עמנואל גת: "בצרפת אין תקרת זכוכית כמו בארץ"
הוא הקים בצרפת להקת מחול וביסס את שמו כאחד מיוצרים המרתקים באירופה. שבע שנים אחרי שעזב את ישראל כדי לנסות ולשרוד, זוכה עמנואל גת לחשיפה ראשונה בנמל הבית. "זו בעצם הופעה מחתרתית", הוא אומר
כל עבודה חדשה היא פרק בספר של הכוריאוגרף הישראלי עמנואל גת, חרוז בשרשרת, חלקיק ממכלול. "אני לא מפריד בין עבודה לעבודה. זה מהלך אחד מבחינתי. בתוכו יש חלונות שנפתחים ברגע מסוים. העצירה היא כמעט מלאכותית לטובת חוקי המשחק שנכתב מראש. אנחנו מבודדים עבודות כדי לאפשר הצצה אל התהליך", הוא אומר.
צפו בקטע מהמופע
מרבית הפרקים נולדו בצרפת, מקום מושבו מזה כשש שנים. זו צרפת שאימצה אותו, נתנה לו הזדמנות לפרוח ובחממה עוטפת הציעה לו לגדול, להעמיק בתוך היצירה, לחיות בכבוד.
את רצף עבודותיו הקהל הישראלי אינו מכיר. הכוריאוגרף, שזכה לחשיפה בינלאומית בפסטיבל מונפלייה, הפלטפורמה החשובה בעולם לחשיפת יוצרים בתחום המחול, הוא למעשה רק זיכרון להבטחה גדולה בבית. זה פסטיבל מונפלייה והעומד בראשו, ז'אן פול מונטנרי, שהקפיץ את גת למעמד של יוצר מרכזי באירופה. זה פסטיבל מונפלייה שהזמין גם את עבודתו החדשה, שתוצג בטרום בכורה בישראל בתחילת השבוע הבא בפסטיבל "תל אביב דאנס" במרכז סוזן דלל, ובפסטיבל ישראל.
"זו בעצם הופעת מחתרת", הוא אומר על הביקור בארץ. "The Goldlandbergs", עבודה שתפתח בחודש יוני את פסטיבל מונפלייה, היא למעשה חלק מפוקוס שיוקדש ליצירותיו. "להופיע עם העבודה החדש בישראל נותן לנו הזדמנות לראות איך הקהל מגיב. מכיוון שיצירה היא אורגניזם חי, אתה לעולם לא יודע מה לאן היא תיקח עד הרגע האחרון. יש כיוון ובסיס, אבל החודש האחרון תמיד מלא בתפניות מפתיעות".
גת הוא אחד מתוך חבורה של יוצרים ישראלים שמסיבות של תמיכה, תקרת זכוכית שנבנתה במערך התקצוב בישראל, פועלים מחוץ לנמל הבית. לכולם לקח שנים ארוכות לחזור ולהציג בישראל. איציק גלילי יצר במשך כעשרים שנה בהולנד, שם ייסד להקה שזכתה לתמיכה ממשלתית נדיבה, כך גם חופש שכטר, יוצא להקת בת שבע, שפועל מזה שנים בהצלחה רבה בבריטניה. יובל פיק, כוריאוגרף פעיל, מונה לפני כשנתיים לתפקיד המנהל האמנותי של המרכז הלאומי לכוריאוגרפיה בליון. מספר הרקדנים הישראלים שרוקדים בלהקות זרות נמדד בעשרות.
אפשר לומר שאתם למעשה לא שונים מיוצרים זרים שמגיעים להופעות בישראל.
"זו עובדה. במובן מסוים אני מרגיש ש-15 שנות היצירה הראשונות שלי בארץ היו סטאז' ארוך שעשיתי לעצמי. אין בית ספר לכוריאוגרפיה, מה שהופך את המקצוע הזה לאוטודידקטי, תהליך ארוך של פענוח. בתקופת הרנסנס היית עושה את הצעדים הראשונים כשוליה של מאסטר, לומד את המקצוע דרך שנים של התבוננות, חונכות והתנסות. אין לנו מערך מוגן ולמעשה תהליך הלמידה נעשה מול קהל עוד בשלבים ראשונים. אני חושב שהתחלתי לגבש דרך, עברתי מלמידה לעשייה במובן של שליטה בכלים ומוכנות, פחות או יותר כשעזבתי את הארץ. אז כן, בישראל מכירים את תקופת החונכות שלי".
זה לא כואב?
"זה מורגש. במקומות שמכירים את הרצף נקודת המוצא של הדיאלוג עם הקהל יותר משוכללת. אני מניח שבארץ הדיאלוג יהיה אחר, אבל אני פטליסט באופיי. אני מבין שיש הרבה דברים שמעורבבים בשאלה למה לקח 7 שנים כדי שאחזור. אני לא יודע אם זה רע או טוב. זה ככה".
את שיחת הטלפון הוא מקיים מבית הקפה היחיד בסן שאמס, הכפר בו השתקע עם אשתו, יפעת, וחמשת ילדיהם. זהו כפר דייגים קטן, אחד היחידים בצרפת שמוקף בחומה מבוצרת עדות לתקופה הרומית. נמל הדייג פעיל ונותן למקום אווירה פסטוראלית. "מצאנו שקט. זה טוב לילדים. זה טוב לנו. זה מאפשר לי להתכנס, לא ללכת לאיבוד בהסחות דעת", הוא אומר.
