שתי מדינות בטורקיה: מיהו הרוב הדומם?
המחאה בטורקיה מדגישה את השסע הפוליטי העמוק במדינה. המיליונים שנשארים בבית הם מי שהפכו את מפלגתו של ארדואן לפופלרית ביותר, לאחר שנים שחשו אזרחים סוג ב'. מנגד, המפגינים חיו באווירה של פחד וגזל חירויות, אבל להרבה מהם יש מה להפסיד מהישארות בכיכר
בימים הראשונים של ההפגנות בטורקיה התגאו המשתתפים כי המחאה איננה פוליטית אלא עממית, מחאה רחבה וספונטנית שמטרתה להציל את "המולדת" ולהחזיר את הדמוקרטיה לעם הטורקי ולארצו. "אנחנו הצבא של מוסטפא כמאל אטאטורק", נכתב בכרזה שנשאו מפגינים, "כל מקום הוא תקסים" קראו אחרים ו"נילחם שכם אל שכם בפשיזם", נכתב בשלט שהניפו נשים עטויות צעיפים.
ומה דעתכם? כתבו לנו בפייסבוק של ynet
ונפרסם תגובות נבחרות
כתובות גרפיטי רבות כינו את ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן דיקטטור ורודן ותבעו ממנו להתפטר ולהתנצל בפני העם על מאורעות הימים האחרונים. המפגינים ששטפו את הרחובות, רבבות הצועדים שחצו את גשר הבוספורוס כדי להגיע לכיכר ולהצטרף למפגינים, ביקשו להשמיע את קולם ולהביע את מורת רוחם מן המתרחש בארצם בשנים האחרונות ובעיקר מרמיסתה הבוטה של הדמוקרטיה
אולם הפגנות המחאה הנוכחיות באיסטנבול וברחבי טורקיה בכלל, על אף היותן מחאות ספונטניות ובלתי מאורגנות, מדגישות אולי יותר מכל את השסע הפוליטי – ויש שיאמרו אף התרבותי – העמוק בטורקיה, ואת הקרב הניטש בה על דמותה של המדינה. על כן יש לבחון את האירועים האחרונים על רקע תהליכים היסטוריים ארוכים ועמוקים בחברה הטורקית וכמובן על רקע העשור האחרון, שבו התחולל מהפך פוליטי עם עלייתו ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח לשלטון. יהיה זה שטחי ולא ממצה לצמצם את השסע ולכנותו מאבק בין חילונים לדתיים, בדיוק כשם שארדואן ניסה להציג את המפגינים והמחאה כקבוצות קיצוניות וקומץ אנרכיסטים.
מיהם אם כן המוני המפגינים? ואולי חשוב יותר – מיהם כל אותם המיליונים אשר בחרו להישאר בבתיהם כרוב הדומם? חשוב לזכור כי ארדואן ומפלגתו נבחרו בבחירות דמוקרטיות שלוש פעמים והם המפלגה הפופולרית ביותר בהיסטוריה הטורקית. ואולם ככל שגברה הפופולריות של המנהיג, לצד ביטחונו ויכולתו לבצע מהלכים שקודמיו לא הצליחו, כך גברה ההתנגדות לארדואן וגדל התסכול מן השינויים הפוליטיים.
גם אינטלקטואלים ליברלים שקיוו שארדואן יצליח להעמיק את הדמוקרטיה על חשבון האליטה הצבאית הישנה התבדו והתאכזבו מן הברוטליות הכלכלית ומשלטונו חסר המעצורים. השימוש המופרז בכוח כלפי אזרחים שהחריף בשנים האחרונות, המגבלות על שתיית אלכוהול ועל הפלות, וכמובן אובדן של חופש הביטוי שהתבטא בין היתר במעצרם של עשרות עיתונאים בשנים האחרונות וצנזורה על אמצעי התקשורת הטורקיים, הובילו להתנגדות הולכת וגדלה בקרב ציבורים רחבים.
אין כאן "עם"
הסתכלות מדוקדקת יותר בתוך המון האדם המפגין מגלה תמונה מעניינת ומגוונת. בקרב המפגינים ניתן למצוא את תומכי מפלגת האופוזיציה הגדולה, מוסלמים מתנגדי קפיטליזם, פעילי סביבה, כורדים, ארמנים ועלווים שעדיין נאבקים על זכויותיהם בטורקיה, עיתונאים, אינטלקטואלים מאוכזבי ארדואן, קהילת ההומואים והלסביות ועוד נפגעים רבים ממדיניותו הדכאנית וה"איסלמיסטית".
יחד עם זאת, תומכיו, אלו שחשו שנים ארוכות אזרחים מסוג ב' בארצם, ממשיכים לראות בו מנהיג חשוב שהביא לטורקיה קדמה וברכה והחזיר להם את קולם. על כן אין כאן "עם" על כל פלגיו המתקומם נגד הרודן, אלא אזרחים מתנגדי משטר, בעיקר אנשי האליטות הישנות, שראו את המציאות ההולכת ומשתנה לנגד עיניהם ואת השינויים התרבותיים שנוגדים את רוח הרפובליקה, כפי שהם רואים אותה. תסכולם רחש מתחת לפני השטח באווירה של פחד וגזל מתמשך של חירויות הפרט עד אשר הצליחה מחאת העצים בפארק גזי לשחררו.
דבריו של ארדואן בתגובה לאירועי הימים האחרונים ממחישים את הטענה. כנגד המספר הרב של מפגינים שלהם יכולים אנו לגייס כמות גדולה פי עשרה משלנו, טען ארדואן. האם ניסה ארדואן להסית את הציבור למלחמת אחים או שמא להזהיר מפניה? כך או כך דבריו מסמלים את קיומו של הקו המפריד בין "הם" ל"אנחנו", בין שלנו לשלהם, בין האליטות הישנות ותומכיהן לבין אלו שנמצאות כרגע בשלטון. ייתכן כי זה מסביר את היד הקשה של השלטונות נגד המפגינים.
שאלת השאלות היא כמובן מה יתרחש בימים הקרובים בכיכר טקסים וברחבי המדינה. פינוי הכיכר והפארק מנוכחות משטרתית כפי שאירע היום לא מבשר עדיין את הניצחון המיוחל של המחאה, והתפטרותו של ארדואן היא עדיין בגדר תרחיש בלתי סביר. ואולם נראה כי המפגינים עודים מקווים לשמר ככל האפשר את שלהבת המחאה שתביא בהמשך להישגים פוליטיים.
לשם כך יזדקקו לנוכחות מלאה ומתמשכת בכיכר ולהמשך סיועם של אזרחים ועסקים רבים באזור, שהציעו וימשיכו להציע מזון, משקה וסיוע רפואי למפגינים. אך בל נשכח כי במקרה הטורקי, שלא כמו במקרה המצרי, לרבים מן המפגינים יש הווה ועתיד כלכלי לחזור אליו ועל כן הרבה מה להפסיד אם יישארו זמן רב מדי בכיכר.
הכותבת היא דוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה בנושאי המזרח התיכון. היא עוסקת בהיסטוריה של טורקיה והתגוררה בעבר באיסטנבול
לפנייה לכתב/ת 
