"אחרי הטבח באי, אני כבר לא פוחדת מהמוות"

יסטוואנג, בת 32, הייתה במשרדה שבאוסלו ביום שישי, 22 ביולי 2011, ועמדה לצאת לסוף השבוע. פיצוץ החריד את הבניין וכשירדה למטה נגלה לעיניה מחזה לא שגרתי בנורבגיה: זירת פיגוע ובה שמונה גופות. אך הייתה זו רק ההתחלה. המחבל, אנדרס ברינג ברייויק, לאומן קיצוני, פוצץ מטען בבירה ואז המשיך לאי אוטויה, שם נערך מחנה קיץ לנוער מפלגת השמאל. הוא ירה למוות ב-69 נערים ונערות לפני שנתפס על ידי המשטרה.

תמונתה של אילבה שוונקה מתנוססת על כריכת הספר. יסטוואנג סבורה שהיא אחת התמונות החשובות ביותר שלה. "אני חושבת שהיא מאוד סמלית. אילבה צעירה מאוד ויפה, היא כמו מסתכלת לעבר העתיד בזמן שיש לה את הצלקת הגדולה הזאת על צווארה, כך שהיא מתבוננת לעתיד ונושאת את ההיסטוריה על כתפיה".

אילבה שוונקה, בת 15. "אני נושאת את הצלקות שלי בכבוד כי קיבלתי אותן בגלל משהו שאני מאמינה בו. זו הגישה שלי בחיים. זה משאיר אותי על הרגליים. כך הם פני הדברים ואני צריכה להתמודד עם זה. לא יעזור לאף אחד אם אשקע בדיכאון, בטח לא לי, אז אני משאירה את הראש זקוף ומתמקדת בדברים הטובים בחיים"(צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

ססיליה הרלובן, בת 17. ססיליה נורתה בזרועה, בכתפה ובסנטרה. הכדור פגע בשן הבינה שלה ונעצר, מה שכנראה הציל את חייה. "חיי השתנו בדרכים רבות. בבית הספר היסודי, הילדים נהגו ללעוג לי. הייתי עצובה והסתגרתי בתוך עצמי. אחרי אוטויה הצלחתי לחזור לאני האמיתית. כמובן יש רגעים שבהם אני עצובה על מה שקרה. אבל באופן כללי, אני יותר חיובית וחברותית, ואני מעריכה את החיים"(צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

יסטוואנג. קולם של הניצולים לא נשמע בשטף המידע הפוליטי, הביטחוני והמשפטי(צילום: Andrea Gjestvang)

שמו של הפרויקט מתעתע. התמונות לא חושפות דבר על אותו יום גורלי בהיסטוריה של נורבגיה, היום שבו ידעה המדינה את האלימות הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. יסטוואנג מסבירה כי רצתה להביא את קולם של הניצולים, שלטעמה אבד בשטף המידע הקשור להיבטים הפוליטיים והביטחוניים של האירוע, ולמשפטו של ברייויק, שנידון ל-21 שנות מאסר, העונש המרבי בנורבגיה. 

בחלק מהתצלומים לא נראות כלל צלקות. כזו היא תמונתה של איזלין רוז, שמצולמת בחיק כלביה. "אני אוהבת את התמונה הזאת. היא אומרת הרבה בלי להגיד את הכול, אפשר לקרוא בין השורות. איזלין סיפרה שבמשך זמן רב היא הייתה מוקפת אהבה וסיוע אבל לא הייתה מסוגלת לתת בחזרה, לספק הגנה. עכשיו היא מרגישה שהיא יכולה לא להיות רק קורבן".

איזלין רוז, בת 15. הסתתרה מאחורי סלע. "אחרי אוטויה היה לי קשה לישון. פחדתי מהחושך וסבלתי מסיוטים נוראיים. אימא שלי ואני החלטנו שכלב יכול לעזור לי, אז קיבלתי את אתנה. עכשיו היא ישנה על הבטן שלי כל לילה"(צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

"שבוע אחד בקיץ האחרון". כתובת קעקע על זרועה של נערה שאיבדה את הזרת(צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

יסטוואנג לא ביימה את התמונות. לפני הצילום היא שוחחה עם הניצולים ארוכות כדי להבין כיצד לצלם אותם באופן שיהיה בעל משמעות עבורם ועבור הצופים. "ביקשתי מהם לקחת אותי למקומות שהיו משמעותיים עבורם בתהליך הריפוי".

בתהליך הצילום לא נעשה שימוש באפקטים מיוחדים. התמונות צולמו במצלמה אנלוגית ובאור טבעי. יסטוואנג מסבירה שניסתה "לשתוק" ורק להתמקד באדם מולה. החוויה הרגשית הייתה אינטנסיבית מאוד. "רציתי לדעת איך חייהם השתנו, איך הם השתנו. היה חשוב לי לא להיות עליהם לנטל. לא רציתי לדחוק בהם וזה הלחיץ אותי. סיקרתי הרבה טרגדיות ודרמות אבל אלה הם אנשים צעירים מאוד מארצי שלי. זו הייתה חוויה קיצונית מאוד, היה קשה לא להיות אמוציונלית".

איך הנערים והנערות הגיבו לתצלומים?

"הם כולם קיבלו ספרים והמשוב שלהם היה חיובי. אני אסירת תודה על כך שיכולתי לספר את סיפורם, להראות את הצער והאבל והצלקות, אבל גם את הצורות השונות של תהליך הריפוי".

איינה הלגהיים, בת 17. הסתתרה בין סלעים במים עם חברות. "אני אוהבת לשבת כאן כי אני מרגישה שהחברים המתים שלי נמצאים בטבע שסובב אותנו. אז כאן הם קרובים אליי, אפילו אם הם אינם עוד"(צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

ויליאר הנסן, בן 18. ויליאר נורה חמש פעמים, בראשו, בכתף, ביד ובירך. הוא התעוור בעין ימין ושלוש מאצבעות ידו נקטעו. כמה חודשים לאחר הפיגוע נבחר למועצת סבאלברד, שם הוא מתגורר. לצדו של ויליאר הסתתר אחיו תוריה, שהיה הצעיר ביותר על האי. הוא שחה לאחר שאחיו נורה. לצלמת סיפר: "אף על פי שאני בוגר לגילי, קשה לי ולחבריי לדבר על מה שקרה. עכשיו אני יודע מהם יגון, חרדה וטראומה. באופן אידיאלי לא הייתי יודע. אני לא חושב שאבין יותר ככל שאגדל. אין מה להבין" (צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

אלרין כריסטין קייר, בת 20. אלרין נורתה שלוש פעמים בעת שניסתה לגונן על חברים צעירים ממנה. "אני זוכרת שישבתי על החוף עם הגב לכל מה שקורה. כל מה שראיתי היה מים והחוף בצד השני. הייתי משוכנעת שאדמם למוות. אבל לא פחדתי. מוות היה נראה כמו הדרך הקלה החוצה. אחרי אוטויה, אני כבר לא פוחדת מהמוות"(צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

בתה של יסטוואנג, אגנס, בתערוכת התצלומים. יסטוואנג הייתה בהריון במהלך הצילומים(צילום: Andrea Gjestvang)

הסיקור התקשורתי של הפרויקט בנורבגיה. "אסירת תודה על כך שיכולתי לספר את סיפורם"(צילום: Andrea Gjestvang)