העבודות של גת מאז ומתמיד מכונסות, מרוכזות, מתבוננות פנימה. זו, רכות של עצמה-כבושה, תנועה שמתקיימת מחוץ לזמן או מקום. "תהליך היצירה הוא לא תוצאה של מה שקורה בחוץ. הוא מונע על ידי עצמו", הוא אומר, "אני לא מייצר מסרים או מגיב באופן מיידי לאירועים שמתרחשים במקום מסוים. ארגז הכלים שלי הוא זמן, חלל ותנועה. זה בני אדם שמעניינים אותי, המערכות שבתוכן הם פועלים, הכוחות שמפעילים אותם. זה נשמע פומפוזי אבל אני רוצה לחדד את הראייה על הקיום האנושי. פחות מעניין אותי לייצר קומפוזיציות ותנועות יפות".
לפני שקיפל את המשפחה ועבר לצרפת ניסה להתרחק מהמרכז כדי להתמקד ביצירה. הרעש של תל אביב הסיח דעתו. הוא התמקם בקריית גת, הקים להקה, ניסה לשרוד. "המרחב הציבורי הישראלי מתקיים ברמה אנרגטית מאוד גבוהה של ויזואליה וסאונד. זו הפרעה שמחלחלת לחיים. אנחנו יצורים סתגלנים אז כל המערכות מסתנכרנות למרחב שבו אנחנו נעים ולאורך זמן, ההפרעה הופכת לדרך חיים. פה המרחב הציבורי מניח לי, הוא לא דורש ממני כלום, לא משתלט עלי. זו הקלה גדולה. גם העובדה שאני זר מאפשרת לי לקחת מרחק וזה מקום מאוד משחרר".
מה האפשרויות שצרפת הציעה לך, דברים שאם לא היה בך האומץ לעזוב את ישראל לא היו קורים?
"זה מקום שמאפשר לך להגיע לאן שתצליח להגיע. אין פה תקרת זכוכית. בארץ זה לא לגמרי תלוי בך ואני לא מדבר רק על כסף ותמיכות. אמנים נדדו מאז ומעולם למקומות שהוגדרו כמרכז של התחום בו הם עוסקים. בשנות ה-70 זו היתה ניו יורק שהפכה למרכז. אירופה, על בתי האופרה שלה, היתה מנוונת והעולם חיפש להתחדש. זה קרה עם מרס קנינגהם והסיטי בלט. בשנות ה-90 זה השתנה. דור חדש של יוצרים הגיע לאירופה והמרכז עבר לכאן. כשאתה נמצא במקום שבו הדברים קורים, היד על הדופק, האפשרויות פתוחות.
העולם שלך השתנה?
"כן ולא. היומיום שונה מטבע הדברים אבל השינויים קוסמטיים כי במהות זו אותה פעולה. נכון, את הפנסים אני כבר לא תולה בעצמי בחדר החזרות העבודה היא אותה עבודה ובבית יש את המשפחה והילדים. אני מבסוט איפה שאני כרגע".
בעוד שנה, יסתיים תפקידו כראש מרכז המחול האזורי. מה הלאה הוא אינו יודע. בחיים כמו ביצירה הוא נסחף עם הזרם. "אני מובל לגמרי על ידי המהלך. לא מקבע או נאחז בתכנון מוקדם אלא נסחף. לא מעניין אותי לאן אני הולך וזה משנה הכל", הוא אומר. "אני לא מוטרד מחוסר הידיעה. לא משנה לי מה הלאה. אי הידיעה משאירה אותי רענן". אחרי 20 שנה של עבודה סיזיפית הוא עדיין צועד עקב בצד אגודל. "בטווח הארוך אם העבודה תצליח ליצור עניין לאורך זמן, היא תקבל את הבמה שמגיעה לה. אני לא מאמין בנסיקה מטאורית. אני שמח שזה לא קרה לי מהיום למחר ושההתקדמות היתה הדרגתית. זה אפשר לי ליצור דיאלוג אמיתי שמזין את ההתפתחות".
חשוב לך שהקהל יבין מה אתה עושה?
"הצורך בפרשנות אינטלקטואלית מיידית קשור בתרבות המערבית ובפחד שלנו לא לעמוד בתקן. יצירה היא לא חידה או מבחן שאפשר להיכשל בו. זה משהו שחשוב שהקהל ידע. אולי בגלל שמחול זו אמנות נטולת מילים, יש צורך בפענוח. אבל אני לא מחזיק באיזו גרסה רשמית לסיפור".
במונפלייה הוא יציג לצד העבודה החדשה עוד ארבעה פרקים מביוגרפיית המחול שלו. כבונוס הוא יאפשר לקהל לצפות בתהליך עבודה על יצירה חדשה שנרקמת בימים אלה בחדר החזרות, אקט נדיר ליוצרים. "אני יודע שזה יוצא דופן אבל מה שקורה בחדר החזרות הוא מבחינתי מרכז הכובד של העבודה", הוא אומר, "זו העבודה. קהל רוצה שנבוא עם תשובות, אבל סימני השאלה הם המקום שבו הדברים קורים".
