הוא מסרב שנגדיר מה אנחנו. ממה הוא מפחד?

ואז הוא אמר שהוא לא אוהב הגדרות, ואני לא ידעתי מה לומר. הוא חייך אליי, ללא ספק בטוח בעמדתו. "יש לנו אחלה של דבר", אמר. "למה להתחיל לסבך אותו עם תוויות? כל עוד הכל טוב וחדש, וטרי, וכיף... ומי יודע עד מתי זה יהיה ככה? למה לא ליהנות מה'עכשיו' ולהשאיר את העתיד לעתיד?". וכך, במחי יד, מוטט לי בחור איזה שהוא מגדל קלפים פנימי, ואני נותרתי נטול תשובות לרגע. טוב, על מי אני עובד? ברור שמיד התחלתי לדבר.

עוד בנושא:

זוגיות פתוחה היא רק הגדרה אחרת לבגידה

רק בגיל 31 סיפרתי לעצמי שאני הומו

עוד סיפורי דייטינג בפייסבוק של ערוץ יחסים

כל החדשות בפייסבוק של ynet  

התחלתי לדבר כי כבר שמעתי את המשפט הזה בהמון המון מקומות ובהמון המון קונוטציות, מעין מנטרה פוסט-מודרנית שמטרתה לעטוף בצבעים של חירות ובחירה איזה שהוא פחד ראשוני, קמאי. לא כל המשתמשים בה יודעים את זה, כמובן, והחיוך שלו מעיד שאולי הוא משתייך לקבוצה הזו.

אין מחר, יש היום

הוא מרגיש אופטימי, הוא מרגיש שהוא מחובר מאוד לעצמו – בחור שמבין שמה שחשוב בחיים זה התוכן ולא השם. אני מעריץ אנשים אופטימיים – בעיקר כי אני עצמי עובד מאוד קשה בשביל להיות אחד כזה בכל יום מחדש – אבל ישנם רגעים בהם אופטימיות היא כמעט סירוב להביט במציאות כפי שהיא. אולי זה אחד מהם.

והמציאות היא, חברים, שהחברה האנושית מפחדת מהתחייבויות. בייחוד היום, בייחוד עכשיו – איש לא רוצה שיגידו לו מה לעשות. זה קורה כי זו התרבות הנוכחית שלנו, הצרכנית בעיקר, המעודדת אינדבידואליזם ויוצרת יחד איתו תחושה שהדבר הממשי היחיד הוא העכשיו.

בוא להנות מהרגע! איך שאתה אוהב את זה! שתה משקה קר עם שמך עליו! לחסוך למחר? להשקיע לטווח הארוך? תראו לי קמפיין אחד כזה או אפילו שבב קמפיין – אפילו למוצרים כמו משכנתאות (שהיום, מסתבר, מאושרות בשעה).

תרבות ה"בואו לא נגדיר" היא בדיוק זה – והיא מתחברת ישר לפחד האנושי, הגברי; אפילו הייתי אומר הישראלי משהו – שנפספס. פעם קראנו לזה "עין על הדלת", כינוי גנאי לאותם הומואים שבאים למסיבה עם מישהו אבל תמיד מסתכלים לכיוון הדלת, לראות אם מישהו טוב יותר ממי שיש להם ביד ייכנס אל החדר.

כך גם כאן. טוב לי עם הבחור הזה, אבל מה אם יבוא מישהו טוב יותר? מדהים יותר? נפלא יותר? להתפשר? בוודאי שאפשר. סטטיסטית, כולנו נעשה זאת באיזה שהוא שלב בחיינו שבו נבין שאין בן זוג מושלם. זה יגיע. אז למה בעצם אנחנו נשארים ב"בואו לא נגדיר" הזה? דבר אחד בטוח, זה לא עניין המין. היום, כשכל מערכת זוגית בין שני הומואים מתחילה כפתוחה, כשכולם משחקים עם כולם, זה בטוח כבר לא זה.

זו התשוקה, זה הצחוק, אלו הרגעים הפרטיים הללו שאנחנו חווים בינינו לבין עצמנו, זה העניין. ואני, שמרן איום ונורא שכמוני, לא מצליח להסביר למה מפריעה לי המחשבה שהכל נשאר פתוח. אני שוב מבלף, כמובן, ברור שאני יודע למה המחשבה מפריעה לי: כי אני בן אדם שמאמין בהגדרות, שמאמין בשיפוט ובשיפוטיות.

אני מאמין שהאינסטינקט הראשוני שלנו כשאנו שופטים סיטואציה הוא משמעותי – היצור האנושי זקוק להגדרות כדי להתקיים, כדי להבדיל בין טוב ורע, בריא וחולה, רצוי ולא רצוי. המצב התלוי באוויר הוא לא המצב המומלץ לאדם המעדיף יציבות – בטח ובטח כשהאופציה האחרת היא חוסר ידיעה. אף אחד לא אוהב ללכת עיוור בחושך בלי לדעת.

תלוי באוויר

ובכל זאת, הנה הוא בא, חצוף שכמותו, מנסה להשאיר אותי באוויר, בלי נקודת אחיזה, בלי ידיעה מה יקרה בעתיד אבל עם הרבה רגשות כלפיו. חזקים מספיק בשביל שייצא לי "קיא מילים" כמו זה של קיידי הארון ב"ילדות רעות", שישפוך את כל הסיבות האלו למישהו שאני יוצא איתו בקושי שבועיים. איזו טעות טקטית.

למזלי, כמו בכל מקרה טוב בו באמת מתקיימת תקשורת בין שני אנשים, אני מוצא ש"קיא המילים" הכמעט אוטומטי הזה מוביל לשיחה טובה, לדיון פסאודו פילוסופי על מה זו הגדרה ומה היא עושה לנו – ואני לגמרי יודע שאני יוצא עם הבחור הנכון. להגיד שהסכמנו בסופו של דבר? לא. כל אחד נשאר פחות או יותר בעמדתו הוא.

נכון לעכשיו, אני בכל זאת נותר לי באוויר, מחכה לטרפז הבא שיבוא לאסוף אותי. אני לא יודע מהיכן הוא יבוא ואיך יקראו לו. ואולי זה אותו טרפז שמתנדנד כבר עכשיו באוויר, אבל אני אקרא לו טרפז.

ההגדרה הזו, "טרפז", מאפשרת לי להתכונן לבאות ולהכין את ידי לתפיסה. בלעדיה, יהיה זה סתם מקל מתנדנד. אולי לא אתפוס אותו ופשוט אפול לרצפה ברעש גדול, ואולי זה מה שאני עושה עכשיו.

• בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק