הסמארטפון אשם שהילדים מעתיקים במבחנים?

משרד החינוך יצא בהודעה כי ישבש את תדרי הסלולרי בבתי הספר . כלומר, כדי להילחם בתופעת ההעתקות תנקוט המערכת ביד קשה. אבל אני לבטח לא אחדש לכם דבר אם אומר שהעתקה בבחינות היא תופעה עתיקת יומין.

• עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
  

מי מאיתנו שלא העתיק לפחות פעם אחת בחיים שיקום! מי מאיתנו לא הרים פעם את ראשו, ראה את המבחן של חברו מונח לצדו והתפתה להשוות בין שני המבחנים?

עוד כתבות על חינוך בערוץ הורים

• הכח להשפיע: הורים דורשים מהפכה בחינוך
• איפה הגבול בין הפרטי לציבורי בעידן הדיגיטלי?
• הנוער בישראל: שיאני העולם בגלישה באינטרנט
  

אין ספק שבמהלך השנים שיטות ההעתקה הפכו למתוחכמות יותר, והתחושה שרווחה בשנים האחרונות הייתה שכל האמצעים כשרים: הכנת שליפים, כתיבת נוסחאות על השולחן או על היד, ואפילו הפעלת לחצים או מתן שוחד לשרת בית הספר.

אז מה הפלא שהסלולרי מצטרף לאמצעים הקיימים? הוא מהיר, הוא זמין וכמובן שמספק את כל התשובות הנכונות. אבל בינינו, אתם לא באמת מאמינים שאם ינטרלו לילדים שלכם את הסלולרי באמצעות תוכנה משוכללת הבעיה תיפטר והילדים יתחילו ללמוד ולא לעשות "כאילו"?

האויב המושבע של ההורים והמורים

הסמארטפון כבר מזמן הפך לאויבם המושבע של ההורים. לא כשמדובר במכשיר האישי שלהם חלילה, הם עצמם מחוברים חלק ניכר מהזמן, אבל בכל מה שקשור למכשירים שברשות ילדיהם.

במה עדיין לא האשימו את האויב המרושע זה? בגללו הילדים שלנו מכורים לפייסבוק ולאס.אם.אס, הם משתמשים בו במשך שעות כמו נוטלי סמים מפוקפקים, הולכים בבית טרוטי עיניים, חיוורים ולא ממוקדים, וכל רצונם הוא "תנו לנו עוד מהסם-מסך הזה".

ואם לא די בכך, הפך הסלולרי גם לאויבם המושבע של המורים. התלמידים הרי אינם מסירים ממנו את העיניים ואת האצבעות, ולטענת רבים לא רק שהוא גורם להפרעת קשב של התלמידים, אלא גם של מוריהם – המתקשים להתרכז בהמולת הסמרטפונים הנשמעת בכיתה.

המורים מוצאים עצמם חסרי יכולת וחסרי אונים מול המכשיר המפוקפק, וכי מה הם כבר יכולים לעשות חוץ מלאיים על אותו תלמיד אומלל שסימס בשעת שיעור שהם יחרימו את מכשירו, ואז גם להסתכן בכך שהם יחטפו סתירה מאבא שלו?

כן, לא חסרות סיבות להפוך את הסלולרי לאויב המושבע. ולכל אלה כאמור מתווספת כעת האשמה קשה של "אמצעי להעתקות". כמה נוח.

האם היד הקשה תמנע העתקות?

בואו לא נשלה את עצמנו. הדרך למניעת העתקות אינה רק היד הקשה, איום בעונשים, חסימת הסלולרי, חיפוש שליפים על בגדי התלמידים וכו'. אלה אולי רק יצמצמו את היקף התופעה, ולא מהסיבות הנכונות.

מה שבאמת חסר כאן הוא שיתוף פעולה בין הורים, מורים ותלמידים. משרד החינוך צריך לנצל את ההזדמנות הזו כדי להפעיל תוכנית חינוכית משותפת, שבה כולם יירתמו לאותה מטרה: הקניית ערכים. זה הזמן להסביר לילדים שמי שמעתיק הוא לא "קוּל", הוא ממש לא אדם ש"מסתדר בקלות וצוחק על כולם", ולא דוגמה למישהו שיצליח בחיים.

העתקה היא רמאות לכל דבר, ולכן מי שמעתיק בעצם מפסיד משהו. משהו מכבודו העצמי, מהידע שלו כאדם, ממה שהוא רוצה להיות. ויותר מכך, מי שמעתיק בעצם אינו סומך על עצמו, כלומר חסר ביטחון עצמי. הוא בעצם זה שמאמין כי אינו יודע מספיק וכי אחרים יודעים טוב יותר ממנו.

ואני לא מדברת כמובן על תלמיד שבאופן חד פעמי מרים ראש מהשולחן ומעתיק כמה מילים מהשכן ,כי הוא הספיק ללמוד רק ערב לפני. אני מדברת על חובבים מושבעים של השיטה, כלומר תלמידים שהעתקה היא חלק בלתי נפרד מחוויית הלימודים שלהם לאורך השנים.

בואו נסביר לילדים שלנו שאותם תלמידים שעושים "קיצורי דרך" הם לא אלה שיהפכו לצוקרברג הבא או ישיגו את "הכסף הגדול". הם אלו שעלולים לנקוט בדרכים לא ישרות ולא מהוגנות גם בעתיד, ובסופו של דבר להיתפס ולהיענש.

הייתי מציעה להשאיר את המלחמה בסמארטפונים להזדמנות אחרת, ולהתמקד בתפקיד שלנו בבית ובמערכת החינוכית: ללמד את הילדים לא רק את החומר הנלמד ואת השאיפה להישגיות, אלא גם כישורי חיים כמו "איך להאמין בעצמם", להפעיל חשיבה מקורית, להיות יצירתיים וגם לשמור על טוהר המידות והבחינות.

• הכותבת היא מייסדת ומנהלת "עשר פלוס"-  פורטל ייחודי להורים למתבגרים ואנשי מקצוע