שתף קטע נבחר

רופאה: מפחדת שירצחו אותי על סירוב מתן קנאביס

לא', רופאת כאב מהצפון, אין בעיה עם קנאביס רפואי, אבל רק כשהוא ניתן לחולים שבאמת זקוקים לו. בינתיים, היא מרגישה מאוימת במרפאה שלה מאנשים שדורשים לקבל את הסם מבלי שיזדקקו לו, וטוענת שלא רחוק היום בו רופא יידקר בגלל שסירב לרשום קנאביס למטופל

השעון מורה לי שיום העבודה שלי הסתיים, אני אוספת את חפציי, מכבה את המחשב, עוברת בפעם האחרונה על הסיכומים היומיומיים שרשמתי לי ומתכוננת לצאת לדרך, הביתה. אני לוקחת את התיק, מעיפה מבט אחרון במשרד, הכל רגוע ומסודר, מכבה את האור, סוגרת אחרי את הדלת ורק אז אני מרשה לעצמי לנשום לרווחה.

 

  • רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם

 

עוד יום נגמר ואני סוף-סוף יכולה לקחת אוויר, לקלף מעליי את תחושת הפחד האיום שמלווה אותי מהרגע שאני מגיעה למרפאה. אני, רופאה במרפאת כאב, ובכל יום אני חשה פחד נוראי, במין ידיעה שהרגע הזה שבו מישהו ירים עלי יד, או גרוע מכך, מחכה מעבר לפינה - רק בגלל שלא אישרתי לו מרשם לקנאביס רפואי.

 

עוד כתבות בערוץ הבריאות :

 

מדי יום מגיעים למרפאה אנשים שסובלים מכאב, הם נכנסים לחדרי ומנסים לתאר את הכאב שם חשים, מנסים להסביר במילים תחושות שאי אפשר לתאר בצורה כזו שתהיה מובנת למישהו שלא חווה אותם. כי איך אפשר לתאר כאב של סכין לוהט על העור או מסמרים שננעצים בראש, הרי מילים לא יוכלו לכאב, ואני כל כך רוצה לעזור להם - לפעמים אני מצליחה יותר לפעמים פחות.

 

מי אמר שהקנאביס הרפואי לא מגיע לרחוב לצרכי מסחר? (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
מי אמר שהקנאביס הרפואי לא מגיע לרחוב לצרכי מסחר?(צילום: רויטרס)

 

איך אומרים לא לנרקומן?

ואז הוא מופיע. למדתי לזהות אותו עוד טרם התיישב, כתוב לו בגדול על המצח "אני דורש קנאביס". אנחנו עוברים על הפרטים, הוא מספר ואני מקשיבה, שואלת, רושמת, בודקת. אני מנסה להסביר לו שאין התוויה רפואית עבורו לקנאביס רפואי. ואז עצמת הקול שלו מטפסת במהירות, אני מותקפת, לרוב רק מילולית ולעיתים אף מאוימת. שוב עוטפת אותי, חונקת אותי ההרגשה הנוראה הזו - הפחד לומר לא. הרי ההחלטה הרפואית כל-כך פשוטה וברורה. אבל כל השאר מאיים ומפחיד.

 

אז מתחילה ההתלבטות בתוכי - 'אולי פשוט תתני וזהו?'.  

 

-'אבל מבחינה רפואית זו החלטה לא נכונה'. 

 

-'לא שווה לי לסכן את עצמי ואת בני משפחתי'.

 

לרוב, כשמבחינה רפואית אין הצדקה לתת קנאביס, אינני ממליצה, אך שמעתי מעמיתי שהיו מקרים בהם נכנעו לפחד ולאיומים. כך קורה שבנוסף להיותי רופאה המתמחה בכאב, אני משמשת מידי יום כשוטרת קנאביס ללא הכשרה מתאימה וללא שביקשתי זאת.

 

המרפאה הפכה להיות מוקד עלייה לרגל של נרקומנים שמבקשים להוזיל ולקבל באופן חוקי את הסם שלהם, והם דורשים ממני להמליץ ואף לספק אסמכתא מתאימה. מעבר לזה, מי יכול להבטיח לי שהסמים הרפואיים שאני מאשרת לא מגיעים לרחוב ומשם זולגים לכל מיני מקומות אחרים? למה אני צריכה לקחת את הסיכון הזה?

 

אבל מצד שני ומול כל אלה, אני לא יכולה שלא לספר על המטופל שנכנס הבוקר לחדרי. אני מכירה אותו למעלה משנה, הוא עבר כריתה נרחבת של גידול באוזן ובעצם הרכה. תיאורי הסבל שלו הכאיבו גם לי, התקפי כאב כמו מכות חשמל קשות בראש ששום תרופה לא עזרה להעבירם. הוא ניסה כל דבר אפשרי וכלום לא העביר את התופת. בזכות הקנאביס הרפואי הוא יכול לישון, לאכול ובעיקר מצליח לחיות טוב לצד הכאב.

 

אז איך אפשר לחיות ככה? למה אני צריכה לחיות בפחד נוראי? למה אני צריכה להיות השוטרת הטובה והרעה, אני רופאה, התפקיד שלי הוא לעזור לחולים, להעביר את הכאב ואת הסבל - האם משהו ישתנה רק לאחר שיזעקו כותרות בעיתונים "נדקרה רופאה שסירבה לתת קנאביס למטופל?"

 



 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
"למה אני צריכה להיות גם רופאה וגם שוטרת?"
צילום: shutterstock
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים