שתף קטע נבחר

הו כן, יום אחד הגיטרה הזאת תהיה שלי!

עידן רייכל קנה לעילי בוטנר את הגיטרה שכל כך רצה. חמי רודנר בחר בבס שלו בגלל הערצתו לפול מקרטני. מה העניין הרגשי הזה של מוזיקאים כלפי כלי הנגינה שלהם? "זה סוג של תעודת זהות שאתה בוחר לעצמך". אור ברנע בעקבות האדם והכלי

בסרט המצחיק "עולמו של ויין", ישנה סצינה אחת שמסבירה את הכל במשפט. גיבור הסרט וויין קמפבל (מייק מאיירס הנפלא) הופך אובססיבי לחשמלית לבנה ומבריקה מסוג פנדר סטראטוקסטר, גיטרה שהפכה קדושה כשג'ימי הנדריקס תפס אותה לראשונה בידיים. ויין, רוקר מלא חיים וצחוק, יודע שיום יבוא והוא יעשה את הלא יאומן, הוא יוכל להגשים את חלומו ולרכוש את הגיטרה היקרה.

 

בסצינה, ויין מביט בחלון הראווה של חנות כלי הנגינה, שם נחה הגיטרה לראווה. הוא מסתכל ישר אליה ואומר: "היא תהיה שלי, הו כן, היא תהיה שלי". אמנם הסרט מורכב כולו מבדיחות מתמשכות, אבל יש בו גם לא מעט אמת, במיוחד על החלומות הגדולים של רבים מאיתנו להפוך לרוק-סטארים ענקיים, לחיות את החיים הטובים ולהפיץ את הקסם דרך סולו גיטרה או תופים מכסח.

 

הרגע מהסרט "עולמו של ויין"

 

הזכות הגדולה הזו שמורה בעיקר למוזיקאים, התשוקה הגדולה לכלי נגינה שמגדירים לא רק עולם מוזיקלי, אלא גם חיים שלמים. אבל כאמור לא רק למוזיקאים, גם לחולמים. לילדים וילדות שבפעם הראשונה בחייהם רואים גיטרה או מערכת תופים נוצצת, בדיוק כמו בעולמו של ויין.

 

זה יכול להתרחש מול חלון ראווה, מול הטלוויזיה, בעיתון או בבית של חברים. באותו רגע הגיטרה יכולה לקרוא לך ממש. "בוא ונהיה יחד", היא תאמר, תקרוץ ותראה פתאום כמו מכונית חדשה ומבריקה, כזו שתוכל להשוויץ בה ולעשות סיבובי דאווין ברחובות, או כמו בית מרהיב וחם בו תוכל לחיות את חייך, ולגדל בו את משפחתך.

 

גיטרות גיבסון (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
גיטרות גיבסון(צילום: Gettyimages)

 

האובססיה תתפוס בדרך כלל בגיל צעיר והיא אינה מוגבלת לז'אנרים. ממוזיקאי ג'אז, דרך רגאיי ועד רוק כבד, האהבה הגדולה לכלי נגינה קיימת בכל מגזר. היא גם בדרך כלל לא תיעצר רק בכלי האישי שלך. היא תרחיק גם למגברים על סוגיהם השונים, למיתרים, פיק אפים, למצילות ותוף הסנר, למקלות - לא חסרה תשוקה גדולה אפילו למפרטים ולכבלים שמחברים בין הגיטרה למגבר. ראיתי אותם עושים את זה, מאז בית הספר היסודי כשחלמו לעמוד על הבמות - ועד היום כשהם מתפרנסים מנגינה. כשהם הורים, ומקווים להעביר לילדיהם את האהבה הגדולה למוזיקה ולכל הנגזר ממנה.

 

מוזיקאים שחלק בלתי נפרד מחייהם מוקדש לא רק לאינסטרומנט שלהם, אלא גם להתעסקות סביבו. מתווכחים על מה יותר טוב, פנדר או גיבסון (או בכלל שכטר), ואיזה ראש כדאי להתאים לאיזו בוקסה של מגבר, בוהים במגזיני גיטרות ותופים, מסתובבים בחנויות כלי נגינה בודקים עשרות אפקטים לגיטרה, אחד אחרי השני, וזאת למרות חוסר ההסכמה של עובדי החנות הזועפים.

 

להיכנס לחנות, לראות את שחשקה נפשך - ולקנות את זה (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
להיכנס לחנות, לראות את שחשקה נפשך - ולקנות את זה(צילום: Gettyimages)

 

יכול מאוד להיות שהעיסוק הזה, שייתכן וילווה את המוזיקאים עד יומם האחרון, הוא תוצאה של אותו רגע בו חלמו לראשונה, והם משמרים אותו בעזרת תחזוק הכלים, ההתעניינות, הקניות וההחלפות. בדיוק כמו הרגע בו ויין קמפבל מביט בגיטרת הפנדר הלבנה מבעד לחלון הראווה.

 

אותו רגע מהקומדיה המטורפת התרחש במציאות של עילי בוטנר, מי שהחל את הקריירה המצליחה שלו כגיטריסט מקצועי כבר בגיל 17 לצידו של שמוליק קראוס המנוח. לא מעט הבדלים יש בין החלום של ויין קמפבל לזה של בוטנר - אבל גם במציאות, נדמה היה שמישהו תסרט את חייו והפך אותם לקומדיה של טעויות. על הדרך, אותו המישהו גם פירט בתסריט חברות אמיתית מהי.

 

"שנה אחרי שהשתחררתי, התחלתי לנגן עם עברי לידר", נזכר בוטנר ומספר ל-ynet על השתלשלות האירועים המרגשת, "היתה לי גיטרה לא רעה, פנדר. אבל הרגשתי רציתי לבדל את עצמי. החלטתי שאני רוצה גיבסון, ואם אני אצליח למצוא אחת מסוג 'גולד טופ' (גיטרה שיוצרה בשנות החמישים, א"ב) - זה בכלל יהיה מצוין. העניין עם הגיטרות הישנות הוא שככל שהעץ יותר ישן, כך הצליל משתבח. 

 

"בארץ לא מצאתי, והחלטתי שאני קונה כרטיס וטס לפאריז. שמעתי שיש שם אזור שנקרא פיגאל, ויש שם הרבה חנויות יד שנייה. כיוון שהאנגלית שלי מאוד רעועה, אני קיבוצניק, וזו היתה ההפעם הראשונה שהייתי בחו"ל, החלטתי שאני לוקח איתי חבר, והחבר הזה היה עידן רייכל.

  

עילי בוטנר וגיטרת הגיבסון גולד-טופ מפאריז (צילום :ינאי יחיאל) (צילום :ינאי יחיאל)
עילי בוטנר וגיטרת הגיבסון גולד-טופ מפאריז(צילום :ינאי יחיאל)

 

"היה לי חיסכון מהשחרור ועוד סכום ששמרתי בצד. דרך הגזבר של הקיבוץ דאגתי שאוכל למשוך את הכסף מתי שארצה. ראינו גיטרות מדהימות בחנויות ופתאום ראיתי בחלון הראווה את הגיטרה המדהימה הזו. התרגשתי נורא והמוכר נקב במחיר נורא גבוה. התחלנו להתמקח איתו, ורייכל הוריד אותו בפרנקים. הגענו לאיזשהו מחיר שהיה טוב כי זה היה כל החיסכון שלי. הוא העביר את הכרטיס אשראי ואמר לי: 'לא עובר'. ביקשנו שינסה עוד פעם - ושוב לא עבר. ראיתי את החלום חומק לי מבעד לאצבעות".

 

בוטנר ורייכל לקחו צעד אחורה, הלכו לטייל בעיר, ללא הגיטרה, אפילו מצאו בנק לאומי ישראלי וניסו לקחת הלוואה (וכמובן ניתקלו בסירוב). כשהם שבו לחנות, הם ניסו שוב את הכרטיס של בוטנר - והוא שוב לא עבד. "רייכל אמר לי לחכות בחוץ, דיבר עם המוכר, וראיתי אותו מוציא את הכרטיס שלו, מגהץ וקונה לי את הגיטרה. לא נשאר לו שקל. רציתי להודות לו ולקנות לנו משהו לאכול, הלכתי להוציא כסף בכספומט - ונבלע לי הכרטיס".

 

זה בס של רוקנ'רול

גם לחמי רודנר יש סיפור אהבה ממושך עם גיטרה אחת. רודנר, שלא כמו רבים אחרים במקצוע, דווקא נטול תשוקה לצעצועים מוזיקליים. "אין לי קרבה לחפצים", הוא אומר. חוץ מלגיטרה. את גיטרת הבס מסוג "ריקנבייקר", גיטרה שזכתה לתהילה ברגע שפול מקרטני, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון לקחו אותה לידיים בימי הביטלס, רכש רודנר כבר לפני עשרים שנה בחנות "מרום" ששכנה אז ברחוב פינסקר בתל-אביב. מאז רודנר גדל, "איפה הילד" התפרקה, הוא יצא לקריירת סולו, "איפה הילד" חזרה, ורק הגיטרה נשארה כל הזמן במקומה.

 

חמי רודנר והריקנבייקר (צילום: אבישג שאר ישוב, דודו אזולאי, ענת מוסברג) (צילום: אבישג שאר ישוב, דודו אזולאי, ענת מוסברג)
חמי רודנר והריקנבייקר(צילום: אבישג שאר ישוב, דודו אזולאי, ענת מוסברג)

 

"זה לא סוד שאני מעריץ קשה של 'הביטלס' והרצון שלי לנגן בס הגיע מפול מקרטני. זו תמיד הגיטרה שחלמתי עליה, היא סוג מסוים של תעודה זהות שאתה בוחר לעצמך בתור מוזיקאי. זה אומר שאתה אוהב את הביטלס, זה שם אותך במקום יותר בריטי ופחות אמריקאי, זו בס של רוקנ'רול", מסביר רודנר.

 

"הגיטרה היא החפץ היחידי בעולם שאני אוהב. יש לי קשר רגשי אליה, היא זו

אני ואני זו היא. למרות שאני לא עושה זאת, אני כן יכול להבין אנשים שמדברים כל הזמן על הגיטרות שלהם. אני יכול להבין את האהבה והכבוד שהם רוכשים לכלי, כי הכלי מחזיר להם בחזרה. אתה לא נוהג איתו, אתה לא חותך סלט, אתה מוצא ממנו צלילים - את המוזיקה שלך".

"לי יש אוסף די רציני של גיטרות", מספר פיטר רוט, שלא דבק בגיטרה אחת ותמיד משלב, "אבל הפסקתי לקנות. היום אני מוציא יותר כסף על חיתולים", הוא צוחק. "אבל האמת היא שעדיין אין יום שעובר שאני לא מרפרף באתרי יד שנייה של גיטרות ואם אני אראה משהו במחיר שהוא ממש מציאה - אני אלך על זה.

 

"את גיטרת הגיבסון לס פול שלי קניתי כשראיתי מודעה באחת בלילה, סימסתי לבנאדם באותה השעה, אמרתי לו 'תשמור לי עליה אני מגיע מחר בבוקר'. נסעתי ברכבת, נתתי לו מזומן וקניתי אותה אפילו מבלי לשמוע אותה. ככה זה גיבסון לס פול מקורית, זה כמו רולס רויס.

 

פיטר רוט והגיטרות השונות שלו (צילום: דודו אזולאי, עומר שורץ) (צילום: דודו אזולאי, עומר שורץ)
פיטר רוט והגיטרות השונות שלו(צילום: דודו אזולאי, עומר שורץ)

 

"גם בכל פעם שאני עובר ליד חנות כלי נגינה אני חייב לעצור ולהסתכל, זה חזק ממני, אני לא יכול להתעלם. אני גם נורא אוהב את האקט של החלפת מיתרים, זה רגע מדהים. כשהייתי ילד, הגיטרות שלי היו מסודרות מול המיטה, מול הפרצוף שלי כשאני קם כל בוקר. והכלים האלה הם באמת חלק מאיתנו, ואם יקחו לנו אותם נהיה חצאי בני אדם, זה חיבור מטורף.

 

"הכלי הוא המראה של הנפש שלך, ובסופו של דבר זה הבוטום ליין של כל הסיפור כי אנשים יודעים לנגן - גם ללא אמצעים", אומר רוט, ומסביר שלמרות העיסוק האובססיבי של המוזיקאים סביב ציוד, זה המוזיקאי עצמו שעושה את כל ההבדל. "לפני כמה שנים במועדון תל-אביב, היתה להקה אחת שלא נזכיר את שמה עם מתופף שהיה מאוד בעייתי", הוא נזכר, "ואז אחרי אותה להקה, על אותה מערכת תופים, בלי להחליף שום חלק, התיישב גדול המתופפים שלנו, ז'אן פול זימבריס - וזה היה מדהים לגלות את ההבדלים בין השניים, כמה זה לא חשוב באמת על מה אתה מנגן.

 

"לספי אפרתי, שמנגן ב'מוניקה סקס', יש גיטרה מסוג 'פנדר סקוויר' שנחשב למודל מאוד נחות וזול של פנדר - ועדיין הטראקים שהוא מוציא מהידיים שלו הם מדהימים, זה לא משנה מה כתוב לך על הכלי".

 

ז'אן פול זימבריס (צילום: רויטל פישר) (צילום: רויטל פישר)
ז'אן פול זימבריס(צילום: רויטל פישר)

 

"גם לאנשים שלא מנגנים יש משיכה לציוד. יש במכשור הזה המון יופי, הכל מאוד נוצץ", אומר ז'אן פול זימבריס. "אני גם זוכר את עצמי בתור ילד קטן בדרך לבית ספר, נעמד מול חנויות תקליטים מסתכל על העטיפות ועל הלהקות עם כלי הנגינה שלהם - והייתי מהופנט. אחר כך כשחייתי באירופה, להיכנס לכל חנות מוזיקה היה כמו להיכנס לחנות צעצועים. גם היום.

 

"אני אמנם לא סקרן כמו שהייתי אז, אבל המשיכה עדיין ישנה. אני כבר לא רוכש מגזינים של תופים, אבל בכל פעם שנופל לי אחד לידיים אני צולל אליו שעות ארוכות. אני גם לא אתעכב היום שעות בחנויות אחרי שמצאתי את מה שאני צריך, אבל אני תמיד נורא שמח לרכוש ציוד חדש, לפתוח את הקרטון. זו תחושה כיפית נורא.

 

תופי סנר בחנות כלי נגינה (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
תופי סנר בחנות כלי נגינה(צילום: Gettyimages)

 

"כשאני מנגן, התופים ואני הופכים להיות אחד - אני יודע שאני מספק את מה שהם צריכים, והם מספקים לי. רק לגעת ולראות איך התופים מגיבים זו תחושה שלמה. הרי תופים זה כלי כל כך פרמיטיבי, זה כלי הנגינה שהתחיל את הכל בעולם. בחיבור השורשי הזה יש משהו מאוד עוצמתי, לדעת שהדבר בידיים שלך מדבר ממש, וכשאתה באינטרקציה עם עוד נגנים - זה עונה על כל הסיפוקים".

 

אז בסוף מבינים. הרוחניות הזו, הקרבה, האינטימיות, האובססיה, ההתחברות הטוטאלית לכלי הנגינה, והרצון לרכוש ולטפח אותם בכל הזדמנות, לא מגיעה רק מהתשוקה הגדולה למוזיקה ולצלילים. מתברר שמדובר במשהו גדול הרבה יותר מכך: "הגיטרה היתה עבורי מפלט, קרש הצלה בהמון מצבים בחיים גם אם זה רק לנגן במדורות של הנוער העובד", מסכם עילי בוטנר, "היא הצילה אותי ברמה החברתית, בתקשורת עם אנשים. אני באמת לא חושב שאני יודע לעשות משהו אחר. ובגלל זה אני נאחז ומטפח - כי זה מה שיש לי, אין לי משהו אחר".  

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אבישג שאר ישוב
חמי רודנר. בגלל מקרטני
צילום: אבישג שאר ישוב
לאתר ההטבות
מומלצים