שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "צלילי המוזיקה": הרמוניה נוסטלגית
    ההפקה החדשה של המחזמר "צלילי המוזיקה" מוכיחה כי איכות היא לא מילה גסה. אניה בוקשטיין גונבת את ההצגה, וגם רוני דלומי מדגימה שיש גם דברים טובים שיוצאים מתוכניות הריאליטי

    זה היה ערב של כיף. ההפקה החדשה של "צלילי המוזיקה", שהציגה אמש במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, היא קונצרט מתוזמר היטב, של אחד ממחזות הזמר המצליחים והאהובים בעולם. העטיפה, הליהוק והדגשים הנבחרים בתוכן, הופכים את ההפקה הנוכחית לאירוע שחורג מגבולות "עוד-הצגה-מסחרית" על הבמות בישראל.

     

    צלילי המוזיקה. קונצרט מתוזמר היטב (צילום: אליצור ראובני) (צילום: אליצור ראובני)
    צלילי המוזיקה. קונצרט מתוזמר היטב(צילום: אליצור ראובני)
     

    לאורך השנים האחרונות הציגו בישראל כמה וכמה גרסאות למחזמר. רבות מהן מוצלחות, מעט מהן צלחו את מעשה הליהוק שנדרש ליצירה מוזיקלית מורכבת כמו זו של המלחין ריצ'ארד רוג'רס והפזמונאי אוסקר המרשטיין. מדובר במחזמר שדורש בבסיסו תזמור קונצרטנטי להרכב מרובה נגנים, שעלויותיו מטבע הדברים גבוהות.

    בהפקות העצמאיות בישראל התקשו לעמוד בכך.

     

    ב-1959 הפכו רוג'רס והמרשטיין את סדר הליהוק למחזות זמר מדרישות לשחקנים שיודעים לשיר, לזמרים שיודעים לשחק. על אף הנכחת הז'אנר בישראל, בעיקר בשנים האחרונות, מחזות זמר בארץ הן בגדר ידע מצטבר נרכש - ולא מולד. מכאן, הנחיצות בזמרים בעלי איכויות ווקאליות על גבול האופראיות, ובמקביל כישורים דרמטיים ותנועתיים שאינם נופלים מהן, הפכה את המשימה לכמעט בלתי אפשרית. בכל זאת הפעם הצליח הבמאי, ארתור קוגן, לגייס לפרויקט זמרים-שחקנים ושחקנים-זמרים ששומרים את הרף גבוה. התוצאה נשמעת ונראית היטב על הבמה.

      

    זה לא רק התזמור והליהוק שהופכים את הדרך להצלחת מחזמר כמו "צלילי המוזיקה" למורכבת ומלאת מהמורות. התוכן - מחד, סיפור אהבה בלתי אפשרי עם סוף אופטימי בין נזירה לשעבר לבין רב חובל בצי, ומנגד עליית הנאצים לשלטון וסיפוח אוסטריה לגרמניה - מכתיב הליכה לוליינית על חבל דק. ההדגשים שבחר הבמאי להבליט, יוצרים איזון בין מסרים מורכבים לחוויה תיאטרונית מהנה.

     

    בוקשטיין ומקהלת הילדים. נאיביות, רוח שטות וקסם אינסופי (צילום: אליצור ראובני) (צילום: אליצור ראובני)
    בוקשטיין ומקהלת הילדים. נאיביות, רוח שטות וקסם אינסופי

     

    זו אניה בוקשטיין שנושאת את "צלילי המוזיקה" על הכתפיים. יש בה את הנאיביות, רוח השטות, הקלילות, הלב הרחב והקסם האינסופי. יש לה את הקול וכל מה שנדרש על מנת להיות מנוע שדוחף את השחקנים שלצדה למעלה, וסוחף את הקהל שהולך שבי אחריה. בתפקיד קפטן פון טראפ - אבי המשפחה אליה נשלחת הנזירה הצעירה על מנת לטפל בשבעת ילדיו, הוא השחקן והזמר רפי ויינשטוק. זהו תפקיד כפוי טובה במידה רבה, גם כיוון שמדובר בדמות נוקשה ומרוחקת וגם כיוון שנוכחותה על הבמה מלכתחילה מינורית.

     

    קשת של צבעים וקולות  

    בביצוע של ויינשטוק - בעיקר בתנועה על הבמה - יש נוקשות מודגשת מדי לטעמי. מול זה יכולותיו הווקאליות נפלאות - קשת צבעים רחבה של קול מלא וחם - פותחות צוהר אל נבכי הדמות. אחד מרגעי השיא בהצגה שמור לביצוע נפלא של "Edelweiss", מבין השירים האהובים מתוך המחזמר אליו הצטרף הקהל. את השיר, שנכתב כמניפסט אהבה לאוסטריה. אות להתנגדות לכוחות הנאצים שהולכים ומשתלטים על אירופה, מבצע ויינשטוק בקול נשבר ובעדינות שהופכת את הדמות באחת, לנוגעת ללב.

     

    ילדי משפחת פון טראפ. ווקאליות אחידה ויפה (צילום: אליצור ראובני) (צילום: אליצור ראובני)
    ילדי משפחת פון טראפ. ווקאליות אחידה ויפה

     

    עם קול מצוין שממלא את הבמה הענקית של בית האופרה הישראלית, הצליחה הזמרת לימור שפירא לתת נפח ולמלא בתוכן ובחן את תפקיד המשנה של אם המנזר.

    רוני דלומי בתפקיד הבת הבכורה מבין שבעת ילדיו של פון טראפ, היא הוכחה לכך שגם דברים טובים יכולים לצאת מתוכניות ריאליטי. ארז וייס, בדמותו של מפיק פסטיבל זלצבורג שמארח את משפחת פון טראפ, הופך גם הוא תפקיד משנה קטן לצבעוני ומשעשע.

     

    ילדי משפחת פון טראפ הם חבורה נפלאה של כישרונות צעירים. לא פשוט לתפעל מקהלת ילדים, ועוד פחות לייצר ביניהם הרמוניות קוליות ותנועתיות. בהפקה הנוכחית זה עובד נפלא. הם שרים את "דו, רה מי", "שלום, שלום" או "מריה" וגורמים לך לחייך. גם הכוריאוגרפיה של אלדד גרויסמן, שלרגע לא משתלטת על ההתרחשות הדרמטית אך גם לא נבלעת בה, נותנת תחושה שהילדים על הבמה נהנים לא פחות מהקהל באולם.

     

    אפשר להתווכח על התרגום של אבי קורן. במחזמר שבקלות עלול ליפול במלכודת המוסרניות, תרגום מיושן ודידקטי כמו זה, נזקק לרענון עכשווי. גם על התפאורה שעיצב סשה ליסיאנסקי, אפשר להתווכח. במרכז הבמה הציב ליסיאנסקי מבנה שמורכב מכנפי תחנת רוח שנפתחות ונסגרות בעזרת כבלים שנראים לעין גם מאמצע האולם.

    את אחת הכנפיים מפאר ויטראז' צבעוני שממקם פרקים מהעלילה בתוך המנזר. זהו אחד הרעיונות היחידים שעובדים בתפאורה שמבקשת להתרחק מעיצוב בימתי ריאליסטי. במבחן התוצאה, העיצוב הבימתי נותן בעיקר תחושה של דלות. לא מסייע בכך צילום הרי האלפים שפרוס על מסך אחורי לא מתוח.

     

    בתוכניית המחזמר מצוין כי הפסנתרן והמלחין, גיל שוחט, הוא מנהלה המוזיקלי של ההפקה אך בפועל ניצח אמש על ההצגה, דניאל שוורצמן. זו ידו הבטוחה של שוורצמן שמילאה אמש את ההרמוניות בלהט ואת נגני תזמורת סימפונט רעננה והזמרים בחיוניות מדבקת. אולי זו הסיבה שהשירים אליהם הצטרף הקהל במהלך המופע, זומזמו כל הדרך לחנייה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מרב יודילוביץ'
    ארתור קוגן. מאזן בין חווית תיאטרון מהנה למסרים חברתיים
    צילום: מרב יודילוביץ'
    הטבות למנויים
    מומלצים