שתף קטע נבחר

ההומו החדש: גבר-גבר שמתכחש לנשיות?

כמיעוט אנחנו אמורים להיות רגישים גם לתתי מיעוטים, בייחוד אם אלו מיעוטים שבזכותם אנחנו איפה שאנחנו היום – אז למה זה נראה שככל שאנחנו מקבלים יותר זכויות להדמות לסטרייטים, אנחנו מוותרים על יותר מעצמנו?

חבר מקומי סיפר לי לאחרונה סיפור מכעיס: בחור אחד איתו הוא נפגש כבר מספר פעמים למטרות שאתם יכולים לנחש לבד, החליט לנתק איתו את הקשר. מה שהתחיל כשיחת וואטסאפ קונסטרוקטיבית ודי מחרמנת בין שני חבר'ה שכבר הכירו אחד את השני החוצה ופנימה, נקטע באיבו ברגע אחד. זה קרה כשחברי הודה שתחתוני נשים נורא מדליקים אותו. הודעה מתחמקת אחת לאחר מכן (כי הבריטים הרי לא יעזבו באמצע שיחה!) וזה נגמר. שקט תעשייתי.

 

עוד בנושא:

הומו זאת לא קללה. שקול מילים

יש לי חלום על עולם נטול הומופוביה

עוד על גאווה בפייסבוק של ערוץ יחסים

 

מפאת סקרנות בלבד (טוב, נו, גם בגלל שאני אוהב סיפורי רכילות מרגשים), ביקשתי שיראה לי את הבחור. התמונה חשפה מישהו שליד נהר התמזה יקראו לו Camp, ואילו אנו, שליד הירקון, נקרא לו "נשית קשה" (על פי ההגדרות המגדריות הנוקשות של החברה בה אנו נמצאים, כמובן). צעיר, חלקלק וחתולי משהו, הוא חייך אל המצלמה, כנראה עמוק בתוך אשליית הקייט מוס שבנה לעצמו.

 

 

"מחפש גבר-גבר בלבד"

ברמת השוק, זו לא הייתה בדיוק החתונה האדומה – עוד מתל אביב אני מכיר את ההומואים האלו, ששונאים את עצמם כל כך עד שהם מפחדים פחד מוות מכל מה שהוא טיפה "לא גברי".

 

תמצאו אותם באתרי ובאפליקציות ההיכרויות תחת כותרות מגוחכות ותת-סלנג מגוחך עוד יותר, הכולל פנינים כמו "לא מסתובב/מתערבב בקהילה" (אני כנראה חי בבלנדר), "מחפש גבר גברי גברבריי בלבדדדד" (כי דקדוק זה רק אם את נשית), ושימוש אובססיבי בכינויים "אחי" ו"גבר".

 

אז כאן, כצפוי מהאומה הבריטית שבה אפילו סקנדל חברתי מתקבל באיפוק, הכל הרבה פחות מוקצן ומגוחך – אבל הפחד, הו, הפחד. כמה שהם מפחדים מלהיות נשיים. אפילו הנשיים עצמם.

 

קאט קטן ליום חמישי האחרון. אני ועוד שישה חברים מקומיים יושבים בסלון, אוכלים ומפטפטים על מה שהומואים וביסקסואלים צעירים בדרך כלל מדברים עליו. לאט-לאט השיחה גולשת לעניין ה"נשי" ו"גברי", והדיון המתחדש בנוגע למי מבין הנוכחים "נראה הכי הומו". אני בוער בשקט מבפנים עד שהשיחה מגיעה לבחור בעל המראה הכי קרוב לסטריאוטיפי, ואז מתפרץ: "תגידו, מה הסיפור שלכם?"

 

אני מצפה לשקט ומקבל הנהונים – בחרתי בחברים הנכונים, הם מודעים לעצמם מאוד. כשאני שואל איך זה שכל פרופיל רביעי בגריינדר לא מכיל את הצירוף masc (קיצור של Masculine, "גברי"), ואיך זה שכולם מחפשים בחורים שהם Non-camp – אפילו ה"נשיים"– אני מקבל המון תשובות אפשריות.

 

"זה בגלל שהמדיה בבריטניה עדיין מציירת את כולנו כנשיים, אני חושב", אומר דב גדול אחד, "אני חושב שזו מין תגובת נגד". "אלו רגשי הנחיתות הבריטיים", אומר אחר, "חוסר הביטחון שלנו הוביל אותנו להמון מקומות בעבר, וזה אחד מהם". "הומופוביה פנימית", אומר שלישי, ובעוד אני מהנהן אני מותקף לפתע – "אבל מה אכפת לך, אתה לגמרי לא camp".

 

לך תספר לו עכשיו על התקופה שבה הגעתי למרפסת של האגודה, מצופה בג'ל הנצנצים ההו-כה-אופנתי של אז, מחוסר מודעות עצמית בצורה מכאיבה. על הכוריאגרפיה של Open your heart של מדונה שהייתי מבצע להנאתי מול המראה בבית, כולל הכיסא. על העובדה שאני זוכר כמעט בעל פה את "עמק הבובות", "ילדות רעות", "הכל אודות חווה" ושלל קלאסיקות טראש מרהיבות מהפנתיאון ההומואי העולמי.

 

מלחמת הנצנצים

אמרו כבר המון לפני ש"נשיות" ו"גבריות" הם חלקים שיש בכולנו – אבל לטעמי מדובר בהרבה יותר מזה. הקאמפ, ההגזמה, הגיחוך, כולם חלק מהגנום התרבותי שלנו. לכל קהילה יש את ההיסטוריה התרבותית שלה, וזו שלנו – בטי דיוויס ורופול, בגדים צמודים והליכת מסלול, נצנצים אל מול כל האבק הזה.

 

למה? כי אלו האנשים שנלחמו על הזכויות שלנו הרבה לפני שמישהו חשב שהומואים בכלל יכולים להתנהג כמו סטרייטים, ואלו האנשים שיצרו תרבות משותפת שסביבה נתכנסנו. בינינו, באמת נראה לכם שמהומות סטונוול היו פורצות אם היה מדובר בחבורה של גברים-גבריים-לא מסתובבים? הרי אלו וודאי היו מעדיפים להמשיך לחפש סקס בהסתר, בגנים ציבוריים ושירותים של תחנות דלק מלהיחשף.

 

התמזל מזלי ואת רוב החינוך ההומואי שקיבלתי אחרי היציאה מבית ההורים, קבלתי מדראג קווינז ירושלמיות ומנערי מסיבות תל אביביים, ולכן כל שנאת הנשיות הזו קופצת לי מיד – כל תרבות המפוארת הזו נמחקת ברגע שאקס מטומטם של חבר מתגאה בפייסבוק שזרק את הבחור הנוכחי, רק כי גילה שהוא עושה דראג, או כשמישהו אחר עושה אותו דבר בפריים טיים באיזה ריאליטי מטופש כזה או אחר.

 

 

אני חושב שזה צריך להפריע לכולנו. כמיעוט אנחנו אמורים להיות רגישים גם לתתי מיעוטים, בייחוד אם אלו מיעוטים שבזכותם אנחנו איפה שאנחנו היום – אז למה זה נראה שככל שאנחנו מקבלים יותר זכויות להדמות לסטרייטים, אנחנו מוותרים על יותר מעצמנו?

 

אז אני גאה לומר שבתל אביב אנחנו טיפה יותר סובלניים. כן, זה הפתיע גם אותי. גם לנו יש מה להשתפר, כמובן, אבל בשנים האחרונות השינוי סביבנו מתרקם יותר ויותר לכדי מציאות. הלוואי וידעתי למי להודות.

 

מה עובר על הבריטים שהם כאלו, אני עדיין חוקר – אבל לי יש תיאוריה משלי: זה פשוט כי כולם, אבל כולם, נראים הומואים. עכשיו מישהו רק צריך להסביר להם שאין מה לפחד מזה.

 

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
"צעיר, חלקלק וחתולי משהו"
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים