו במקומו הטבעי כבר עידן ועידנים, עוד לפני היות הפייסבוק.

ובינתיים, העם אוהב את החידוש ולא מודע לאשליה. אי אפשר לשאול אותם שאלות ולצפות לתשובה. אי אפשר באמת להשפיע על דעתם אלא אם כן כל 3,296 החברים שלכם ייכנסו ויגיבו גם הם. אי אפשר להתווכח איתם, לעמת אותם עם פוסטים קודמים, להקשות בנתונים או למשוך את השטיח מתחת לרגליהם. בדיוק בשביל זה, בפוליטיקה הישנה או החדשה, המציאו את העיתונות.